תחושה או אפליה?

"בקצב הנוכחי, ייקח למזרחים 99 שנה להגיע לשוויון מוחלט"

דור חדש של מזרחים מתעורר בימים אלה ומנסה לפקוח את עיני הישראלים למציאות שאפליה וקיפוח הם חלק בלתי נפרד ממנה ■ הם צעירים משכילים ומצליחים, שבמבט לאחור מבינים שהתגברו על מכשולים שלא עמדו בפני חבריהם האשכנזים

 שום דבר בהיסטוריה של רויטל מדר לא יכול להעיד על קיפוח מכל סוג שהוא. היא נולדה בתל אביב לפני 31 שנה, למשפחה שנהנתה משנים של רווחה יחסית; סיימה תיכון במגמת קולנוע; ולומדת כיום לתואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. ובכל זאת, היא מרגישה שהקיפוח היה שם תמיד - תחושה מטרידה שבפניה עומדות פחות אפשרויות מאשר חבריה, מכיוון שהיא מזרחית - בת להורים יוצאי תוניסיה.

"אני יכולה להגיד את זה היום, בדיעבד, אחרי שבמשך שנים היה איזה נסיון מצדי שלא להכיר במזרחיות שלי בתור פקטור", היא אומרת. "היום אני יודעת שאי אפשר היה שלא לשים לב לזה שאני לומדת בבלפור או בעירוני א' והכסף נמצא במקום מסוים מאוד. למדתי במגמת קולנוע, ואפשר היה לספור על יד אחת כמה מזרחים היינו. כולם מדברים על אפליית הפריפריה, אבל אני יכולה לומר שגם בתוך תל אביב, התנאים הראשוניים הם שונים. יש הון תרבותי שהוא חזק יותר מכל הון פיננסי. קחי לדוגמה את כל ה'ילדים של'. הסיכוי שלך להיות ילד של פוליטיקאי או אמן מוערך גדול יותר אם אתה אשכנזי, והדבר הזה ניכר. הוא ניכר גם ברמה של הדברים שנחשפים אליהם בתור ילדים. לדברים שאליהם נחשפתי בבית לא היה ערך".

אולי הבעיה היתה בבית, שלא שם דגש על תרבות ורוח?

"זה לא שבבית שלי לא היתה תרבות. הבעיה היא שהתרבות שהיתה בבית שלי לא נחשבת תרבות. הערכים שאמא שלי יכולה לתת לתרבות ההגמונית הם אוכל, חום ופתיחות, וחוץ מזה כלום. לאף אחד מהדברים שאפיינו את התרבות שלנו לא היה ערך. למשל, ההורים שלי, כמו תוניסאים רבים, היו צורפים. האם אי פעם דובר על התרבות העניפה של הצורפים של יהדות תוניס? כשיש תרבות מסוימת מאוד ששולטת, אז לכאורה את לא נחשפת לאחרת. הרגשתי את זה גם באקדמיה. את מתנהלת במרחב שבו אין לך שום ייצוג של עצמך. זה כמובן נוגע גם לתקשורת. אנחנו לא נחשפות לייצוג מזרחי על כל הסקאלה. מזרחי אינטלקטואל - זה לא משהו שאנחנו רואות אותו. ככל שאת מתקדמת את רואה באופן ברור יותר שאת לבד".

מדר היא חלק מקבוצה הולכת וגדלה של בני הדור השני והשלישי ליוצאי יהדות המזרח, שמרגישים שהקיפוח העדתי לא נגמר בדור הראשון של העולים ששוכנו במעברות ונשלחו לפריפריה הרחוקה, אלא ממשיך גם כיום, עם בניהם ונכדיהם. מבחינתם הגיע הזמן לחולל מהפכה שתמחק את ההגמוניה הבלעדית של האשכנזים בישראל ותפתח את מוקדי הכוח לעוד ועוד מזרחים.

סוכני המהפכה הזאת לא נשארו מאחור. להיפך, הם דווקא הצליחו בחיים: התברגו לעמדות בכירות, התערו בחברה, חלקם אפילו התחתנו עם אשכנזים. ועדיין הם בטוחים שהאפליה קיימת, שהמזרחים מקופחים וממודרים מכל מוקדי הכוח. חמושים בנתונים מדאיגים הם דורשים צדק חברתי ושוויון הזדמנויות - לא כקורבנות קיפוח, אלא כשווים בין שווים.

מימין: רויטל מדר, יפעת ביטון ומירב אלוש־לברון. "המזרחים לא פיתחו הגדרה עצמית נפרדת"אייל טואג

"כאשר בוחנים את הנתונים שמודדים את הפערים בתחומים שונים, אפשר לזהות באופן כללי שיפור במעמד של מזרחים, כמו גם במיצוב החברתי והכלכלי של קבוצות אחרות בחברה הישראלית", אומרת ד"ר מירב אלוש־לברון, חוקרת תרבות ופעילה חברתית, חברת מועצת הרשות השנייה לטלויזיה וחברה חדשה בהנהלת האגודה לזכויות האזרח. ואולם, היא מוסיפה, "השוואה בין המעמד של מזרחים למעמדם של אשכנזים מעלה שבכל המדדים של מוביליות חברתית, מזרחים עדיין מופלים. במבחן התוצאה האפליה היא גלויה, אף שהיא מוכחשת כל הזמן. היא נראית לעין ומגובה במחקרים ובבדיקות סטטיסטיות.

"אם למשל אנחנו יודעים שלאשכנזים סיכוי גבוה יותר למצוא תעסוקה מלמזרחים - ואגב, נעשה מחקר בנושא הזה, אז השיטות של האפליה פה אולי מוסוות, אבל התוצאה שלהן גלויה ובוטה. האפליה מוסווית במובן הזה שהיא לא תמיד מופעלת באופן ישיר על מזרחי שמגיע לראיון עבודה, אבל היא מתקיימת מעצם השליטה הכמעט מוחלטת של אשכנזים במרכזי הכוח, בהנהלות של מוסדות ציבוריים וכלכליים, באקדמיה, במשפט, בתקשורת ובמוסדות התרבות. הנתונים על הפערים מוכיחים שהאליטה האשכנזית נוהגת לשמר את הכוח שלה ואת הדומיננטיות שלה, מקרבת אליה את מי שדומה לה ושייך לשבט שלה, ונוהגת להרחיק את מי שלא. אין דרך אחרת להסביר את הפער המתמשך".

זה מחלחל לדור שני ושלישי?

"כל הנתונים מראים שהפער בין האשכנזים למזרחים נשמר גם בדור השני והשלישי, כמו ההבדלים בשיעור מקבלי תעודות הבגרות. עם זאת, הסוגיה מורכבת, כי אין לנו אפשרות לבדוק את כל הנתונים הכלכליים־חברתיים באמצעות באמצעות הגדרה של ארץ מוצא. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כבר לא מספקת נתונים כאלה. ואולם הרבה מהסקרים שמתפרסמים היום כוללים אזור מגורים. אנחנו יודעים שכ–80% מאוכלוסיית ערי הפיתוח הם מזרחים, ולכן קל יחסית להסיק מהמחקרים על אזורי המגורים".

אי אפשר לקבל נתונים לפי פילוג עדתי?

"לא, וזאת חלק מהבעיה. דרשנו למשל מהוועדה למינוי שופטים נתונים על עדתיות, ונענינו בסירוב".

"אין קיפוח, צאו מזה"

בניגוד לעמדות הנחרצות שמציגים נציגי המהפכה החדשה, לא מעט ילדים של בני עדות המזרח, ובהם כותבת שורות אלה, מרגישים שהשיח על הקיפוח העדתי שייך לעבר.

ואני לא לבד. בשנים האחרונות פרצו רבים מבני הדור השני לעדות המזרח את גבולות הפריפריה והעדתיות ונהפכו לחלק אינטגרלי מהחברה הישראלית. חלקם אף הצליחו להתברג לעמדות בכירות בשוק ההון, בפוליטיקה העירונית והארצית, באקדמיה ובתקשורת. הם רכשו השכלה, התקדמו בסולם הקריירה והשתלבו היטב בתרבות הישראלית. "מי שרצה להצליח, מי שהתחנך על ערכים של חריצות, יוזמה וביטחון עצמי ולא שמע בבית שדפקו אותו, לא מרגיש ככה", אומרת נורית ‏(שם בדוי‏), בת לאם ואב ילידי מרוקו. "מעולם לא נחשפתי לאמירות גזעניות. אני נשואה לבן דור שני ליוצאי פולין, מרגישה ישראלית וכך גם ילדי, יש לי שני תארים והקריירה שלי בנסיקה".

"אני יכול להבין את תחושת הקיפוח של אנשי הפריפריה", אומר יוסי ‏(שם בדוי‏), בן להורים יוצאי עיראק ולבנון. "אבל באופן אישי לא הרגשתי מעולם קיפוח על בסיס עדתי, הן כילד והן כבוגר. הסוגיה העדתית לא היתה אישיו. אמנם גדלתי בחולון ובראשון לציון ולא בפריפריה הרחוקה, אבל לאורך הדרך הרגשתי שהיו לי בדיוק אותן הזדמנויות כמו לחברי האשכנזים. הקיפוח אולי קיים במקומות מסוימים, אבל תחושת הקיפוח מועברת בין הדורות. אם ההורה מתחפר בתחושת הקיפוח, מעביר אותה לילדיו ולא עושה דבר כדי להוציא אותם מהמצב הזה, אז הקיפוח עובר הלאה, לדור הבא. אם אתה עושה דברים שיקדמו אותך, תוכל לפרוץ קדימה. זה נכון במיוחד בישראל, שכן בצבא אין משמעות למוצא".

יהיה מי שיגיד שאתה מדבר כך כי התערית בתרבות האשכנזית השלטת ואימצת אותה: אתה נראה אשכנזי והתחתנת עם אשכנזייה.

"אני מרגיש שהתעריתי בתרבות הישראלית, הצברית. למוצא של אשתי לא היתה משמעות בבחירתה. עד שהתחתנתי יצאתי עם נשים מעדות רבות. ולא מדובר רק בי. יש לי חברים רבים שמוצאם מזרחי, עם שמות כמו אלפסי וסויסה, וכולם הצליחו להתברג לעמדות בכירות. אני מאמין שמי שרוצה להצליח ומתאמץ בשביל זה, יצליח. אז צאו מזה".

על כך עונה אלוש־לברון: "גם אם יש כאלה שהגיעו לעמדות בכירות, עדיין, אחרי כל כך הרבה שנים, אין שוויון בהזדמנויות. יש תחושה שכשאתה מצליח, אתה צריך להתנצל על זה. אין לי ריב עם מזרחים שמרגישים שהם לא חוו אפליה ואני גם לא רוצה להיכנס לוויכוח על התת־מודע. אני כן נוטה לראות בזה אסטרטגיה של הישרדות, ובתוך האפליה המבנית שקיימת אני אפילו יכולה להבין ולקבל את זה עד לרמה מסוימת.

"אני מפסיקה לקבל את זה כאשר אותם מזרחים שטוענים להיעדר אפליה לא מתמודדים עם הנתונים הקשים על פערים בין מזרחים לאשכנזים בכל המדדים. הם הרי לא סבורים שמזרחים מוכשרים פחות מבחינה גנטית, או שההורים שלהם לא רוצים בהצלחת ילדיהם, נכון? שהרי אז הם ייפלו בעצמם למלכודת השיח הגזעני. אז מהו ההסבר שלהם לממצאים החד־משמעיים בדבר תת־הייצוג, ההדרה ממרכזי כוח, הפערים בהכנסות ובהישגים בחינוך או האפליה על רקע אתני בכניסה למועדונים, שכבר הגיעה לבית המשפט? חוויות סובייקטיביות אינן מבטלות את הרלוונטיות של טיעון האפליה או את ההכרה במזרחים כקבוצה.

"מזרחים תמיד הוכלו בתוך האתוס הלאומי, אבל באותו זמן גם הודרו ממנו וסומנו כאחרים. המצב הזה, של הכלה והדרה בו זמנית מן התרבות, מן הנרטיב המכונן, החוויה של להיות גם שייך וגם לא לגמרי שייך, אחראי לפיצול בזהות המזרחית. התגובה הפופולרית ביותר לחוויה של הפיצול הזה היא הצורה של הכחשה עצמית, שמביאה לניסיון קדחתני ואובססיבי להיטמע בכל מחיר, להתערבב באופן כזה שלא יזהו אף סימן היכר מזרחי או פריפריאלי שלך ואז גם להכריז שכולנו ישראלים".

באופן אישי, הרגשת אפליה כמזרחית?

"לאורך השנים הפנמתי היטב את הנרטיב ההגמוני: כולנו עם אחד, שבתוכו יש האדרה של קבוצות מיעוט מסוימות באוכלוסייה היהודית. כך נקבע מי בפנים ומי בחוץ. המזרחים מאמצים את הנרטיב של האשכנזים ומתערים בהם, אבל הרבה פעמים מזכירים להם את זה. במבט לאחור, לא נהניתי משוויון הזדמנויות באף תחום שלקחתי בו חלק בחיים הבוגרים שלי. הייתי צריכה להשלים פערים גדולים בגלל האפליה במשאבים בחינוך במקום שממנו הגעתי. באשקלון, שם למדתי, גם אם תקחי את הכיתה הכי טובה, לא תוכלי להשוות את כמות הידע ואיכות ההוראה לאלה שקיבלו החברים האשכנזים שלי במרכז הארץ.

"ולא רק זה, למי שבא מהפריפריה אין רשתות חברתיות. אין לך למי להתקשר כדי לבקש עזרה. את לא יכולה להתקשר לחבר של אבא. בנוסף, פעמים רבות הרגשתי שאני מסומנת. כשהגעתי לצמתים חדשים, כחלק מהתפתחות המקצועית שלי, חשתי שאני מוצגת כאחרת. השאלות האופייניות: 'מה זה אלוש', 'את לא נראית', או 'מה ההורים עושים?' חשבתי תמיד מה אני צריכה לשדרג או להסתיר בעברי.

"גם כיום, בתור חברת מועצת הרשות השנייה, אני יכולה להעיד מי האנשים שמאיישים את כל המועצות התרבותיות למיניהן. תרבות היא משמעותית מאוד, וחשוב לבדוק מי המנהלים והמנכ"לים של המוזיאונים והתיאטראות בישראל. לא תמצאי שם מזרחים".

את מרגישה שזה עלול לעבור לילדייך?

"אני חולקת את חיי עם בן זוג אשכנזי, ובשלב זה של חייהם ילדי חווים את המזרחיות שלהם בעיקר באמצעות המעורבות הציבורית והאקדמית שלי. הם כבר רגישים מאוד לכל עוולה חברתית ולכל שיח גזעני או סטריאוטיפי שהם נתקלים בו. ברור שהם לא יחושו הדרה ולא יסומנו כאחרים, משתי סיבות עיקריות: אחת, הם בעלי חזות אשכנזית לחלוטין, ובחברה הישראלית הגזענית, לצבע יש השפעה בסימון של האחר. סיבה שנייה ומהותית היא שהם חיים במציאות חברתית וכלכלית אחרת, ונהנים מפריווילגיות שבני ובנות גילם בפריפריה יכולים רק לחלום עליהן. אבל חשוב להדגיש שהנישואין הבין־עדתיים לא צמצמו את הפער בין מזרחים ואשכנזים, בעיקר מאחר שהם מתרחשים בדרך כלל בין בני זוג ממעמד חברתי דומה".

לטענות דומות לאלה של יוסי, עונה ד"ר יפעת ביטון, מומחית לשוויון מהמכללה למינהל ויו"ר מרכז תמורה למניעת אפליה, כי "נדמה שאין תקדים לתחום שבו יש הכחשה של הפליה על בסיס טענות אנטי־מדעיות וסובייקטיביות כמו 'אני לא הרגשתי את זה' או 'אני לא מאמין בזה'. הנתונים הקיימים, המתעדים את האפליה כמעט בכל רובד של מוביליות חברתית, אחרי עשורים של היעדר נתונים, הם הנתון המדעי החשוב היחיד. נתונים אלה מעידים על נחיתות שיטתית, ולכן אי אפשר לפטור אותם בטענות כמו 'זה הכל חינוך מבית', שמהן משתמעת התפישה הגזענית שלמזרחים לא חשוב החינוך".

לדברי ביטון, בתחומים שבהם אין נתונים, הוכחת טענת האפליה קשה במיוחד. "כך זה בעולם שממנו אני באה, עולם המשפט. בעולם הזה לאפליה פנים רבות, שדרשו חקירה עצמאית וצלילה אל תוך המספרים המדכאים: שופט מזרחי אחד בבית המשפט העליון, מעט יותר במחוזי ועוד קצת יותר בשלום; רשימות מועמדים לשפיטה שבאופן שיטתי לא זיהינו בהם יותר מ–20% ממוצא מזרחי; בתי כלא המלאים ברוב מכריע של אחינו ואחיותינו; סגל הוראה למשפטים עם ייצוג מגוחך של 6% ועוד נתונים מובהקים מעין אלה ש מעולם לא נחקרו באופן שיטתי, ונחשבים בלתי רלוונטיים לשאלת הלגיטימיות של המשפט. המשפט גם מסרב באופן כמעט מוחלט לעסוק בסוגייה - לא בתכני הלימוד, לא בתכני פסקי הדין ולא בוועדה למינוי שופטים".

ביטון מוסיפה עוד כי הסיבות להכחשה רבות, והבולטת שבהן היא היכולת להידמות לקבוצה ההגמונית. ככל שמזרחי יכול להתנהל בהתאם לקודים של "ישראליות", כלומר קודים של מה שמוכר כ"השתכנזות", כך הוא יסבול פחות ממאפייני האפליה.

"רוצים שנסתום 
את הפה"

התחושות שעליהן מדברות מדר ואלוש־לברון מקבלות ביטוי גם בנתונים שנאספו לאורך השנים על הפערים בין מזרחים ואשכנזים. על פי נתונים של מרכז אדוה, למשל, ייצוגם של המזרחים בשוק העבודה הניהולי־אקדמי מסתכם ב–29% בלבד, לעומת 54% לאשכנזים. בשוק עבודות הצווארון הכחול, לעומת זאת, 38% הם מזרחים לעומת 21% אשכנזים ‏(ב–2007–2009‏). עוד עולה מנתונים שנאספו במרכז כי שיעור העוני אצל מזרחים גדול כמעט פי שלושה לעומת אשכנזים.

ניסוי על אפליה בשוק העבודה בישראל על רקע מוצא אתני ומגדר, שערכה דורית ששון ב–2006, גילה כי לאשכנזים סיכוי גדול יותר ב–34% לקבל זימון לראיון עבודה מאשר למזרחים. על פי מרכז אדוה, בקרב המובטלים בישראל בולט ייצוג יתר למזרחים ‏(7.5% מהם מובטלים‏) - פי חמישה מייצוגם של אשכנזים ‏(רק 1.5% מהם מובטלים‏).

גם ד"ר הני זובידה מהחוג למדעי מדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל, עורך הבלוג "ביקורת ולא בהכרח בונה", מרגיש מקופח. אלא שאצלו, לדבריו, זה בעיקר בגלל שהוא מתעקש לדבר על זה. באחד הפוסטים שלו כתב: "אם רק הייתי סותם את הפה החיים שלי היו הרבה יותר קלים. אם רק הייתי סותם את הפה הייתי מקבל מלא כיבודים... אבל אני הני זובידה ‏(בעצם: זבדה‏), יליד בגדד, שעדיין לא מבין איך כולם מסתכלים על המצב אבל לא רואים... הרוב לא מוכן לראות את הדיכוי, הגזענות והשנאה כשזה מגיע לחלק מהקבוצות כאן, בעיקר למזרחים. כי חלק נרחב מאתנו נהנה לקרוא למזרחים 'ברברים, ערסים ופרחות', כמו גם 'פשיסטים וגזענים'. וכשאתם מזמינים אותנו להרצות בפניכם ואנו אומרים את אשר על לבנו, זה מרתיח אתכם... ואתם מצקצקים בלשון '‏(אוי‏) - כל השנים הוא קיבל כל כך הרבה כיבודים והוא עדיין מרגיש מקופח'. כי אתם רוצים שנסתום את הפה".

במה מתבטא הקיפוח שאתה מדבר עליו?

"קחי למשל את הייצוג הסימבולי. מתי ראית מזרחי מנחה את המשדר המרכזי של החדשות? גל גבאי ורינה מצליח נמצאות שם, אבל הפנים הם של יונית לוי. בכנסת, יש שלושה שרים מזרחים בסך הכל. רוצה עוד? כמה מרצים מזרחים יש באוניברסיטאות הציבוריות תל אביב, בן גוריון, בר אילן, העברית והטכניון? 6.2% מכלל המרצים. מה זה אומר? או שהמזרחים מפגרים וארבעה דורות לא הספיקו לנו בשביל להכניס אנשים למערכת האקדמית, או שהמערכת לא מאפשרת לנו להכניס דור שלישי או רביעי אפילו.

"לא רק זה, נעשו בדיקות בנוגע לקצב סגירת הפערים בחינוך בין מזרחים ואשכנזים. גילו שאמנם הקצב גדל, אבל שבקצב הנוכחי של סגירת הפערים, נכון ל–2009, ייקח למזרחים 99 שנה להגיע לשוויון מוחלט. את מבינה מה המשמעות? הסבים של הילדים האלה, שיקבלו חינוך זהה לזה של האשכנזים ויגיעו לאותם הישגים - עדיין לא נולדו. ולעומת זאת, לכי לבתי הכלא ותראי ש–90% מהאסירים שם הם מזרחים. או שיש לנו גן מיוחד שהופך אותנו לעבריינים, או שמשהו במערכת דפוק".

למזרחים אין חלק בזה? הם לא תרמו לתחושת הקיפוח? הבחירה בש"ס כמפלגה המזרחית המייצגת היא לא בעייתית?

"זאת שאלת מיליון הדולר: האם המזרחים אשמים. תסתכלי על מערכת החינוך הגרועה שבפריפריה, תסתכלי על כל תוכניות המשטרה שבהן העבריינים הם תמיד מזרחים, פרסומות שבהן רואים משפחה בלונדינית שמחה. לגבי ש"ס, היא לא מייצגת אותי. אני חילוני, וחוץ מזה הפכו את השיח שלנו ללא רלוונטי.

"במחקר שערכה אשתי, החוקרת אביבה זלצר־זובידה, היא בדקה את צמצום הפערים בקרב עולים שונים וגילתה שהעולים מחבר העמים הצליחו להדביק בתוך עשור וחצי את המזרחים - שנמצאים בארץ מאז שנות ה–50. הם הצליחו לשפר משמעותית את מצבם האובייקטיבי והסובייקטיבי, והשתוו למזרחים".

אוהד זובידה, בנו בן ה–15 של זובידה, פחות מרגיש את הקיפוח. "כשרק רואים אותי בטוחים שאני ערס בגלל צבע העור שלי, אבל כשאני מתחיל לדבר רואים שיש פה מישהו חכם שיודע על מה הוא מדבר", הוא אומר.

אך בניגוד לאוהד, חשים לא מעט בני הדור השלישי והרביעי למזרחים שהם מופלים לרעה, וכי אין להם ייצוג במוקדי הכוח. כך עולה גם מעבודת הדוקטורט של ד"ר יפעת בן חי שגב, שבדקה את האופן שבו מתייחס הדור השני והשלישי של יוצאי עדות המזרח לייצוגם בטלוויזיה. העבודה, שבוצעה ב–2009, מעלה תמונה עגומה בהיבט החברתי ומראה שתחושות הקיפוח עברו מהדור הראשון לזה שאחריו. "הסיבה לכך שחילקתי את העבודה שלי לפי דורות היא כי חשבתי שבני הדור השני או השלישי להגירה אינם חווים אותן תחושות זעם וקיפוח שחוו ההורים שלהם", אומרת בן חי. "אך ממצאי המחקר, שנערך בפתח תקוה, מראים שכל המזרחים, בלי קשר לדור, התייחסו למדיה כאתר של שליטה, כמכשיר בידי ההגמוניה האשכנזית, שנועד לבסס את השליטה שלה במדיום הפוליטי, הכלכלי והחברתי. המדיה מבחינתם היא הממסד, שכמובן נשלט על ידי אשכנזים".

לא נמצא כל הבדל בין דור ראשון ושלישי למשל?

"היו הבדלים קלים מבחינת השיח. הדור הראשון, שכולו נולד באסיה ואפריקה, גילה ניכור מוחלט למוסדות המדינה בכללותם וגם לתקשורת. הם העלו תחושות עמוקות של זעם ועלבון קשה מאוד. לדור הזה, לפי תפישתי, אין מזור. אין שום דרך לשנות את התחושות הללו. הדור השני והשלישי אופיין יותר באמביוולנטיות. בני הדורות האלה, כך נראה, מרגישים קרועים. מצד אחד הם רוצים להשתלב בבון־טון האשכנזי המוביל ובהתאם גם סיגלו לעצמם מנהגים אשכנזיים, אבל גם מרגישים שהם רוצים לתת מקום למורשת המזרחית שלהם".

סוכני השינוי

האם השינוי נראה בפתח, בעקבות המחאה החברתית וההתעוררות הכללית בעקבותיה? לא בטוח. מחאת הפנתרים השחורים, למשל, רק העמיקה את תחושת הזרות בין העדות, ועל ש"ס נאמר לא פעם שהיא מקבעת את אי השוויון ואת תחושות הקיפוח והקורבנות יותר מאשר פועלת לצמצומם.

יש גם נתונים מעודדים: לפני כחודשיים התפרסם דו"ח אדוה על מעמד הביניים הישראלי שגילה כי הפערים העדתיים בכל הנוגע לרמות הכנסה הצטמצמו משמעותית בשנים האחרונות. על פי הדו"ח, ב–2010 השתייכו 45.3% מהמזרחים בני הדור השני בישראל לרובד הגבוה של ההכנסה בישראל ‏(לעומת 25% ב–1992‏), בעוד ש–54.7% מהאשכנזים השתייכו לו.

עם זאת, בדו"ח צוין כי "בדיקה של רכוש לפי מוצא עשויה להצביע על פער גדול יותר בין אשכנזים דור שני למזרחים דור שני, בשל הפער הגדול מאוד בין קבוצות המוצא בדור הראשון - ייצוג יתר למזרחים ברובד הנמוך וריכוז של אשכנזים ברובד הגבוה".

"סוכני השינוי הם הדור השני והשלישי של המזרחים", אומרת אלוש־לברון. "הם לא רק הצליחו בקנה מידה כזה או אחר, אלא הגיעו ממקום ביקורתי ויש להם מה להגיד על הממסד. הם מאיימים על השיח שלפיו כולנו עם אחד. הדור החדש של מזרחים ומזרחיות פועל בתוך החברה האזרחית עם תודעה ביקורתית מפותחת ביחס למבני הכוח בה, למקורות שלהם ולמלאכה החברתית והפוליטית שצריך לקדם. דבר אחד ברור: תהיה תוכנית לשיפור הייצוג של מזרחים, כיוון שזה קריטי לצמצום הפער וגם חיוני לריפוי של המתח האתני במדינה הזו".

למה זה לא נעשה עד היום?

"היתה הכחשה גדולה של הקונפליקט. המזרחים לא פיתחו הגדרה עצמית נפרדת".

הגדרת הבעיה תביא את הפתרון?

"לא. במקביל, חייב לבוא שינוי בגבולות המוניציפליים של מדינת ישראל. אי אפשר להסתפק בדיון על חלוקת הכנסות מחודשת כפי שמציע למשל ההסכם הקואליציוני עם מפלגת יש עתיד תחת הסעיף פריפריה, שזה לכשלעצמו עורר בי צחוק יובשני. הנהגה מזרחית חדשה, זו שמגיעה מן המטרופולין וזו שתבוא מהפריפריה, לא תתייחס אל עיירות הפיתוח כסרח עודף של הסכם קואליציוני ולא תמקם אותן אי שם תחת סעיף קטן בהסכם. הפריפריה היא מרכז ההוויה הפוליטית שלנו ולא משנה בכלל היכן אנחנו מתגוררים כיום.

"מה זאת אומרת שהממשלה תבחן את הנושא? בוחנים כבר שנים רבות ושום דבר לא יצא עד עכשיו מהבחינות הללו. חוץ מזה, לקרקע יש משמעות שהיא מעבר להנאה מארנונה. החלוקה הגיאוגרפית הזו היא אחד המקורות ההיסטוריים המרכזיים לעוול שנעשה כלפי הפריפריה וצריך יהיה להתמודד אתה באומץ וביושר, ולא להתרגש מכל מיני ריפמנים למיניהם שמסתובבים במרחב הישראלי המשותף לכולנו כבעלי הבית של קרקעות המדינה" ‏(הכוונה לשמוליק ריפמן, ראש המועצה האזורית רמת הנגב, שתקף את שר הרווחה החדש מאיר כהן, שהציע לשנות את חלוקת רווחי הארנונה בנגב‏).

"אין ספק שהקיפוח עדיין כאן", מוסיפה מדר. "בשבוע שעבר הושבעה ממשלה ויש בה שלושה שרים מזרחים בלבד, פחות אפילו ממספר הנשים. יש עוד הרבה עבודה כדי לשנות את המצב. צריך להתחיל בהכרה שאין שוויון. השיח המזרחי, בדומה לשיח הפמיניסטי, נדחק הצדה בביטול ברוב המקרים. אחר כך האשכנזים ייאלצו לפנות את הכיסא. זה לא יקרה מהר, אבל זה בלתי נמנע.

"כל דור שהוא דור שנאבק עושה שינוי. להגיד לך שאני אופטימית? לא. השנאה והפחד מהערבי הם משהו שאי אפשר לנתק אותו מהסיפור הזה. אני ערבייה יהודייה, ולהרבה אנשים קשה עם היכולת לחבר בין ערביות ויהדות. לא מזמן אמרה לי מישהי שהפחד הגדול של האשכנזים הוא שבמדינה דו־לאומית, התרבות הערבית תהיה שלטת".

ביטון מאמינה כי קיימים כלים שונים לתיקון האפליה, והמשפט הוא אחד החשובים שבהם: "איסורים ברורים על אפליה על רקע מוצא עדתי במסגרות שונות הם דבר פשוט ומינימלי, שלא נעשה עד כה. מסגרות להעדפה מתקנת, כמו אלה שנקבעו לקבוצות מוחלשות אחרות כנשים וכערבים, מתבקשות אף הן כדי לבצע שיקום חברתי של הפערים האמורים. למשפט יכול להיות גם כוח רב בחלוקה מחדש צודקת, שוויונית והוגנת של משאבים לאומיים כמו קרקעות ושטחי שיפוט. המשפט מתמהמה ללא כל הצדקה בהפעלת כלים לטובת יצירת חברה שוויונית יותר שתיטיב עם כולנו. ייתכן שרק קבוצה פוליטית עם עמדה ברורה בדבר מטרה שכזו תצליח להביא לשינוי המשפטי והחברתי המיוחל", היא מסכמת.

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר