הרעיון הגרוע שנהפך להישג הטכנולוגי הגדול של חיי - כללי - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
עצמאים בשטח

הרעיון הגרוע שנהפך להישג הטכנולוגי הגדול של חיי

אל תפחדו שיגידו עליכם שאתם אידיוטים ■ אתם אידיוטים? הם אידיוטים! אל תפחדו לטעות ואל תפחדו מחורשי רעה ומנביאי כישלונות

23תגובות

אילו הכרתי דרך טובה למציאת רעיונות מבריקים, סביר להניח שהייתי ממציא רעיון חדש בכל יום ומתפרנס יפה רק ממכירת זכויות השימוש בו לכל המרבה במחיר. אלא שאין טכניקה ליצירת רעיונות.

בתיאוריה, יש דרך עבודה ליצירת רעיונות. בתעשייה מכנים אותה בשם "סיעור מוחות" (brainstorming). חברות רבות יוזמות מפגשים של סיעור מוחות והעלאת רעיונות. יש חברות שממנות ועדות ליצירת רעיונות חדשים, כאלה שמכינות טפסים לרעיונות ועוד שלל שיטות — אבל כל זה לא עובד.

אם חברה רוצה לעודד יצירתיות, היא צריכה לעשות את זה בלי ועדות ובלי פורמליסטיקה. ראשית, החברה צריכה ליצור אווירה שבה מצפים מהעובדים לייצר רעיונות — ושהם יודעים את זה. אחד הדברים שמסייעים ליצור אווירה כזאת היא כשכולם יודעים שאין דבר כזה רעיון מטופש, שגם אם מישהו העלה רעיון שאינו החכם ביותר בעולם, אולי בפעם הבאה זה יהיה זה.

לאם סיסטמס, החברה שהקמתי, לא היה שום רעיון חכם בהתחלה. היא התגלגלה לרעיון הדיסק־און־צ'יפ (Flash Disk) במקרה — והצליחה. לעומת זאת, בבסיסה של מודו, החברה שהקמתי ב–2007, היה רעיון מדהים — טלפון מודולרי. הרעיון היה כל כך מדהים, עד שחמש שנים אחרי שמודו נסגרה גוגל מנסה ליישם אותו בפרויקט ארה (Ara). אבל מודו עצמה כשלה.

כך המצאתי את הדיסק־און־צ'יפ

כדי להמחיש עד כמה הרעיונאות היא עניין חמקמק ועד כמה לרעיונות יש חיים משלהם, אספר כיצד בכל זאת צץ לי רעיון למוצר — וכיצד הוא התגלגל במפתיע לתחום אחר.

את הדיסק־און־צ'יפ המצאתי בתערוכת המחשבים קומדקס ב–1993. זאת היתה השנה הראשונה שבה אם־סיסטמס השתתפה בתערוכה גדולה כזאת. הצגנו כרטיס זיכרון מסוג PCMCIA (קיצור של Personal Computer Memory Card International Association, או במלים אחרות, הנה־המצאנו־עוד־שם־נורא־שאף־אחד־לא־יזכור) עם פלאש ובנפח של 8 מגה־בייט.

השוק היה אז קטן למדי. אינטל סיפקה את הרכיבים, והיתה גם השחקן המרכזי בתחום כרטיסי הזיכרון. הם מכרו את כרטיסי הזיכרון לצרכן במחיר דומה לעלות של רכיבי הזיכרון שהם מכרו לנו, כך שהסיכוי שלנו להתחרות בהם לא היה גדול. וכשכבר מכרנו — ממש מעט — את הכרטיס שלנו, זה היה ברווח שולי זעיר. היתרון העיקרי שלנו היה שהכרטיס שייצרנו היה מהיר יותר משל אינטל, בזכות טכנולוגיה חכמה שהמציא שותפי אריה מרגי. אבל האמת, הדבר לא עורר התלהבות יוצאת דופן.

דב מורן
אייל טואג

וכך עמדנו לנו בתערוכת קומדקס בלאס וגאס, עם הרבה תקוות וציפיות. שלדון אדלסון, שהיה אז הבעלים של קומדקס, נתן לישראלים שטח בחצי מחיר, אבל השטח לא היה שווה יותר מזה, והיה אי־שם בשולי גלקסיית התערוכה העצומה. עמדנו שם כמה שעות, ואיש לא הגיע. אז התחלתי לשוטט ולבדוק מה מציעה מלכת התערוכה מיקרוסופט, ומה יש אצל אינטל, דל ו–HP. כמה רציתי אז שיהיה לי מוצר כמו שלהן, שנמצא בלב העניינים.

בסוף היום השלישי של התערוכה, מצאתי את עצמי הולך ברגל למלון העלוב שיכולנו להרשות לעצמנו בקצה לאס וגאס, מתוסכל מעוד יום של עמידה חסרת תוחלת בביתן. ואז, תוך כדי הליכה, עלה במוחי הרעיון של הדיסק־און־צ'יפ. כשהגעתי לחדר, העלתי את הרעיון על הכתב — בכתב יד, על דף מנייר המכתבים של המלון. לא היה אז אי־מייל, ונדמה לי שאפילו לא היה לי מחשב נייד. כתבתי הכל, כולל את השם — שאגב, הוא שגוי והיה צריך להיות דיסק־און־א־צ'יפ, אבל בזכות השגיאה הזאת יכולנו לרשום עליו סימן מסחרי.

מה היה הרעיון? בכל מחשב יש רכיב זיכרון שנקרא BIOS (מערכת קלט/פלט בסיסית). בזיכרון הזה נמצא הקוד שמריצה יחידת העיבוד המרכזית, ה–CPU, עם הדלקת המחשב. הקוד הזה בודק את המחשב וטוען את מערכת ההפעלה מהדיסק לזיכרון העבודה.

הרכיב הזה היה קטן, מסוג פלאש או EPROM. הרעיון שלי היה להחליף אותו ברכיב שנבנה על בסיס הפלאש, שבו יהיה חלק שיוקצה ל–BIOS, וחלק שיוכל לתפקד כדיסק קטן. למה צריך כזה דיסק קטן? האמת, לא בדיוק ידעתי. אבל העיקרון שדחף אותי היה הרצון לעשות משהו שייכנס למחשב. לא עוד מוצר לשוק הצבאי, לא כרטיס זיכרון מבוסס רכיבים של אינטל שיתחרה בכרטיסים של אינטל.

כשחזרתי לארץ הצגתי את הרעיון בפני החבר'ה. רוני לוי המוכשר, שעבד בחברה בת שהקמנו באם־סיסטמס, אמר "יאללה, אני אעשה את זה" — ועשה. המוצר שהתקבל לא ממש נכנס למחשב כפי שדמיינתי אותו. אבל היתה קטגוריה של מחשבים שמתפקדים כלב של מערכות — תקשורת, רובוטים תעשייתיים וכדומה — ובמחשבים האלה אכן היה צריך דיסק קטן. וחוץ מזה, היצרן המרכזי בתחום, אמפרו (Ampro), אהב אותנו. השוק הזה מצא אותנו, ועם השנים נהפכנו בו לסטנדרט לא פורמלי. לא לשם כיוונתי — אבל למי אכפת?

ב–1999 הופיע שוק חדש שנקרא "אביזרי אינטרנט" — מחשבים במקרר, במעלית וכדומה. בכל המערכות האלה לא היה צורך בדיסק אמיתי, וגם בתעשייה הזאת הדיסק־און־צ'יפ שלנו, שהטייוואנים כינו DOC, נהפך כמעט לסטנדרט. הצלחה אדירה? עדיין לא.

הסתכלו עלי כמו על משוגע

בשנת 2000 התעשייה פרחה. כולם דיברו על אינטרנט בכל מקום. שווי המניות שנגעו באינטרנט זינק לשמיים — גם שלנו, וניצלנו את זה כדי להנפיק ולגייס סכום משמעותי. אבל הכל היה דיבורים. כבר ב–2001 השוק הזה של אביזרי האינטרנט קרס, מת, נגוז, ונעלם ל–15 שנה.

ומה קרה לדיסק־און־צ'יפ? לילה אחד באמצע 2001 נשארתי במשרד, ומולי היה מונח דו"ח נפלא שמחלקת ה–IT הכינו. ראיתי את התחזית, השוותי אותה לאלה של השבוע שעבר והחודש שעבר. ראיתי את הירידה. ראיתי את הלקוח שקיבל רכיבים עוד בשנת 2000 ועדיין לא שילם. לא התלהבתי מהלקוחות שמצאו אנשי המכירות שלנו, ואיכשהו, גם ההתלהבות שלי מהרעיון של מסך על המקרר שמציג את לוח השעות של הילדים הצטננה.

למחרת, כינסתי את הנהלת החברה, ואמרתי: "קונספט אביזרי האינטרנט מת. הולכים למובייל (טלפונים)". הם הסתכלו עלי כמו על משוגע. אחרי שלוש שעות של דיון, לא הצלחתי לשכנע אף אחד. בסוף פסקתי, בניגוד לדעת כולם, שהולכים למובייל. לא זכורה לי עוד סיטואציה כזאת בחיי, שבה קיבלתי החלטה כל כך מהותית בלי ששכנעתי את רוב אנשי, או לפחות חלק ניכר מהם.

לקחנו את הבסיס של הדיסק־און־צ'יפ ופיתחנו רכיב חדש: דיסק־און־צ'יפ נייד, או MDOC. הרכיב הצליח מאוד בשוק הטלפונים החכמים, שהיה אז בתחילת דרכו, בהתחלה עם HTC הטייוואנית, שהיתה חברה חדשנית ואמיצה, ואחר כך עם נוקיה הפינית, בזכות העקשנות של אריה ואחרים, ואז גם עם מוטורולה, סמסונג, LG ו–HP.

הרכיב הזה הוא ההישג הטכנולוגי הגדול ביותר של חיי. אילולא היה בא לעולם, יש סיכוי שעד היום הארכיטקטורה הסטנדרטית של טלפונים היתה רכיב זיכרון של אינטל בלב המערכת, וכרטיס זיכרון בתור "דיסק" לקבצים ולנתונים. אנחנו שברנו את הקונספט הזה, והראינו שאפשר ברכיב זיכרון אחד לשים גם את הקוד וגם את הנתונים. ככה חסכנו לעולם כמה דולרים בכל טלפון, עם פתרון מהיר יותר ועם צריכת הספק קטנה יותר. עכשיו תכפילו את זה בכמה מאות מיליוני מכשירים בשנה.

התחלתי מרעיון נואל לרכיב שהיה אמור להשתלב במחשבים, והוא התגלגל לו במקרה ללב טכנולוגיית הסמארטפונים והצליח. מה אפשר ללמוד מכך? שהכל מזל? שלא חשוב הרעיון, אלא רק הביצוע?

התשובה היא לא. לא היינו מתחילים בכלל להתעסק בפלאש אם לא היינו קוראים עליו בספרות המקצועית. אין מצב שהיינו מצליחים לעשות עם הפלאש משהו פרודוקטיבי אילו אריה לא היה מהנדס מוכשר כל כך. ואז, בשלב הבא, גם התאמנו את עצמנו לשוק. ללא הרעיון הזה מתערוכת קומדקס ב–1993, לא היה נולד הדיסק־און־צ'יפ ואחריו הדיסק־און־צ'יפ הנייד.

מובן שהיה לנו גם מזל. לא צפינו את זה. אבל באנו לתעשיית הטלפונים מעולם המחשבים האישיים, ובזכות הידע המעמיק שלנו והבנת הארכיטקטורה יכולנו להביא לשוק הזה חדשנות. לעומתנו, המתחרים בסנדיסק באו מעולם המצלמות הדיגיטליות, ולכן פיספסו (כמעט...) את השוק הזה של המובייל.

ומאיפה נולד הדבר הזה? מהייאוש, מהעמידה עם הגב לקיר. גם בהמצאה הראשונה, וגם בגלגול שלה לעולם המובייל.

אל תחכו שרעיונות יתגלגלו לכם סתם כך לראש. למדו, קראו, נסו דברים, דברו עם אנשים והכי חשוב — פתחו את העיניים. יש המון בעיות סביבנו. אנחנו חיים עמן כאילו שכך צריך להיות, ואפילו לא קוראים להן בעיות. אם אתם רוצים להיות ממציאים — וממציא מוצלח הוא אוטומטית יזם — אתם חייבים להתייחס לכל בעיה או קושי כאל אתגר וכבסיס להמצאה. ולא לפחד כלל.

אל תפחדו שיגידו עליכם שאתם אידיוטים — אתם אידיוטים? הם אידיוטים! אל תפחדו לטעות מדי פעם. ואל תפחדו מחיות הטרף, מחורשי הרעה וממנבאי הכילונות המקצועיים שמסתובבים שם בשבילי עולם היזמות.

פרק מספרו החדש של דב מורן, "100 דלתות", בהוצאת ידיעות ספרים. הכותב הוא מנהל שותף בקרן גרוב ונצ'רס, המשקיעה בחברות טכנולוגיות מובהקות בשלבים מוקדמים

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם