"ההגדרה 'חברת פער' אינה קיימת במדינות אחרות ועשויה ליצור קשיים עבור משקיעים זרים, שיעדיפו להימנע מהשקעה בתאגידים שהרגולציה החלה עליהם אינה מוכרת להם", כך כתב הממונה על התקציבים באוצר, גל הרשקוביץ, בעמדת המיעוט שלו, בדו"ח הסופי של הוועדה להגברת התחרותיות במשק.

הרשקוביץ לא לבד. מחצית מחברי הוועדה התנגדו למסקנותיה בנושא הטיפול ב"חברות פער" והציעו פתרונות אחרים, ונראה שריבוי דעות המיעוט וחריפותן מעידים על חוסר הקשר בין הגברת התחרותיות במשק לבין הדו"ח, שכמעט אינו מציע פתרונות לכך, ובוודאי לא עושה כן בהמצאה המקורית והמסוכנת שלו, המכונה "חברת פער".

מעורבות ממשלתית בהתוויית כללי ממשל תאגידי היא עניין לגיטימי. לעומת זאת, יצירת כללים נפרדים לחברות מסוימות, כפונקציה של מבנה הבעלות העקיפה בהן, היא תפישה חסרת תקדים בעולם, החותרת תחת עצם רעיון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה בע"מ, והופכת את ישראל לחריגה בנושאים שבהם המגמה העולמית היא להאחדה.

יישומו של המונח "חברת פער" בחקיקה ובעולם המעשה יהיה מורכב, מסורבל ויקר, כשבעלויות יישאו בעלי המניות שעליהם מבקשת הוועדה להגן. איך יוחלו הכללים לנוכח שינויים במבנה הבעלות, שלעתים הם עניין יומיומי? ומה בדיוק הפעולות שייאסרו כתוצאה מהאיסור המופשט של "לא יותר מבנה פירמידאלי המכיל יותר משלוש שכבות": האם תיאסר רק ההנפקה של שכבה שלישית, ואולי גם המכירה של השכבה העליונה לחברה ציבורית?

הדו"ח הסופי צימצם את סט הכללים הרחב שהציע דו"ח הביניים להחיל על "חברת פער", כשהוא מותיר רק כללים לגבי הרכב הדירקטוריון. ואולם עצם הותרת המונח על כנו היא בעייתית, משום שהוא מהווה הטבעת אות קין על חברות שאין בינן לבין חשש לפגיעה בתחרות או ביציבות, דבר וחצי דבר. עצם הגדרתן והבחנתן מ"חברות רגילות" תיצור כלפיהן סביבה פוליטית, רגולטורית וציבורית עוינת. חברות אלה ייהפכו ליעד קל של הצעות חוק פופוליסטיות, וחברות ישראליות בינלאומיות יהיו בנחיתות בבואן להתחרות עם חברות זרות שעליהן לא תחול מגבלה דומה.

גם הכללים מעוררים שאלות. ניקח את הכלל שלפיו במינוי דירקטורים חיצוניים ינוטרל כוח ההצבעה של בעל השליטה. הרי עוד לא יבשה הדיו על תיקון 16 לחוק החברות שקבע כלל בנושא, והנה מוצע להחיל על "חברות הפער" כלל שונה. כיצד כלל כזה אמור לקדם את התחרותיות או למזער את סיכוני היציבות? ומה הבסיס לתפישה ש"יש להבטיח כי עצמאות הדירקטוריון תהיה גדולה יותר ככל שהפער בחברה גבוה יותר"?

אם קובעי המדיניות בישראל סבורים שהגנת המשקיעים מחייבת הגברת עצמאות הדירקטורים - האם לא הגיוני לקבוע כלל אחיד לכל החברות הציבוריות? כאשר העקרונות להענקת טיפול רגולטורי ייחודי לחברות מסוימות הם לא רק חסרי תקדים אלא גם נעדרי היגיון כלכלי, יישומם יהיה מגומגם, שרירותי ויגרום לחוסר ודאות.

וכיצד מגינות המלצות הוועדה על המשקיעים בבואם להשקיע בחברות, שלפי ההמלצות הן "חברות פער", דוגמת גוגל, ברוקפילד והחברה הבת שלה General Growth, רשת הסופרמרקטים הצרפתית קסינו וברקשייר התאוויי של וורן באפט? או שמא תמליץ הוועדה לאסור על משקיעים מוסדיים להשקיע ב"חברות פער" באשר הן, ישראליות או זרות?

מהיכרותי רבת שנים עם השקעות זרות בישראל ועם פעילות של חברות ישראליות בחו"ל, אני משוכנע כי ההמלצות ביחס ל"חברות פער" ירחיקו משקיעים זרים מישראל. הפרק נכשל לחלוטין בניסיון להתמודד עם המשימה העיקרית - התמודדות עם מבנה בעלות ריכוזי המעלה חשש לפגיעה בתחרותיות וביציבות, ולעומת זאת יצר הבחנות ייחודיות שרק יבדלו ויבודדו את שוק ההון הישראלי.

הכותב הוא יו"ר דירקטוריון חברת גזית-גלוב