קרבות אוויר: מי ישלוט בשוק יירוט הטילים - הלייזר או כיפת הברזל? - כללי - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
"עמוד ענן"

קרבות אוויר: מי ישלוט בשוק יירוט הטילים - הלייזר או כיפת הברזל?

במעבדות המחקר ובצבאות העולם עובדים כבר שנים על פיתוח של רובי לייזר נגד טילים ומטוסים, שיהיו הדור הבא של מערכות ההגנה האזרחיות, כמו כיפת ברזל ■ השימוש במערכות אלה צפוי להיות יקר פחות משימוש בטילים, אך הכנסתן לשימוש מבצעי עדיין נראית רחוקה

32תגובות

יחסית לניסוי בכלי נשק, היה זה אירוע שקט באופן מוזר. ספינת מנוע, מהסוג שעשוי לשמש פיראטים או מחבלים כדי לתקוף ספינת קרב, קיפצה על גלי האוקיאנוס השקט. הבזק אדום הופיע לפתע על אחד מהמנועים החיצוניים, וכעבור שניות נוצרה עננת עשן, והמנוע החל להישרף.

מערכת הלייזר הימי של הצי האמריקאי נחשבת חלשה יחסית, עם עוצמה של קצת יותר מ-100 קילוואט. המערכת לא עוצמתית כמו טורפדו הפוטון או רובי הפייזר מסדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים", וגם חלשה מכדי להפיל מטוס מהיר או טיל - אך הניסוי המוצלח שנערך באבטיפוס שלה באפריל 2011 היה אבן דרך לקראת ההכנסה של לייזרים, גלי מיקרו וכלי נשק "ממוקדי אנרגיה" דומים, לשימוש בספינות מלחמה בשנים הבאות.

עמ 10 סוללת כיפת ברזל בפעולה
מוטי מילרוד

עקבו אחרי TheMarker בטוויטר

זה היה כלי הנשק הראשון שמבוסס על לייזר שהיה משולב ברדאר ובמערכות אחרות של ספינת הקרב, שהשתמשו בו בלב ים כדי להרוס מטרה כמו טילים ורקטות.

אחת ממערכות הלייזר האלה, שהיתה קרובה לשימוש פרקטי, נבחנה גם לצורך יירוט רקטות בדרום. המערכת, שנקראה "לייזר טקטי באנרגיה גבוהה" (THEL), ונודעה גם בשם "נאוטילוס", תוכננה לפגוע בקליעי ארטילריה. המערכת אף נבחנה בהצלחה בישראל ויירטה כאן בהצלחה רקטות ופגזים, אבל ישראל וארה"ב החליטו להפסיק את הפרויקט ולבחור בסופו של דבר במערכת כיפת ברזל, שמבוססת על טכנולוגיה שונה.

היתרון המרכזי בשימוש בקרן אנרגיה כנשק הוא שהיא נעה במהירות האור, מה שאומר הלכה למעשה שהקרן תפגע בכל מה שהיא תכוון אליו.

דבר נוסף שקוסם בלייזרים ובכלי נשק מבוססי אנרגיה אחרים הוא שברוב המקרים התחמושת לא יכולה להיגמר, והם יכולים להמשיך לירות כל עוד הם מחוברים למקור אנרגיה. העלות ההתחלתית עשויה להיות קצת גבוהה, אולם כל ירייה לאחר מכן עשויה לעלות דולרים בודדים, בהשוואה למחיר של 3 מיליון דולר ויותר שמוצמד לטילים נגד מטוסים או טילים אחרים.

ועדיין, עד לאחרונה, למרות מיליארדי הדולרים שהושקעו בהם, לייזרים צבאיים רשמו שיאים פחות נוצצים. הניסוי המפורסם (והיקר ביותר) הוא הלייזר המוטס שמפתחת ארה"ב. התוכנית הזו, שעלתה לפנטגון כ-5 מיליארד דולר במשך יותר מ-15 שנה, היתה מאמץ לדחוס רובה לייזר ענק לתוך מטוס מדגם בואינג 747.

עמ 11 מערכת נאוטילוס

הלייזר המוטס נראה מבטיח בניסויים, אבל ב-2011 התוכנית נמחקה באופן מביש על ידי הפנטגון, שלא הצליח למצוא דרך להחזיק מטוס נוסעים גדול ממדים באוויר מסביב לשעון, בשטח האויב, בזמן שממתינים לשיגור טיל באזור.

מנועים שנהפכים לגנרטורים עצומים

חלק גדול מהעבודה בתחום הפיתוח של מערכות לייזר נעשית על ידי הצי האמריקאי, בעיקר מכיוון שספינות הן פלטפורמות מצוינות לנשק מבוסס לייזר - בדרך כלל יש בהן הרבה מקום וכמות עצומה של כוח זמין, ביחד עם הרבה מים לצורך צינון המערכת.

המגמה היא לנסות לפתח עד שלושה סוגים שונים של לייזר, הרבה יותר קומפקטיים מהקיימים, שיכולים לירות כל עוד הם מחוברים לחשמל, וכל עוד לא חם מדי. הסוג הראשון הוא לייזר סיבי, שבו הקרן נוצרת באמצעות סיב אופטי. מאחר שכבר משתמשים בו בתעשייה לחיתוך והלחמה, המחירים יורדים, תפוקת החשמל עולה והאמינות משתפרת בהדרגה.

למערכות הלייזר הטקטי שמפותחות עבור הצי האמריקאי על ידי החברה הבריטית BAE יש תפוקה של 10 קילו-ואט בלבד, המספיקה כדי להפעיל כמה קומקומים חשמליים. למרות זאת, זה עשוי להספיק כדי להבריח ספינות או לקדוח חורים בספינות קטנות שנראות מאיימות. גרסה קצת גדולה יותר של הלייזר, בעלת תפוקה של 33 קילו-ואט, עשויה לפגוע בטילים מבוססי חום או בספינות קטנות.

התוכניות הקיימות מנסות להגביר את עוצמת הלייזרים הסיביים עד 100 קילו-ואט, מה שיאפשר להם להפיל מזל"טים. הטכנולוגיה בשלה יחסית: דו"ח של שירות המחקר של הקונגרס (CRS) טוען כי פיתוח אבטיפוס יעלה כ-150 מיליון דולר, וכי לייזר כזה עשוי להיכנס לשירות עד 2017.

הטכנולוגיה השנייה שמפתחים כעת היא לייזר לוחיות (Slab Laser). המערכת הזו דומה ללייזר סיבי, אבל משתמשת בלוח של חומרים אופטיים כאזור היווצרות הלייזר (Gain Medium), ומייצרת קרן עוצמתית יותר.

ב-CRS מעריכים כי הטכנולוגיה הקיימת תאפשר לייצר קרן בעוצמה של 300 קילו-ואט, והעוצמה הזו עשויה אף לעלות - ולחולל קרן של 600 קילו-ואט. זה יהיה מספיק כדי ליירט טילי שיוט מהירים, לדוגמה, אבל רק מהצד. המערכת תהיה יעילה פחות ביירוט מטרות שעפות ישירות אל הלייזר בגלל "פריחה תרמית" - תופעה שנגרמת כשלייזר עוצמתי יורה לאותו כיוון במשך כמה שניות - מה שגורם להתחממות האוויר ומשפיע על עוצמת הקרן.

המרכז האמריקאי להערכה אסטרטגית ותקציבית טוען כי לייזרים מוצקים שונים יותקנו על ספינות אמריקאיות עד 2018. לפי המכון, הלייזר יוכל לפעול נגד טילים שעפים ישירות אל עבר הספינה, תוך שהוא משתמש במערכות ממסר שמותקנות על מטוסים לא מזוהים בסביבה.

עמ 10 אינפו 2000 דולר ליירוט

ואולם, כדי שיתאימו באמת ליירוט של טילים בליסטיים, נדרשים לייזרים בעוצמה של מגה-ואט. כלומר שימוש בטכנולוגיה שלישית, שנקראת "לייזר אלקטרונים חופשיים".

לייזרים מסוג זה מפותחים באופן כמעט בלעדי על ידי הצי האמריקאי. זאת, מאחר שהם גדולים מדי להתקנה על מטוסים או על משאיות. הם פועלים באמצעות ירי של זרם אלקטרונים במהירות גבוהה דרך שדה מגנטי גלי, מה שגורם לאלקטרונים לפלוט קרינה שמתלכדת לצורה של קרן.

בנוסף להיותם עוצמתיים, לייזרי אלקטרונים חופשיים הם בעלי יתרון ביכולת כוונון התדר, מה שמאפשר לקרן להתאים לתנאים אטמוספריים שונים. ואולם, מערכות לייזר כאלה הן גדולות ולא יעילות - וסביר שיעברו שני עשורים עד שייהפכו לכלי נשק פרקטי.

תפוקה נמוכה

אף שללייזרים יש יתרונות רבים, הם גם סובלים מכמה מגבלות חמורות. המגבלה הראשונה היא תפוקה נמוכה יחסית. כל כך הרבה אנרגיה דרושה כדי לחדור שריון של טנק, שכדאי פשוט לירות לעברו טיל. אפילו בני אדם אינם מטרות טובות עבור לייזרים: גוף האדם יכול לספוג אנרגיה רבה לפני שיתחמם באופן משמעותי (העיניים הן מטרות טובות יותר, אבל תקנות בינלאומיות אסרו על שימוש בלייזרים שנועדו לעוור).

מגבלה נוספת היא שאור לייזר יכול להתפזר בשל זיהום אוויר, ערפל או עשן. טילים ומטרות נוספות יכולים להתגונן בפני לייזרים על ידי עטיפתם במראות או בחומר מבודד. בנוסף, קרן לייזר נעה בקו ישר, כלומר היא יעילה פחות מארטילריה בירי אל מעבר לגבעה.

עם זאת, נראה כי עד סוף העשור יפרשו את מערכות הלייזר החדשות על גבי ספינות צבאיות. ללייזר יימצא שימוש - אך הוא יהיה אימתני פחות מהמוניטין שמקנים לו סרטי וספרי המדע הבדיוני.

"כיפת ברזל היתה טובה יותר מבחינת השילוב בין ביצוע, מחיר ומועד מסירה"

תוכנית הפיתוח של כיפת ברזל גברה ב-2006 על יותר מעשר חלופות שהציגו תעשיות ביטחוניות ישראליות וזרות לוועדת נגל, בראשות יעקב נגל, לשעבר סגן ראש מפא"ת (המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית במשרד הביטחון). הוועדה הוקמה כדי להמליץ למשרד הביטחון באיזו טכנולוגיה לבחור לצורך הגנה מפני טילים לטווח קצר, כשעל הפרק היו החלופות לייזר כימי, תותחים וטילים נגד טילים.

"מערכת כיפת ברזל היתה טובה יותר מבחינת הטכנולוגיה וטווח הכיסוי, היתה זולה יותר מהאחרות ולוח הזמנים למסירתה היה קרוב מאוד למתחרות", אמר אתמול מקורב לוועדה. גם עוזי רובין, שבשנות ה-90 היה ראש מינהלת חומה במשרד הביטחון, האחראית להגנה מפני טילים, וכיום פועל כיועץ ביטחוני, קבע אתמול כי "חד-משמעית, כיפת ברזל היתה טובה יותר מהחלופות".

אחת מחלופות הלייזר היתה הסקייגארד - מערכת שהתבססה על הנאוטילוס, פרויקט ישראלי-אמריקאי שפיתוחו החל ב-1999, במטרה להגן על קריית שמונה. לדברי רובין, המודל של המערכת היה "מפלצתי בגודלו ובלתי נייד, לכן היה ניסיון לפתח משהו מתנייד - מערכת סקייגארד". לדבריו, חברת ריתאון הציגה לוועדת נגל את סקיישילד, תותח שיורה פגזים בקצב מהיר; ונורתרופ גרומן הציגה את סקייגארד, שהגיעה עם מכתב מהחברה לפיו היא מתחייבת לפתח את המערכת על בסיס טכנולוגיית נאוטילוס ולייצר שלוש מערכות ב-300 מיליון דולר, תוך 18 חודשים.

בנוסף, רפאל והתעשייה האווירית (תע"א) הציגו טכנולוגיית יירוט שמבוססת על טילים, אך הטכנולוגיה של תע"א לא עמדה במפרט שנדרש. על פי מקורבים לוועדה, גם תעש הציגה חלופה, שהתבססה על פגזים.

"היה מוצדק לא ללכת על לייזר", אמר רובין. לדבריו, טכנולוגיית הלייזר הכימי מנטרלת את הטיל באמצעות חימומו במשך כמה שניות, לכן היא יכולה לתקוף טיל אחד בלבד. כשנורה מטח טילים, היא לא מסוגלת לפגוע בכולם, אלא אם ממקמים כמה סוללות יחד. מחיר הקרן נמוך, אולם מחיר התותח גבוה - כך שהמערכת יקרה. "אין דבר כזה מחיר סגור לפרויקט בפיתוח. מהניסיון של מערכת הביטחון, המחיר עולה ככל שהפיתוח מתקדם", הוסיף. לדבריו, לו ישראל היתה בוחרת בסקייגארד, היא היתה מקבלת טכנולוגיה אמריקאית סגורה, שאסור לפתוח אותה, וכל תקלה או תחזוקה מצריכה הטסת מומחים אמריקאים לישראל, או שיגור המערכת לארה"ב. בסופו של דבר, חוסר העניין הישראלי והאמריקאי בטכנולוגיה הוביל לסגירת הפרויקט בארה"ב.

חלופות התותחים הציגו יכולת להגן על שטח מצומצם ביותר, ואילו כיפת ברזל הציגה יכולת להגן על שטח גדול בהרבה. הטילים של כיפת ברזל יקרים יותר, אולם עלות המערכת נמוכה, לכן ניתן לפרוס כמה מערכות ולכסות שטחים רחבים. "כשחשבו על ההצטיידות בכיפת ברזל חשבו גם על הצורך להגן על יישובים עירוניים גדולים, לא רק על עוטף עזה", אמר רובין. "ההצטיידות בכיפת ברזל היתה תשובה טובה לכיסוי שטחים עירוניים רחבים, לעומת החלופות האחרות", הוסיף.

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם