רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הנוסחה של הד"ר לכימיה הצילה 
את אחד היישובים 
העניים בישראל

איך לוקחים יישוב בדואי עני - והופכים אותו לתקווה הגדולה של הנגב? ■ הנוסחה של ראש מועצת חורה, ד"ר מוחמד אלנבארי, כוללת ניקוי אורוות ("פיטרתי את האדונים במועצה"), גביית ארנונה ("שינוי תרבותי") וגיוס תרומות מיהודי העולם ("אני המגייס הגדול במגזר")

138תגובות

שעה קלה לאחר שנכנס ד"ר מוחמד אלנבארי לתפקידו כראש מועצת היישוב הבדואי חורה, צילצל הטלפון במשרדו. על הקו היה מנהל מרחב דרום בחברת מקורות, ובפיו בשורה לא נעימה: "אני עומד לנתק את היישוב ממים בגלל חוב גדול שלא שולם". "זאת היתה מתנת הכניסה שלי לתפקיד", צוחק אלנבארי. עם מעט קסם אישי ובקשה למאה ימי חסד, הצליח לדחות את רוע הגזירה. "יותר לא שמעתי ממנו", הוא מחייך, "וגם לא קיבלתי יותר שיחות טלפון כאלה".

תשע שנים מאוחר יותר, אלנבארי עדיין יושב על כיסא ראש המועצה, אבל היא עצמה השתנתה ללא היכר. "כשנכנסתי לתפקיד גיליתי מועצה שישבו בה הרבה אדונים, שלא נתנו שירות לתושבים", הוא מספר. "זה היה מקום לתעסוקה וחלוקת ג'ובים. היו בהנהלה יותר חברים ממספר העובדים בכל המועצה. כבר בימים הראשונים פיטרתי רבע ממנהלי המחלקות, גם אנשים מהמשפחה שלי. הורדתי את עלויות השכר במיליון שקל והתחלתי לגבות ארנונה. שיעורי הגבייה עד אז היו אפסיים.

"זה גרם לתושבים להרגיש שותפים למה שקורה פה. עד לפני כמה שנים, אם הייתם שואלים אנשים שגרים בחורה מאיפה הם, הם היו עונים את שם השבט שלהם. כיום התושבים אומרים קודם כל שהם מחורה. הם סוף־סוף מרגישים גאווה להגיד את שם היישוב", מכריז אלנבארי בסיפוק.

הדרך לחורה עוברת בין יישובים בדואיים נוספים, מהכביש הראשי כולם נראים דומים - דהויים ומכוסים באבק מדברי. כתמי הצבע הירוקים, שמרמזים על מרבצי דשא ועצים מוריקים, שמורים עדיין למושבים ולקיבוצים באזור. אנחנו לא מכירים היטב את הדרך ומפעילים ווייז, שמנווטת אותנו ליישוב.

עופר וקנין

בכניסה אנחנו מתקשרים אל לשכתו של אלנבארי לקבל הסברים. "ליד פסל הפינג'אן הגדול תפנו ימינה", מסבירה לנו גאדיר האני מלשכתו של ראש המועצה. אנחנו מביטים סביב בחיפוש אחר הפסל, ופתאום נשמע קולו של קריין הווייז, ששכחנו לכבות, ממשיך לתת לנו הנחיות. מסתבר שהוא מכיר את הרחובות ביישוב. זה אולי נשמע טריוויאלי - אבל זה לא. ביישובים השכנים אין על פי רוב אפילו שמות לרחובות. לא רק רחובות מסודרים יש בחורה, אלא גם מספרים על הבתים, פנסים, תמרורים ואיי תנועה. יש אפילו ניצנים בודדים של גינון ונוי. "יש לנו פרויקט שנקרא 'חורה הירוקה' ובקרוב יתחיל שלב הנטיעות והגינון בו", מתגאה אלנבארי. השירותים הבסיסיים האלה, שהם נחלתם של כמעט כל התושבים היהודים בישראל, הם מחזה הרבה פחות שגרתי ביישובים הבדואיים בנגב.

חורה הוא אחד היישובים העניים בארץ, שכ–45% מהשכירים בו משתכרים מתחת לשכר המינימום ושיעור האבטלה בו גבוה (הנתון הרשמי הוא 21% אבל בפועל הוא גבוה הרבה יותר). ובכל זאת, תחת הנהגתו של אלנבארי הוא נהפך לסיפור הצלחה ומודל לניהול של רשות מקומית, לא רק במגזר הבדואי אלא גם במגזר היהודי. בין החולות וכבישי העפר נגלית מועצה שוקקת עם מבני ציבור, מתנ"ס שמספק חוגים לילדים, ספרייה ציבורית ובית ספר מדעי למחוננים. לפי משרד הפנים, ב–2012 הצליחה המועצה לגבות 78% מחובות הארנונה של התושבים - גבוה בהרבה מהמקובל במגזר הערבי ומתקרב לממוצע הארצי (89%). עם זאת, לפי נתוני המועצה, כ–93% מבתי האב ביישוב משלמים ארנונה ומצבו הכספי השתפר באופן ניכר.

למרות זאת, לעלייה בגביית הארנונה לא היו השלכות משמעותיות על תקציב המועצה. "מבחינה כלכלית הארנונה זה כסף קטן", אומר אלנבארי, "הארנונה חשובה יותר מבחינה תרבותית". מבט בדו"חות העירייה מגלה שהצדק עם ראש המועצה. ההכנסות מארנונה מספקות רק 2.5% מסך הכנסותיה. זה המצב שעמו מתמודדים יישובים רבים בישראל המאופיינים באוכלוסייה ענייה, שחלק גדול ממנה זכאי להנחות בארנונה.

"כשבמשרדי הממשלה רוצים להשתיק אותך, ישר שואלים לגבי גביית הארנונה אצלך. זו באמת שאלה משתקת, כי אי אפשר היה להסביר שיעורי גביית ארנונה נמוכים. אבל האמת היא שגם כשגביית הארנונה טובה, כמו אצלנו, זה לא ממש משמעותי", טוען אלנבארי. "אפילו אם היינו גובים 100% ארנונה זה לא היה משמעותי לתקציב המועצה, כי הציבור כאן עני ורבים זכאים לפטור. גם סטנלי פישר לא יכול היה לנהל את היישובים שלנו מבחינה כלכלית. אבל אני גאה בכך שהצמחנו כאן תרבות של תשלום. העלנו את רמת הגבייה, ובמקביל שיפרנו את רמת השירותים שאנחנו נותנים לתושבים".

לשיפור בגביית הארנונה היתה השלכה נוספת: "פעם כולם שתקו - התושבים לא התלוננו והמועצה לא סיפקה להם שירות. כיום התושבים כבר לא מבקשים, הם דורשים שירות, כי יש להם זכויות. זה בריא כי הם משלמים עבור השירות הזה".

איך הצלחתם לשפר את גביית הארנונה?

"אני מודה שבהתחלה עשיתי את זה בדרך לא נכונה. הזמנתי חברת גבייה חיצונית שגבתה מאתנו עמלות ולא העניקה יחס אישי לתושבים. עם הזמן הבנתי שתהליך הגבייה הוא דבר חינוכי, ובינתיים כבר היו למועצה הישגים והתושבים הבינו שיש פה הנהלה חדשה שרוצה לשפר את המקום - והם התחילו לשתף פעולה. אם יש צורך, אנחנו עושים מבצעי אכיפה בכל היישוב. ב–2012 היו לנו 25 מבצעי אכיפה".

מה קורה במבצעי אכיפה?

"הולכים לשכונה, נכנסים לבית, מאיימים לעקל רכוש ואם צריך לוקחים ציוד. זה מלווה בשוטרים וזה עושה רעש. אנחנו תמיד מתחילים את המבצעים האלה מהשבט שלי - כל דבר קשה לביצוע אני מתחיל עם השבט שלי, שאף אחד לא יוכל להגיד שאני מפלה מישהו לטובה או לרעה. עם זאת, אנחנו לא חברת גבייה אטומה ולכן מתייחסים להיבט האנושי".

עופר וקנין

השוטרים שמתלווים אליכם הם בדואים?

"לצערי אין שוטרים בדואים. הם נופלים במבחני המיון".

רכבת ישירה לדוקטורט

שוטרים בדואים אולי עדיין אין, אבל דוקטורים לכימיה כבר יש. אלנבארי, שמרבית חייו עברו עליו בחורה ("נולדתי ליד צריפין, כי אבא שלי עבד שם, אבל המשפחה מחורה במקור, ולכאן חזרנו"), החליט בגיל 16 שאין לו יותר מה לחפש בנגב. "מערכת החינוך פה היתה חלשה מאוד באותה תקופה", הוא מסביר. "מי שרצה להצליח חיפש בתי ספר אחרים שאפשר ללמוד בהם. אז מצאתי תיכון במשולש, שבתקופה ההיא נחשב לטוב ביותר במגזר הערבי, ועברתי לצפון כדי ללמוד בו".

מה זאת אומרת מצאת? לבד?

"כן. אני יזמתי, חיפשתי ומצאתי. לשמחתי, אחד השינויים הגדולים שהתחוללו כאן בשנים האחרונות הוא שכבר אין טרנד כזה של לימודים בצפון, כי פתחנו פה בתי ספר מצליחים".

הרכבת של אלנבארי לא עצרה בתיכון במשולש, אלא המשיכה לדהור היישר אל האוניברסיטה העברית, שם למד כימיה לתואר ראשון, והמשיכה במלוא הקיטור לאוניברסיטת בן גוריון שבה המשיך ללמוד ברצף עד לקבלת הדוקטורט בכימיה אורגנית.

לגאווה של משפחת אלנבארי לא היה גבול כשהדוקטור הצעיר והמוכשר התקבל עם סיום לימודיו לחברת התרופות פריגו, שבה שימש ראש צוות מחקר ופיתוח, והיה אחד משני בדואים שהועסקו בחברה. "בסך הכל עבדתי פחות מארבע שנים בפריגו, אבל פיתחתי קריירה מפוארת בפרק זמן קצר. האקדמיה הכשירה אותי ורכשתי בה כלים ניהוליים מצוינים", הוא אומר. "גם בפריגו השקיעו בי המון, בפיתוח מנהלים וביצירתיות. את היכולות האלה הלבשתי על היישוב".

רגע, אתה רץ מהר מדי קדימה. למה בכלל לעזוב משרה כזאת? ועוד בשביל ניהול מועצה גירעונית וקשה?

"האמת, שלא רציתי במשרה הזאת. נדחפתי לזה", הוא צוחק. "מעולם לא התנתקתי מהזהות הבדואית שלי. באותה תקופה גרתי בפזורה הבדואית בסמוך לחורה וניהלתי עמותה לעידוד ההשכלה האקדמית של הציבור הבדואי. העמותה נתמכה על ידי כמה גופים. אחד מהם היה התנועה האיסלמית (בשמה רץ אלנבארי לבחירות, ל"ד). לא הייתי באגף הפוליטי של התנועה בחיים, יש לתנועה האיסלמית גם צד חברתי.

"הופעל עלי לחץ חברתי גדול גם מהתנועה וגם מהיישוב, והוא היה גדול יותר מהרצון שלי. בכלל לא האמנתי שאבחר. רק חודש לפני הבחירות לקחתי חופש מפריגו. מרוב שלא האמנתי שזה יקרה, אפילו לא אמרתי בחברה שאני מתמודד בבחירות. רק אחרי שנבחרתי אמרתי למנכ"ל שאני עוזב. המנכ"ל אמר שהדלת של פריגו תמיד פתוחה עבורי".

זה פיתוי גדול, בטח כשקשה בתפקיד ראש המועצה.

כן, לפעמים קשה. הדלת באמת נשארה פתוחה, ואחרי חמש שנים כראש מועצה היתה לי גם הזדמנות לחזור לפריגו. הקושי הגדול ביותר הוא במישור האישי. יש עבודה מול אנשים שהיא לא פשוטה. מי שלא מאמין בתהליכים ארוכי טווח נכנס מיד לתסכול".

הקשיים של אלנבארי כראש מועצה קטנה, שבה התרבות החמולתית שולטת, צצים בכל מקום. לפני כמה חודשים, למשל, נפתחה בחורה משרה של סייעת בגן ילדים. אירוע נדיר למדי ביישוב הסובל משיעור אבטלה של 21%, לעומת ממוצע ארצי של 5.8%. משרות פנויות כמעט שאין.

רשימת המועמדות היתה ארוכה מאוד, ובתוכה מוקש אישי ופוליטי: אחת המועמדות למשרה היתה אחייניתו של אלנבארי. "בחורה איכותית מאוד", הוא אומר. כדי למנוע רינונים והאשמות, החליט אלנבארי שהאחראית על התחום תקיים סינון ראשוני לפי התאמה - ואחר כך תתקיים בין המועמדות הגרלה. "ככה אף אחד לא יכול לבוא אלי בטענות". אחייניתו לא עלתה בגורל. אחרי שנים רבות שבהן היא מחפשת עבודה, גם הפעם נותרה בידיים ריקות.

כשהאבטלה קשה כל כך, לא מופעל עליך לחץ מהבית למצוא תעסוקה לקרובי משפחה?

"זו בעיה רצינית, אבל זה לא עובד אצלי ככה. מיד כשנכנסתי לתפקיד קבעתי כלל: אף אחד מבני המשפחה הקרובה שלי לא יעבוד בחורה. אשתי עובדת של משרד החינוך כמורה בכיתות א'–ב' בבית ספר היסודי כאן, אבל היא נקלטה לעבודה שלוש שנים לפני כניסתי לתפקיד".

עופר וקנין

בלי אוהלים

אנחנו נוסעים עם אלנבארי בכביש המתפתל, שמוביל לבית הספר המדעי למחוננים (בית הספר הרב־תחומי עהד) אותו הקים ביישוב לפני ארבע שנים, והוא מקור גאוותו הגדולה. "טיולי ג'יפים זאת ההנאה שלי", אומר אלנבארי בדרך. אחת לכמה חודשים הוא יוצא עם קבוצה של חברים לטיול ג'יפים בשטח, לפעמים בישראל ולפעמים בחו"ל. "אני מת על טיולי שטח", הוא מודה. "וזה גם אחד הדברים שהכי קשים לי בתפקיד - שעל כל דבר שאני עושה מסתכלים ומדברים, לאן הוא נסע ועם מי. הפרטיות מתה".

הכביש מתארך עד כי נדמה שהוא יוצא מן היישוב, כשלפתע, לימין הדרך, מופיע מבנה מאורך עם קשתות בחזיתו, ששביל אדום ורחב מוביל אליו כמו שטיח אדום. זה לא מבנה שגרתי לבית ספר, אנחנו מעירים. "זה היה אולם שמחות", הוא צוחק, אבל היה חסר לי מבנה לבית הספר והצעתי לבעלים להשכיר לי אותו". עד להקמתו של בית הספר לא היה בנגב פתרון לתלמידים בדואים מצטיינים.

לתוך חדרו הצנוע של המנהל מוסא אבו־גאנם נכנסות ארבע תלמידות עם כיסוי ראש. הן מחייכות במבוכה בעוד המנהל מספר לנו על בית הספר. אחת התלמידות מספרת שהיא חולמת להיות רופאה או מנתחת מוח. השנייה רוצה להיות מהנדסת.

בית הספר המדעי מקבל תלמידים בדואים מצטיינים מכל יישובי הנגב, בתנאי שהם יכולים להרשות לעצמם שכר לימוד של עד כ–3,000 שקל בשנה. לדברי אלנבארי, כשליש מתלמידי התיכון מקבלים מלגות שמקנות הנחה של 25% בשכר הלימוד ועד לפטור מלא. בשנה שעברה זכה בית הספר בפרס הראשון והשני בתחרות בינלאומית בפיסיקה, שבו השתתפו 400 בתי ספר מ–60 מדינות ושיעור הזכאות לבגרות בו הוא כ-96%, מהגבוהים בארץ, אם כי יש לציין שמדובר בתיכון שממיין את התלמידים שמתקבלים אליו.

ליותר מ–70% מתושבי חורה עדיין אין תעודת בגרות ורק 6.5% מהם אקדמאים, אך אלנבארי מתעקש לשנות את הנתון הזה: 62% מהתלמידים בחורה כיום זכאים לתעודת בגרות, נתון הגבוה מהממוצע הארצי. לפי נתוני המועצה, כשנכנס לתפקיד למדו רק 3%–4% מתלמידי חורה במוסדות ההשכלה הגבוהה לאחר התיכון, ואילו כיום כ–13% מבוגרי התיכון כבר משתלבים באקדמיה.

"הנחיתי את המנהלים של בתי הספר להיות אחראים על התלמידים שלהם גם אחרי סיום התיכון", אומר אלנבארי, "אנחנו בודקים כמה תלמידים ממשיכים לאקדמיה ולקריירה".

עופר וקנין

גם בבתי הספר היסודיים חל שינוי דרמטי: שלושה בתי ספר ביישוב מדורגים כיום בשני העשירונים העליונים של הישגי התלמידים במבחני המיצ"ב הארציים, אך שלוש חטיבות הביניים ביישוב דורגו בשלושת העשירונים הנמוכים ביותר. "משרד החינוך קידם שיח שעסק בנתוני המיצ"ב", הוא אומר, "אבל השיח הזה לא רלוונטי מבחינתי. מה זה חשוב? הרי גם אם המיצ"ב מצוין אבל הילדים פה לא ימשיכו לאקדמיה, מבחינתי לא עשיתי כלום. אני רוצה להעלות את הרמה".

כמו למחוננים, גם לילדי החינוך המיוחד של המגזר הבדואי בנגב לא היה פתרון. מצוקה קשה במיוחד היתה בקרב ילדים אוטיסטים שנותרו ללא מסגרת מתאימה. את הכפפה הזאת הרים אלנבארי, וכיום בית הספר אלופא (משמעות השם: "נאמנות") היפה והמטופח במרכז היישוב מקבל אליו 74 תלמידים מכל הנגב. קירות בית הספר מקושטים בציורי קיר ובכל פינה מוצבים כלובי ציפורים שבהן מטפלים הילדים. במרכז בית הספר ניצב מאהל בדואי גדול וסאג' לאפייה, המוצגים כקישוט במסדרון הראשי. "זה כדי שהתלמידים ייזכרו ויכירו את המורשת", מסביר לנו מנהל המוסד, דאהר אלעסיבי. ואז נופל לנו האסימון - לא ראינו בחורה אף לא מאהל אחד. "זה נחלת העבר", צוחק אלעסיבי, "כבר כמעט אין אוהלים".

"תענה כבר לערבים"

חורה שוכנת 15 קילומטר מעומר, אחד משלושת היישובים העשירים בישראל לצד סביון וכפר שמריהו. אם יש מתכון בטוח לאיבה, קנאה ומתיחות בין שני יישובים, כך הוא נראה. אלא שבניגוד לכל חוקיות מוניציפלית ישראלית, בין ראשי הרשויות שוררת אחווה. "כשנכנסתי לתפקיד הייתי נטול כל ניסיון בתחום ורציתי ללמוד איך לנהל פרויקטים. הייתי צריך קצת הכוונה בהתחלה", מספר אלנבארי, "אז פניתי לפיני בדש, ראש מועצת עומר".

למרות מערכת היחסים המתוחה בין בדש לציבור הבדואי - הכוללת התבטאויות קשות של בדש ("אסגור את הדואר בעומר כי הבדואים מלכלכים את האזור", היא רק אחת מהן) וגם הצתת מטוסו הפרטי של בדש על ידי בדואי - בין שני ראשי המועצות נרקמו קשרים הדוקים.

"לפעמים הוא מתקשר אלי ואני לא שם לב, אז הוא מסמס לי 'אתה מוכן כבר לענות לערבים'", מתבדח בדש. "פעם הוא ראה שהדגל שהצבנו מעל מגדל המים בעומר נקרע וכתב לי שזה לא מכובד שדגל ישראל קרוע. יצא לנו גם לטייל יחד בשטח. הוא אוהב טיולי ג'יפים כמוני. חבל שאי אפשר לשכפל אותו בנגב, כי אז הכל היה נראה אחרת. בזכותו חורה קפצה מאה שנה קדימה, אני בטוח שבעוד חמש שנים היא תהיה במקום אחר לגמרי - דומה ליישובים יהודיים. מוחמד חולל מהפכה והוכיח שגם במקום הכי חלש, אם בא מנהיג שיודע להנהיג ולדרוש מעצמו במקום לבכות כל הזמן, אפשר להגיע למקום אחר".

אבי הלר, ממונה מחוז דרום במשרד הפנים, מוסיף: "ההתנהלות המוניציפלית של חורה וההתייחסות שלה לצורכי הפרט שונה בתכלית משל יתר הרשויות. המועצה העבירה מסר לתושבים לגבי החובות שלהם לרשות, ומנגד עוררה תחושה שבאותה מידה הגוף חייב לספק להם רמת שירותים. ההוכחה היא השינוי הדרסטי בגביית הארנונה, וכעדות נוספת הדרישות של התושבים עולות".

הלר מספר כיצד השתנו דפוסי העבודה של המועצה באמצעות עידוד התעסוקה, שיפור התשתיות, הקמת גנים, פינות משחק ובניית מוסדות חינוך ומוסדות ציבור. "דברים כאלה לא רואים בכל מקום", הוא אומר.

תשע שנים לאחר שפנה אלנבארי לבדש כדי לקבל עצות והדרכה, הוא סוגר מעגל. באחרונה נבחר לשמש אחד המנטורים בתוכנית ההכשרה של משרד הפנים לראשי רשויות חדשים. כשאנו שואלים מה הוא מייעץ לראשי הרשויות, הוא משיב מיד: "הבעיה של הרבה ראשי רשויות היא שהם שקועים בניהול השוטף. אני לא מתעסק בשוטף בכלל, רק מסתכל על פרויקטים לטווח הרחוק. מיניתי תחתי אנשים שהתפקיד שלהם הוא להתמודד עם השוטף, אחרת אפשר לאבד חמש שנים בהתעסקות בשוטף בלי לעשות כלום. קחו אותי למשל, רק בנובמבר עליתי לירושלים 18 פעמים ומחר אני טס לגייס תרומות בארה"ב. אם לא תהיה דינמי - לא תשיג תקציבים ולא תתקדם".

המגייס הגדול ביותר במגזר הערבי

למרות כל ההתפתחויות החיוביות, חורה עדיין סובלת מעוני, מאבטלה ומאלימות קשה. בשנים האחרונות התרחשו בחורה ובאזור שבעה מקרי רצח בשל סכסוכים בין חמולות. בתקשורת פורסם בעבר כי באחד מסכסוכי השבטים, ולאחר מקרה רצח נוסף ביישוב, ברח אלנבארי לדימונה ולא חזר לחורה שעות ארוכות מחשש לנקמה.

אלנבארי מאשר שמקרי אלימות עדיין קיימים ביישוב. "התקנו מצלמות אבטחה בעיקר במימון עצמי ומתרומות בסכום כולל של 2.2 מיליון שקל - ואני מקווה שנצליח למגר גם את זה, אבל זה תהליך ארוך", הוא מסביר. עם זאת, הוא מכחיש מכל וכל את בריחתו: "לא יצאתי ולא הלכתי לשום מקום. נשארתי ביישוב ולא קרה כלום".

עם האבטלה הקשה נדמה שלראש המועצה קל יותר להתמודד מאשר עם הסכסוכים השבטיים. "יש לנו בעיה רצינית מאוד בתעסוקה", הוא מודה, "חצי מהתושבים כאן לא משולבים בתעסוקה, 80% מהם נשים. אבל אני לא מרים ידיים. ערכנו מיפוי של כל מי שמועסק ביישוב ומה רמת התעסוקה של כל תושב ותושב. כיום אנחנו יודעים כמה עסקים יש באזור, כמה מספרות וכמה חנויות. אני יודע איפה יש ביקוש לעובדים, ואנחנו עושים הכשרות לפי הביקוש בשטח", הוא אומר. "הכי קל להשליך את המצב על המדינה, אבל זו שטות. ב–2012 מצאנו תעסוקה ל–480 איש ואישה בתעשייה ובחקלאות".

אלנבארי משכיל ליזום גם שיתופי פעולה כלכליים עם משרדי הממשלה ועם היישובים היהודיים הסמוכים. "כל יוזמה שיש למשרדי ממשלה אני לוקח", הוא אומר. "אני לא מאמין בסיפור של דו־קיום, כי דו־קיום מחדד את הקונפליקט. אני כן מאמין בשותפות כלכלית, תרבותית וחברתית טובה יותר. יש לי פרויקטים משותפים עם עומר, באר שבע וקיבוצים בסביבה".

בין היתר הוא יזם הקמת מכון מתקדם המטהר את השפכים של יישובי הר חברון, ומספק מים לחקלאות ותעסוקה לתושבים; מרכז שירות לקוחות של חברת בזק, המעסיק 50 נשים בדואיות מחורה ומיישובים סמוכים; וחברת קייטרינג של נשות היישוב, המספק ארוחות למוסדות החינוך באזור (ראו תרשים).

אחד הפרויקטים היומרניים ביותר שאלנבארי חתום עליהם הוא ואדי עתיר - יוזמה של חורה והמעבדה הבינלאומית לקיימות מארה"ב, המשותף גם לקק"ל, אוניברסיטת בן גוריון ומכון הנגב לאסטרטגיית שלום ופיתוח. כחלק מהפרויקט יקום מתחם חקלאי בן 300 דונם, ובו מרכז מבקרים, מכון חליבת צאן, מתקן לאנרגיה סולארית ומיזמים חקלאיים. החווה אמורה להיות מודל ייחודי בעולם לפיתוח בר קיימא באזור מדברי וצחיח, ואמורה לפתח את הכלכלה המקומית ולספק תעסוקה לתושבי חורה והאזור. "כשהצגתי את הפרויקט במשרד הפנים אמרו לי שזה רעיון הזוי. השקענו כסף וגייסנו תרומות, ועכשיו יש החלטת ממשלה לתקצב 50% מהתוכנית".

אבל אלנבארי לא עוצר כדי ליהנות מההישג, הוא כבר עסוק בחלום הבא: "אנחנו יושבים על כביש 31 - העורק המרכזי בדרך לים המלח. זה כביש תיירותי אבל הבדואים לא נהנים מכך. יחד עם המועצה המקומית אלקסום אני מתכנן להקים אזור מסחר תיירותי ססגוני, בשילוב אתרים ארכיאולוגיים באזור, שיתן חשיפה לחברה הבדואית. כבר קיבלנו ממשרדי הממשלה את הכסף לתכנון מפורט, ואנחנו עובדים באינטנסיביות כך שבעוד שנתיים נוכל להתחיל לבנות. הרעיון הוא שחורה תיהפך למוקד תיירותי - והארנונה שלה מעסקים תצמח. זה יקרה".

המקור של חלק מהתקציבים לפרויקטים ביישוב מפתיע: הם מגיעים מתרומות של נדבנים יהודים מחו"ל שאלנבארי מגייס במסעותיו בעולם, בעיקר מקרנות יהודיות בארה"ב וממשפחות יהודיות. אלנבארי גם מתרים כספים מזרועות גיוס של קק"ל בארה"ב ובבריטניה לטובת פרויקטים באזור (JFN – Jewish National Fund). "זאת מערכת יחסים שנבנתה במשך שנים. אנחנו עובדים עם יותר מ–25 קרנות. בשנה האחרונה התרומות שלנו הסתכמו ביותר מ–1.5 דולר".

כיצד ראש רשות בדואית מהתנועה האיסלמית מצליח לגייס כספים מתורמים יהודים ציונים בחו"ל?

"הם רוצים מה שטוב למדינה. האג'נדה של ארגונים יהודים רבים בעולם הוא שצריך לצמצמם פערים כדי להיטיב עם המדינה. אגב, אני לא המצאתי את הגלגל. הרבה ארגונים תורמים לעמותות בדואיות מקומיות, אבל אני מגייס התרומות הגדול ביותר בציבור הערבי", הוא צוחק.

אתה מרגיש שהמהפך שהובלת בחורה גרם לשינוי בסטיגמות של היהודים כלפי הבדואים?

"לצערי, במגזר שלנו יש הרבה אנשים שעוזרים לסטיגמה הזאת להתפתח ולהישאר. גם לנו יש אחריות על איך שתופשים אותנו ואת ההתנהלות שלנו".

היישובים הבדואים הסמוכים למדו מהמודל שלך והולכים בעקבותיו?

"לחלוטין לא. הם המשיכו להשתמש בכלים הפסולים בבחירות למועצה, והמודל השבטי עדיין שולט שם".

אתה מדבר הרבה על שיתוף פעולה עם משרדי הממשלה. אין לך תלונות על היחס של המדינה ליישובים הבדואיים?

"יש לי מלא תלונות, אבל אם אתה מתמקד בשיח של ערי פיתוח - 'דפקו אותי, קיפחו אותי' - אז תישאר עם הבעיות ולא יהיו לך פתרונות. אנחנו צריכים לקחת אחריות על עצמנו ואז לתבוע מה שצריך מהמדינה. קל מאוד להאשים אחרים, אבל אם נמלא את התפקיד שלנו ואז ניאבק על הדרישות שלנו מול הממשלה, המצב ישתפר בהדרגה.

"במצב שבו אני מחכה שיעזרו לי מבחוץ, אני לא אצליח בחיים. יש לי ביקורת נוקבת על המדינה שהזניחה את האוכלוסייה הזאת, אבל השר יתחלף מחר - ואני יכול להמשיך להגיד שקיפחו אותי. אני צריך להציג מצוינות בביצועים כדי שהמדינה תראה שאני פרטנר".

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם