תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כמה דברים שלמדתי, רובם בדרך הקשה

מי שינסה לצאת נגד מבנים כלכליים שפוגעים במרבית הציבור יגלה שהאויב חזק וממוקד

227תגובות

במדינה דמיונית, ליליפוט נקרא לה, נוצרו לאורך עשרות שנים כמה גופים גדולים וחזקים שהגיעו למעמד מיוחד בכלכלה ובחברה. אחד מ"היחידות למלחמה בענקים־הקמים־עלינו" היה צבא הליליפוטים. הוא העסיק עשרות ומאות אלפי ליליפוטים אמיצים שנערכו לקראת המתקפה של הענקים.

גוף שני היה "הבנק הגמדי הענק", שכמו הצבא העסיק עשרות אלפי עובדים וניהל מאות מיליארדים מכספי הליליפוטים. הבנק הענק לקח עמלה קטנה של 1% בלבד מכל עסקה, הלוואה ופיקדון - אך אלה הצטברו והגיעו לעשרות מיליארדים של לילילירות, המטבע הליליפוטי. והיו עוד עשרות גופים כאלה, שכולם העסיקו עשרות אלפי ליליפוטים - חלקם פרטיים וחלקם ציבוריים.

יום אחד התעוררו הליליפוטים וגילו שליליפוט כבר אינה מה שהיתה. מאז שהביסו את גוליבר, הלכו ונשחקו הלכידות החברתית, ההון החברתי ואיכות החיים במדינה. גדל האי־שוויון, עלה יוקר המחיה והתפשטה השחיתות, ואצל הליליפוטים הצעירים, השיחה על עזיבת ליליפוט התחילה להיעשות לגיטימית חברתית.

גיא רולניק פרס סוקולוב
עופר וקנין

התכנסו כמה ליליפוטים לטכס עצה מה לעשות. הסביר הראשון: הבעיה אצלנו היא שאיבדנו את הלכידות החברתית שהיתה כאן פעם אולי - כשגוליבר הגיע. כל ארגון כאן דואג לעצמו ולאנשיו. המנהיגים שלנו, שאמורים לדאוג לכלל הציבור, קשורים ברובם לצבא או לגופים גדולים אחרים, וכולם מפחדים מהבנק הגמדי הענק שמנהל שליש מהכסף בליליפוט או לאחד ממאות הגופים האחרים. לכן הם מעדיפים ברובם להתכונן למתקפת הענקים ולא להתעמת עם המבנה הכלכלי והחברתי שנוצר כאן במשך עשרות שנים.

קם הליליפוט השני ואמר: יש לי רעיון. אנחנו צריכים לארגן את כל הליליפוטים שאינם נהנים מהמבנה הכלכלי הקיים - אלה שנושאים בנטל הכבד, אלה שסובלים מההקצאה הבלתי־יעילה של המקורות, אלה שמבינים שיוקר המחיה, האי־שוויון או השירותים הציבוריים המידרדרים אינם גזירת גורל, אלא תוצאה של מבנים כלכליים ונורמות חברתיות. הליליפוטים הצעירים נדלקו. כל אחד הביא רעיון אחר איך לארגן את הליליפוטים ואילו רפורמות ושינויים יש לעשות בכלכלה. הם בילו את כל הערב ברקימת תוכניות גדולות ומרתקות.

עם רדת לילה קם הליליפוט הזקן שבחבורה ודיבר: הרעיונות נפלאים, האנרגיה מרשימה, והכוונות טובות. אך כל התוכניות שלכם נידונו להיכשל.

ואז הוא הסביר להם את עובדות החיים:

1. המספרים נגדכם. נניח שהצבא שלנו גובה מהציבור 20 מיליארד לילילירות מיותרות בשנה. סכום עצום, אבל הוא מתחלק על כל האוכלוסייה: כל אזרח בליליפוט, שבה חיים 10 מיליון ליליפוטים, משלם מכיסו כ-2,000 לילילירות בשנה על בזבוז בצבא - כלומר פחות מ-200 לילילירות בחודש.

זה סכום לא קטן, אבל במהרה תגלו שגם אם תצליחו לשכנע את האנשים שהצבא שלנו בזבזני, מעטים, אם בכלל, יהיו מוכנים להקדיש ממרצם וזמנם להתארגנות שתניב להם 200 לילילירות בחודש. שמישהו אחר יעשה זאת, הם יגידו. זאת גם תהיה התגובה שתקבלו כשתבואו עם רעיונות לרפורמות או תחרות בבנק הגמדי הענק. הוא אולי גובה מס מונופולים של 10 מיליארד לילילירות - אבל זה רק 80 לילילירות בחודש לכל אזרח.

2. האויב שלכם נגד הרפורמות חזק וממוקד. בעוד שאתם מתקשים להתארגן ואין לכם משאבים - תגלו מהר מאוד מהצד השני שאנשי הצבא, הבנק ושאר המונופולים והגופים החזקים הם מאורגנים ומתוחכמים. מהר מאוד תגלו שכל המידע על הענקים־שקמים־לחסלנו נמצא אצל אנשי הצבא, ורוב המידע על הבנקאות הגמדית - בידי הליליבנקאים. לא רק שלכל אחד מהליליפוטים לא יהיה אינטרס אישי גדול להצטרף אליכם, אלא שגם הסיכוי שלכם לשכנע אותם ברעיונות שלכם הוא די נמוך.

עוד לפני שתגיעו לבית המחוקקים ולממשלה עם רעיונות הרפורמה שלכם, לפני שתיתקלו בלוביסטים, בפוליטיקאים שמחוברים למונופולים ובעיתונות שקשורה עם הטיי־פוטים הגדולים - תגלו עד כמה קשה לבוא עם תוכניות לשינוי. כי כולם תמיד חוששים מהשינוי ומעדיפים את הקיים. המידע, יכולת הארגון, המשאבים ובעיקר התמריץ הכלכלי האדיר תמיד יהיו בצד השני, אצל הקבוצות הקטנות וההומוגניות יחסית לכלל הציבור המפוזר.

הצבעה בכנסת
אמיל סלמן

בעוד שלמשפחה ליליפוטית כל רפורמה תניב מאות ואלפי לילילירות בודדות, הרי שבצד השני הליליפוטים בארגונים החזקים עשויים להפסיד מהרפורמות - כל אחד - מיליוני לילילירות במשך עשרות שנים. וזה כסף גדול שהם יודעים למדוד ולראות, בין השאר משום שלרובם יש גם חוזי "גוליבר" - תעסוקה מובטחת עד הפנסיה.

לכן בכל מאבק, הציבור הרחב, המפוזר, תמיד בנחיתות מבנית. הגודל המספרי שלו, שלכאורה נותן לו כוח, הוא למעשה בעוכריו - כי התמורה של כל רפורמה, אם תהיה, תתחלק על מיליונים; בעוד שממול, המספרים הקטנים יותר של הנהנים מהמצב הקיים - מהצבא או הבנק - הם שנותנים להם את התמריץ להילחם נגדה, ולכן גם את הכוח.

3. ועוד לא הזכרתי לכם את אצבעוני, גיבור המלחמה המעוטר ביותר. כאשר הם ישלחו אותו לאולפני הטלוויזיה - תבינו שהקרב אבוד. כי בצבא הגמדי הענקי יש גם עשרות אלפי מקבלי שכר ליליליליפוטי - שכר המינימום שלנו. אלה באמת ליליפוטים אומללים - ואצבעוני תמיד יודע להסביר שהם יהיו הראשונים להיפגע. וכמובן, גם בבנק הגמדי יש - לצד אלפי מיליו־פוטים עם משכורות ענק - אלפי מקבלי שכר ליליליפוטי.

אף אחד לא יסכים לראות ליליפוטים עניים כאלה מפוטרים, כי במדינת הגמדים - רק ליליפוטים שעובדים בארגונים חזקים מיוצגים, ורשתות ההגנה למובטלים, לנכים, לקשישים הן ליליליליליליליפוטיות.

4. אה. ושכחתי עוד דבר נוסף. הבורות של רוב הליליפוטים בקשר למבנה הכלכלי של ליליפוט והדרך שבה פוליטיקאים, מונופולים, גנרלים, בנקאים וקבוצות אינטרסים פוגעים בהם - היא רציונלית לחלוטין. מאחר שהעלויות של רכישת מידע על הכלכלה הן עצומות, ולכל ליליפוט בודד יש יכולת השפעה מועטה - הרי שלימוד רפורמות ושינויים הוא פעולה עם החזר כלכלי אפסי, כלומר פעולה לא רציונלית.

וכך המשיך הזקן להסביר להם כל הלילה על הלוביסטים של הארגונים החזקים, על הרגולציה שבדרך כלל נלכדת בידיהם, על האקדמיה שיש לה הטיה לטובת הכסף והכוח, ועל כך שמעטות הן הדמוקרטיות המערביות בעידן הליליפוטי שבהן יש ייצוג אמיתי לציבור המפוזר שאינו חלק מקבוצת אינטרסים הומוגנית.

כל ההקדמה הארוכה הזאת היא לנושא, לכאורה, שונה לחלוטין - והוא ניסיון לבדוק מה מצב העיתונות בישראל בימים אלה. ואף שליליפוט היא מדינה דמיונית לחלוטין - נדמה לי שיש לסיפור הדמיוני שלה קשר לנושא שלנו.

החדשות הטובות הן שמאז המחאה החברתית של קיץ 2011 משהו טוב קרה לעיתונות. מאות אלפי אנשים ברחובות שברו את הנרטיב ששלט ברוב העיתונות במשך שנים - שהכלכלה והחברה שלנו הן מודל לחיקוי, ואם רק ניפטר מבעיית החרדים, הערבים, המתנחלים או השמאלנים, יהיה כאן סטארט־אפ ניישן.

החדשות הטובות יותר הן שלעיתונות יש תיאורטית יכולת לפתור חלקית כמה מהבעיות המבניות שתיאר למעלה זקן הליליפוטים. עיתונות חזקה, מקצועית ועצמאית יכולה לעשות שלושה דברים שהציבור הרחב, המפוזר והבלתי־מאורגן אינו יכול לעשות:

עמוד 14 מחאת 2011
עופר וקנין

1. לאסוף ולנתח מידע שלקבוצות האינטרסים החזקות אין עניין שיגיע לציבור.

2. להפוך את המידע הזה למעניין ורלוונטי - כך שהציבור ישקיע בלימוד שלו אף ש"הבורות היא רציונלית", כמוסבר למעלה.

3. להפיץ את המידע הזה ולאפשר לציבור רחב ומפוזר להתארגן ולפעול על פיו למען מטרות משותפות או להצביע בעבור פוליטיקאים שיאמצו על בסיס אותו מידע רעיונות לרפורמות דרמטיות שמשרתות את כלל הציבור ולא קבוצת אינטרסים מסוימת.

החדשות הגרועות הן שהסיכוי שהעיתונות תיקח על עצמה את תפקיד סוכן השינוי בחברה אינו גבוה. בעיקר משום שרוב חלקי העיתונות סובלים בדיוק מאותן "מחלות" שהסביר הזקן: הם מעבדים בעיקר מידע שמגיע אליהם מקבוצות האינטרסים, הם קשורים בהן במישרין או בעקיפין, הם חיים בתוכן, וכמו הפוליטיקאים - אין להם תמריצים בדרך כלל לצאת למאבקים ארוכים וכואבים שבהם אתה צובר בעיקר אויבים, ושסופם - איש לא ישורנו.

גרוע מזה. רוב חלקי העיתונות כלל אינם חושבים שזה תפקידם. עיתונות, הם מסבירים, צריכה לדווח, אסור שתהיה לה אג׳נדה, היא צריכה להיות "מאוזנת", ובעיקר אסור שתיקח על עצמה את תפקיד סוכן השינוי. בשביל זה יש פוליטיקאים או אקטיביסטים.

יש לובי - 
ואין לובי נגדי

לא צריך להביא ישר את בנימין זאב הרצל כדי להסביר שאין לעיתונות תפקיד חשוב ומלהיב יותר מאשר להיות סוכן שינוי. ראשית, אין דבר כזה "לדווח" בצורה אוביקטיווית ללא אג׳נדה. כל מלה בעיתון, כל כותרת, כל כתבה, כל בחירה של נושא - משקפת תפישת עולם, ערכים, סדר עדיפויות וראייה כלשהי. היא יכולה להיות מכוונת או ברירת מחדל - גלויה או סמויה - אבל היא האג׳נדה שבחר העורך.

שנית. כאשר עיתונות מנסה להיות "מאוזנת", זה אומר שהוא החליט במודע לשרת את הסדר הקיים - שמוטה הגדרתית לטובת החזקים. זאת, משום שברוב הסוגיות הכלכליות והחברתיות אין באמת "איזון": אין שני גורמים חזקים שמתמודדים מול הציבור. ברוב המקרים, מול קבוצת האינטרסים החזקה יש ציבור גדול, אנונימי, פסיבי ומפוזר שאינו משתתף במשחק.

אל ג'זירה אמריקה
אי-אף-פי

מול הצבא של כלכלנים וגנרלים בהווה ובדימוס במערכת הביטחון אין עשרות אלפי אזרחים שעסוקים באיסוף מידע ובלובי נגדי שיטען מדוע צריך צבא קטן וחכם. לכן עיתון שעסוק כל הזמן בלהביא את "תגובת הצבא" במשקל זהה - בעצם משמר את חוסר האיזון הבסיסי. הוא מבטיח בשיטה זאת שהחזק והקיים יישארו, ושלא יהיה שינוי.

מול הבנקאים אין לובי חזק שכל עיסוקו בניסיון לחולל רפורמות בבנקים - ואם יש לובי כזה, הוא תמיד קטן וחלש. עיתון שחושב שצריך לתת לבנקאים שטח שווה ו"מאוזן" כדי להסביר מדוע לא צריך תחרות בבנקים, בעצם רוצה לשמר את חוסר האיזון הקשה לטובת הכסף הגדול וקבוצת האינטרסים המיוחדות. מגרש המשחקים מוטה, כמעט תמיד, לטובתם.

לכן, תפקידה החשוב ביותר של העיתונות הוא לנסות להעלות רעיונות אחרים ולאסוף מידע ורעיונות לטובת המיליונים הבלתי־מאורגנים. שהמגרש באמת יהיה מאוזן. הסיכוי שהיא תצליח לעשות זאת הוא אפסי: המשאבים, הארגון ובעיקר הסיבולת שלה - היכולת לקחת נושא ולרוץ עמו במשך שנים או עשרות שנים - תמיד יהיו בנחיתות אדירה מול הגורמים החזקים שנהנים ממיליארדים של משלם המסים או הלקוחות והצרכנים השבויים.

כשעיתון זה ניהל בשנים האחרונות מאבק נגד השחיתות המוסדית של ההון־שלטון, הפרת האמונים, הריכוזיות ותקציב הביטחון, או בעד רפורמה בתמלוגי הגז ושוק הסלולר במשק, נטען נגדו שזאת עיתונות עם אג׳נדה. המאבק, כך נטען, היה לגיטימי רק אם הוא היה "מאוזן". זאת טענה שמבוססת על אי־הבנת מגרש המשחקים.

אין מיליוני אזרחים וגם לא עשרות אלפים או מאות שקמים בבוקר עם אג׳נדה לאסוף מידע על מונופולים, פירמידות, קרטלים, יחסי הון־שלטון, בזבוז במערכת הביטחון או רנטות של אי־תחרות וחיבור לעטין הציבורי. הציבור הנפגע מכל התופעות האלה קם בבוקר והולך לעבודה. אף גורם לא פנה אי־פעם למערכת TheMarker וביקש שנטפל בריכוזיות, בשוק הסלולר, בתחרות בבנקים, במערכת הביטחון, באפקטיביות של המגזר הציבורי או בתמלוגי הגז.

ממילא גם איש לא הביא לנו מחקרים, נתונים ומידע מאורגן ומסודר שיכול לסייע ברפורמות כאלה - רוב המידע והניתוחים בתחומים אלה הגיעו בשלב מאוחר הרבה יותר - משום לאף גורם לא היה אינטרס כלכלי ברור וחד שיגרום לו לעשות את זה. האנשים שמתקשרים למערכות עיתונים על בסיס קבוע ומאורגן עם מידע, רעיונות, הדלפות והצעות כמעט תמיד משקפים את קבוצות האינטרסים המאורגנות.

נציגי הבנקים, הלווים הגדולים, יבואני הרכב, יזמי הנדל"ן, בעלי הנדל"ן, קבלנים, מנהלי חברות הסלולר, המונופולים, ועדי העובדים בנמלים, הרופאים הבכירים, המורים, החקלאים, היבואנים וכיו"ב. לאף אחת מקבוצות אלה אין תוכניות ורעיונות לשיפור מצבם של כלל האזרחים, אלא בעיקר לשיפור מצבם שלהן. אלה הארגונים שיש להם כוח ומשאבים לעבוד באיסוף מידע שמשרת אותם ולצבור מנופי כוח שישמרו את מגרש המשחקים מוטה לטובתם.

עיתונים אוהבים שיאהבו אותם

דסק חדשות 2
אריאל פולק

מדוע אני פסימי לפעמים: משום שעיתונים ועיתונאים אוהבים שיאהבו אותם. המקורות, המפרסמים, החברים, החברים של המו"ל והקוראים. מי שרוצה שיאהבו אותו נוהג להעלות רעיונות לרפורמות ושינויים שהמקור התקציבי שלהם הוא "אנשים בלתי־ידועים" - משלם מסים אלמוני, צרכן אלמוני או כל גורם אחר, רק לא קבוצת אינטרסים מוגדרת. לחלופין, הוא יכול "לקחת צד", כלומר לבחור כמה קבוצות אינטרסים, לייצג אותן - ולתבוע את כל השינויים מקבוצה אחרת.

עיתון או עיתונאי שיבחר בדרך השלישית - כלומר ינסה, כמיטב יכולתו, להביא מידע ורעיונות לשינויים שמייצגים את האינטרס של הציבור המפוזר, הבלתי־מאורגן - יגלה להפתעתו שהציבור הבלתי־מאורגן אדיש בדרך כלל לרעיונותיו. הוא הרי סובל מהבורות הרציונלית. לעומת זאת, קבוצות האינטרסים שעשויות להיפגע כלל אינן אדישות. הן ערניות וממוקדות, עם משאבים, ולרוב יודעות, כמו אצבעוני, לקנות לגיטימיות ציבורית.

הן יגייסו את מיטב המומחים, יפעילו את הלוביסטים, יתדרכו את העיתונאים, יצביעו על המפוטרים, יאיימו במשבר כלכלי, יסבירו שהרעיונות לרפורמות הם "הזויים", ואם מנופי הכוח הרגילים על העיתונאי לא יעבדו - הם ימצאו מנופים לא קונבנציונליים. למשל שימוש בעיתונים אחרים.

העיתונאי שרוצה לשנות יגלה חיש קל את הסוד השמור ביותר בעיתונות בארץ ובעולם: "חופש העיתונות" כבר מזמן לא נמדד ביכולת שלה לבקר את הממשלה והשלטונות. הוא יגלה שהממשלה בישראל, כמו ברוב הדמוקרטיות, היא חלשה, מבוזרת וכפופה בעיקר לאינטרסים של חברות הענק, הבנקים וקבוצות האינטרסים המיוחדות בסקטור הציבורי והפרטי. הוא יגלה ש"חופש העיתונות" הוא החופש להתמודד עם שחקני הענק בסקטור העסקי ובשוק ההון, ואת אלה עוטפת חגורה עבה של מאכערים, יח"צנים, עורכי דין וכלבי ציד שמחוברים זה לזה ולעתים קרובות מחוברים לצמרת העיתונות.

העיתון והעיתונאי שרוצים לשנות יגלו את הקושי האדיר באיסוף מידע וניתוח מהסוג שאינו משרת את קבוצות האינטרסים ואת הקיים. הם יגלו את המסובכות של המערכות והסוגיות, ויגלו שהיחידים הערוכים לקרב המידע הם הנהנים מהמצב הקיים, שיודעים בדרך כלל לרתום למאבקם את הטיפשים השימושיים או את הבורים הרציונליים.

העיתון והעיתונאי יגלו שרוב הפוליטיקאים מעדיפים לא להתעמת עם הקבוצות החזקות ונזהרים מרעיונות מסובכים ומורכבים לטובת ציבור רחב, מפוזר ובלתי־מאורגן, שבצד הנפגעים יש דמויות וקבוצות מאוד ברורות וידועות. עדיף תמיד להציע שינויים שאיש לא נפגע מהם - כלומר נפגעים רק מאות אלפים או מיליונים לא מאורגנים, או הדור הבא.

העיתון והעיתונאי יגלו שכדי לאסוף מידע רציני, עמוק ולהשפיע - צריך אורך רוח של שנים וצריך לשוב ולחזור על הרעיונות. הם יגלו שזה לפעמים מנוגד לתכונה עיתונאית מוכרת: תן לי משהו חדש, אחר, שונה, סקופ, בלעדי, שלא היה לאחרים. תחדש, תרענן, אל תחפור שוב. דבר איתנו ב–140 תווים ותחליף סיפור כל יום.

ובסוף היום הם יגלו גם ציניות וייאוש בקרב רבים מהקולגות. מה אתה מבלבל את המוח עם שינויים, רפורמות וחפירות - אנחנו צריכים לשרוד את היומיום, ובינתיים רוצים שיהיה לנו גם כיף. תן קצת כיף. אל תחפור.

מאז הוקם TheMarker לפני 13 שנה ניסה כאן צוות גדול של עיתונאים לנהוג אחרת. להיאבק בכל המכשלות המבניות האלה. לא תמיד זה מצליח - אבל כשזה מצליח, כפי שהיה בשנים האחרונות שוב ושוב, זה ממלא אופטימיות.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם