הדסה: כרוניקה של כישלון ידוע מראש - כללי - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הדסה: כרוניקה של כישלון ידוע מראש

הדסה הוא בית חולים פרטי שהתנהל כמו הגרועים שבמוסדות הציבוריים

35תגובות

באמצע 2012 הוגש דו"ח חמור לדירקטוריון הדסה. הדו"ח פירט כמה מהכשלים בניהול של בית החולים - המרכז הרפואי הגדול בירושלים, עם יותר מ–5,000 עובדים ומחזור הכנסות של כשני מיליארד שקל.

הדו"ח לימד שהמרכז הרפואי הענק והרגיש הזה אינו מנוהל ברמות הבסיסיות ביותר. משמע, אין לבית החולים יעדים כלכליים כמו הגדלת הכנסות או הגדלת נתח שוק. אין תמחור של הפרוצדורות הרפואיות הנעשות בבית החולים: איש אינו יודע אם הטיפולים הרפואיים הם רווחיים או הפסדיים ובכמה. אין רישום של ההוצאות של כל מחלקה, ומנהלי המחלקות לא יודעים את מאזן הרווח וההפסד של המחלקה שלהם. הם גם לא מרגישים בחסרונו של הידע הזה, מאחר שהם כלל לא עברו הכשרה ניהולית. אין תוכניות עבודה. אין איסוף נתונים. אין פיקוח על הניהול הפיננסי של בית החולים ועל הוצאות כוח האדם בו.

שביתת הרופאים בהדסה דיון
אמיל סלמן

הדו"ח הזה, שהתלווה להחלפת המנכ"ל הוותיק של הדסה, שלמה מור יוסף, ולהחלפת רואה החשבון ומנהל הכספים, החל את גלגול כדור השלג שהסתיים בהכנסתה של הדסה להקפאת הליכים לפני שבוע. במהלך השנה וחצי האחרונות, כל אבן שנהפכה בהדסה על ידי הדירקטוריון ועל ידי המנכ"ל החדש אביגדור קפלן, חשפה עוד ועוד כשלים. כולם יחד הצטרפו לפיאסקו של בית החולים ההיסטורי והחשוב בישראל, שמעולם לא נוהל.

העדויות על חוסר הניהול של בית החולים צצות מכל עבר. כך, הרופאים בהדסה מקבלים תשלום עבור קיצור תורים בשעות אחר הצהריים. מדובר בפעילות אחר הצהריים של בית החולים, ולא בפעילות השר"פ. כאשר התחלפה ההנהלה והחלו לברר את הסיבות לגירעון העמוק, בסוף 2011, כאשר מור יוסף עזב את בית החולים - הגירעון אז כבר הסתכם ב–850 מיליון שקל - התברר כי היו תחומים שבהם מספר הפרוצדרות שנעשו בבית החולים בשעות הבוקר היה נמוך באופן חשוד, ואיכשהו מרביתן התבצעו דווקא בשעות אחר הצהריים, כאשר הרופאים מקבלים עבורן תשלום של שעות נוספות.

הטקטיקה הזו הגיעה לשיאים כאשר דובר בכסף הגדול של השר"פ. הרופאים, כידוע, ביצעו פעולות במסגרת השר"פ גם בשעות הצהריים - שעות שבהן היו מחויבים לפעילות הציבורית של בית החולים. למעשה, כמה משיאני השכר בהדסה היו רופאים שקיבלו שכר עבור המשרה הציבורית שלהם, אבל בפועל עבדו רק עבור השר"פ. הנהלת בית החולים כנראה ידעה, ושתקה.

ההנהלה לא פיקחה על שעות הפעילות של השר"פ, או על היקף הפעילות בו. בכך היא פתחה את הפתח לרופאים לתמרן את החולים לעבור לשר"פ, באמצעות יצירת תורים בלתי אפשריים לקבלת טיפולים במסגרת הציבורית של בית החולים. מחקר שנערך בהדסה לפני שנה לימד על תור ממוצע של 55 יום לקבלת טיפול במסגרת הציבורית של בית החולים, ותור של שבעה ימים לקבלת אותו הטיפול, על ידי אותו הרופא ובאותו בית החולים - רק בתעריפים פרטיים. הרופאים דאגו ליצירת תורים ארוכים במערכת הציבורית, מבלי שהנהלת בית החולים נוקפת אצבע כדי למנוע זאת.

היה, כמובן, לא מסובך במיוחד למנוע את תופעת ה"תבין את הרמז, אם אתה רוצה לעקוף את התור אז לך לשר"פ": כל שצריך היה זה לקבוע מכסות הקושרות בין השניים - אף מחלקה לא תוכל לבצע פעילות פרטית ביותר מהיקף מסוים מהפעילות הציבורית שלה, ואף רופא לא יוכל לקבל חולים באופן פרטי אם הוא לא ביצע את אותו הטיפול בכמות מינימלית מסוימת במסגרת הציבורית.

בדרך דומה אפשר היה ליצור קשר בין אורך התורים בפעילות הציבורית ובשר"פ באמצעות איסור על קיצור תורים דרך השר"פ - כלומר, התור לשר"פ יהיה תמיד ארוך ביום מהתור לציבורי. יצירת קשר כזה היתה מתמרצת את הרופאים להגדיל את מכסת הפעילות שלהם במסגרת הציבורית של בית החולים, ולקצר עד כמה שאפשר את התורים לטיפולים במסגרת הציבורית.

פיאסקו בהדסה

היעדר הפיקוח של ההנהלה מתבטא גם בחוזה המוזר לגבי הפעלת השר"פ. אלה הם חוזים היסטוריים, שנחתמו לפני עשרות רבות של שנים (כנראה אפילו 50 שנה) ולא שונו מעולם, מחשש לזעזוע של יחסי העבודה בבית החולים. החוזה קובע כי בית החולים מקבל רק 22% מהכנסות הרופא בשר"פ (הכנסה ברוטו, נטו מדובר ב–16%). זהו שיעור מגוחך בהתחשב בכך שכל ההוצאות של השר"פ נופלות על כתפי בית החולים, ובהתחשב בכך שמה שאיפשר את הצלחת השר"פ בהדסה הוא קודם כל המוניטין של בית החולים כמוסד רפואי גדול, מוביל ומסודר. בהדסה בוודאי ידעו כי החוזה בעייתי מבחינת בית החולים, אבל מורא זעמם של הרופאים נפל על ההנהלה - ולכן 50 שנה החוזה הזה לא נפתח ולא שונה.

על חוסר הפיקוח של הנהלת הדסה צריך להוסיף את בלבול היעדים שיצרה העובדה שהדסה היא גם בית חולים אוניברסיטאי, והחלוקה בין פעילות רפואית (מכניסה כסף) ובין פעילות מחקרית (בעיקר מוציאה כסף) לא נעשתה וגם לא פוקחה. רופאים בבית החולים עסקו בפעילות מחקר יותר מבטיפול רפואי. בחלק מהמקרים התברר כי רופאים המשיכו במחקר גם לאחר שמענקי המחקר נגמרו - בעוד שבית החולים מממן מכיסו את עלות המחקר.

ככל הנראה, חוסר הפיקוח על הפעילות המחקרית קיים גם בבתי החולים הממשלתיים. לפי עדויות, גם שם זהו מקור לבזבוז משאבים ולהסטת זמן הרופאים ממתן טיפול רפואי - אבל לפחות בבתי החולים הממשלתיים יש הגבלה על פעילות המחקר מאחר שהפעילות מתאפשרת רק אם החוקר מצליח לגייס מענקים חיצוניים למימון מחקרו.

לקו בתסמונת "גדול מכדי ליפול"

המקומם הוא שהדסה אמור היה להיות בית חולים המנוהל הרבה יותר טוב מבתי החולים הממשלתיים. להדסה, כידוע, יש בעלים - ארגון נשות הדסה. להדסה גם יש דירקטוריון פעיל המפקח על הנהלת בית החולים - בניגוד משווע לבתי החולים הממשלתיים, המתנהלים ללא דירקטוריון וללא פיקוח כלשהו על הנהלת בית החולים.

קיומו של משטר תאגידי, מתברר, אינו מבטיח שהמשטר התאגידי יהיה תקין. רפיונו של דירקטוריון הדסה, כפי שניתן ללמוד מכך שלאורך שנים הדירקטוריון לא קבע יעדים ניהוליים וגם לא דרש ולא קיבל לידיו נתונים ניהוליים בסיסיים, נובע כנראה מהמעורבות הלא־בריאה של הבעלים, נשות הדסה, בדירקטוריון.

בפועל, נשות הדסה סירסו את הדירקטוריון בכך שהן ישבו בתוכו, תוך כדי ניהול קשר ישיר בינן לבין המנכ"ל. במצב כזה, כאשר הבעלים מדבר ישירות עם המנכ"ל מעל לראשו של הדירקטוריון, אין תמה שהמנכ"לים לא ממש ספרו את הדירקטוריון שמעליהם. תוסיפו לכך את העובדה שנשות הדסה הן ארגון ציוני מלא כוונות טובות, שגם תרם במהלך השנים מאות מיליוני דולרים להדסה - אבל מרבית מנהלות הארגון הן נטולות ניסיון עסקי-ניהולי (הדירקטורית האחת שנחשבה לבעלת ידע עסקי, ג'ודי שוורץ, מהבעלים של יצרנית הנעליים טימברלנד, פרשה מהדירקטוריון זמן קצר לפני פרוץ המשבר) - כדי שנבין שבפועל לא הדירקטוריון ולא הבעלים פיקחו באופן אפקטיבי על עבודת ההנהלה.

גרוע מכך, נשות הדסה ברוב נדיבותן יצרו גם את המסגרת הערכית שאיפשרה לבית החולים להידרדר. זאת המסגרת של ה"כיס העמוק", או התחושה של הנהלת בית החולים ושל עובדיו שתמיד יהיה מי שישלם עבור השכר הגבוה שלהם (רופאים ועובדים), או עבור הגירעונות שלהם (הנהלה). "הדסה", אומר גורם בכיר במערכת, "הוא בית חולים שהתנהל בלי פיקוח, גם של המדינה וגם של הבעלים. הד.נ.א של הארגון היה זה של הכיס העמוק. תמיד יהיה מי שישלם - נשות הדסה או המדינה - ולכן לאף אחד לא היה תמריץ אף פעם להתייעל".

ועדת הכלכלה בכנסת
אמיל סלמן

הד.נ.א הזה, קל להבחין, שריר וקיים גם כיום: עובדי הדסה מסרבים, גם כשמקום העבודה שלהם בפועל קורס, להסכים לקיצוץ כלשהו בשכרם. יש להניח שעובדים בארגון פרטי לעולם לא היו נוקטים עמדה דומה ביודעם שמקום העבודה שלהם נמצא בסכנת קריסה. להבדיל, עובדים בארגון ציבורי, שיודעים שתמיד יהיה מי שיחפה עבור הכישלונות של הארגון, יכולים להרשות לעצמם להמשיך להתעקש על טווח הנוחות שלהם - למרות הקריסה של המעסיק שלהם.

תסמונת ה–Too big to fail (גדול מכדי ליפול) גרמה לכל המעורבים בהדסה לנוח על זרי הדפנה שלהם: ההנהלה שילמה לעובדים, בעיקר לרופאים, כל מה שדרשו - העיקר שיהיה שקט, ביודעה שתמיד יהיה מי שישלם את שכר הרופאים המנופח. העובדים, בעיקר הרופאים, תבעו עוד ועוד, ביודעם שמולם עומדת הנהלה אדישה, שאין לה בעיה לאשר כל תביעת שכר או כל הסדר עבודה - גם אם הוא בעליל פוגע בבית החולים. מהבחינה הזו בית החולים הדסה היה ציבורי לכל דבר: האדישות הניהולית שלו היתה כזו המאפיינת את המגזר הציבורי, ולא את המגזר הפרטי.

משרד הבריאות נמנע מלפקח על הדסה

עד כמה הדסה התנהל כמוסד ציבורי לכל דבר יעיד הנוהג שלו לשלם פנסיה תקציבית לפורשיו, גם כשהפרישה נעשתה במסגרת תוכנית הבראה. הסכם הפרישה הנדיב שקיבל המנכ"ל מור יוסף מהדסה - פנסיית גישור של 75 אלף שקל בחודש עד הגיעו לגיל פרישה, בפועל פנסיה תקציבית לכל דבר - לא היה חריג. הסכמים דומים של תשלום פנסיית גישור עד לגיל פרישה שולמו בהדסה באופן שגרתי. זאת אחת הסיבות שתוכניות ההבראה שיזמה הדסה בחומש האחרון כשלו: מאחר שההתייעלות בכוח אדם נעשתה על ידי תשלום פנסיה תקציבית למי שאולצו לפרוש, ברור שחיסכון תקציבי של ממש לא יצא מכאן.

הד.נ.א הזה הוא גם מה שמנע מהנהלת הדסה החדשה מלהבריא את הדסה: אין להם פרטנר שיסכים לתת כתף להצלת הארגון, ולכן הדרך היחידה לבצע תוכנית הבראה היא לכפות אותה על העובדים באמצעות בית המשפט. במקום לפעול דרך בית הדין לעבודה, בהסכמה עם העובדים, ההנהלה פנתה לבית המשפט, לדרך של כפייה על העובדים. ההפסד, במקרה זה, הוא של כל הצדדים.

מי שתרמה תרומה מכרעת לכישלון הניהולי של הדסה היא כמובן המדינה - שפטרה עצמה מחובת הפיקוח על בית החולים מאחר שזהו בית חולים פרטי, לכאורה, ולכן לא וידאה שהנהלת בית החולים מתפקדת כשורה. משרד הבריאות נמנע מלפקח על בית החולים, בטענה כי אין לו סמכות משפטית לכך.

נזכיר שהדסה פועלת תחת הסכמי השכר, שנקבעו על ידי המדינה, תחת מגבלת היקפי פעילות, שנקבעה על ידי המדינה, תחת תעריפוני פעילות, שנקבעו על ידי המדינה, תחת הגבלת מספר מיטות, שנקבעה על ידי המדינה, וכמובן תחת ביטוח של המדינה ("גדול מכדי ליפול"). הטענה, לכן, שהדסה היא בית חולים שאין צורך לפקח עליו, היא מופרכת לכל הפחות. לאור העובדה שמשרד הבריאות חי בשלום עם כך שבתי החולים שבבעלותו מתנהלים ללא דירקטוריונים וללא מבקרי פנים, קשה כנראה להתפלא על כך.

אודרי שמרון
אבי חיון

הזרוע האחרת של המדינה, משרד האוצר, תרמה לכישלון הניהולי של הדסה לא פחות - באמצעות המגבלות הקשות החלות על תקציבי בתי החולים. תקציב המדינה המופנה לבריאות נשחק בתוך עשור מכ–5.2% מהתוצר לכ–4.5% מהתוצר, וזאת בתקופה שבה הוצאות הבריאות רק עלו. הריסון המתמשך של תקציב הבריאות הביא ליצירת גירעונות במערכת: כל בתי החולים (למעט שיבא) וכל קופות החולים מצויים בגירעון, אבל לפחות השחקנים הציבוריים מקבלים פיצוי כלשהו מהמדינה באמצעות מענקים לסגירת הגירעון.

מענקי איזון להבראת הקופות וסובסדיות להקטנת הגירעון של בתי החולים משולמים באופן קבוע. הסבסוד המועבר לבתי החולים הוא של כ–720 מיליון שקל בשנה. הדסה, בהיותו בית חולים פרטי לכאורה, לא זכאי לסבסוד הזה, ולכן מצבו נהפך קשה משל שאר בתי החולים.

זאת היא כרוניקה של כישלון, שמפתה להגיד שהוא היה ידוע מראש. מאחר שהמדינה לא פיקחה ולא התעניינה, הכישלון, מתברר, נפל עליה בהפתעה. עכשיו זה יעלה לכולנו חצי מיליארד שקל לכל הפחות.

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם