>> שתי ידיעות נטולות קשר לכאורה התפרסמו השבוע זו לצד זו: באחת דווח על עתירה לבג"ץ שהגישו האגודה לזכויות האזרח וארגונים נוספים נגד האישור להפעלת שירותי רפואה פרטיים (שר"פ) בבית החולים החדש שתקים אסותא באשדוד; והשנייה דיווחה על כך שישראל נהפכה לשיאנית קצב הגידול בהוצאה על ביטוחי בריאות פרטיים מקרב מדינות - OECD בתוך חמש שנים גדלה ההוצאה שלנו על ביטוחי בריאות פי שמונה לעומת שאר תחומי הביטוח.

אלא שלמעשה דווקא יש מכנה משותף ברור בין שתי הידיעות: שתיהן מסמלות את תהליך ההפרטה המואץ של מערכת הבריאות הישראלית בשנים האחרונות, והמשך התפרקותה של המדינה מהאחריות לבריאות אזרחיה. פרשת השר"פ באשדוד, גם אם לא תוכרע בבית המשפט העליון, תתפוס בוודאי מקום של כבוד בהיסטוריה של מערכת הבריאות ויחסי הממשל בישראל, כסמל לדו-פרצופיות של משרד האוצר, שמוכן "למכור" את עקרונותיו רק כדי להימנע מהקמה של בית חולים ממשלתי נוסף.

כך למשל, ההיתר שנתן המשרד לאסותא להפעיל שר"פ בבית החולים החדש מנוגד לחלוטין למדיניות המוצהרת ולאמירות הפסקניות החוזרות ונשנות של המשרד לאורך השנים נגד שר"פ בבתי חולים ציבוריים. גם העובדה שהמדינה הגדילה שוב ושוב את סכום המענק לחברה הפרטית אסותא עבור הקמת בית החולים עד שהגיע לכ-90% מעלות ההקמה (לעומת 20% בתכנון המקורי) מוכיחה כי המדינה מוכנה לעשות הכל ובלבד שלא תיאלץ להקים בעצמה את בית החולים.

כשהמדינה מוכנה להוציא סכומים כאלה במכרז שבו מתמודדת מציעה אחת בלבד - זה כבר לא עניין של כסף אלא עניין של אידיאולוגיה. גם קצב הגידול המטאורי במכירות הביטוחים המשלימים ובתשלומים של הציבור עבורם היא דוגמה לכרסום באחריותה של המדינה לבריאות תושביה. במקום להגדיל את תקציבי הקופות ואת ההוצאה הציבורית לבריאות, כפי שקורה בשאר המדינות המפותחות, העלימה המדינה עין מהגידול העקבי במכירות הביטוחים המשלימים. הקופות מצדן נהנות ממקור הכנסה זמין ונוח שמגיע כבר לכ-3 מיליארד שקל, שהם 11% מתקציבן הכולל, והלחץ שהן מפעילות על הממשלה להגדלת תקציבים לסל הציבורי יורד.

והנה עוד קשר בין שתי הידיעות: את הכסף האדיר שמתגלגל בביטוחים המשלימים יכולים המבוטחים להוציא רק במערכת הבריאות הפרטית, כשחלקו הגדול יוצא על בחירת מנתח - נכון, בדיוק מה שיוכלו לקבל בשר"פ של בית החולים החדש באשדוד. שאר בתי החולים הציבוריים - מחוץ לתחום. אלא שלאור העובדה שכבר 80% מהציבור מחזיק בביטוח פרטי ומשלם עליו ממיטב כספו, סביר שיגבר הלחץ להפעיל שר"פ בשאר בתי החולים הציבוריים, כדי לאפשר לציבור לממש את הזכות הביטוחית לבחור מנתח. וזה עוד לפני שדיברנו על הלחץ, המוצדק מבחינתם, שיפעילו מנהלי בתי החולים הללו להפעיל שר"פ גם אצלם, ולא רק באשדוד.

בשורה התחתונה מסתמנת מגמה ברורה ומדאיגה: ההוצאה הציבורית על בריאות בישראל ממשיכה להיות מהנמוכות בעולם, בעוד שההוצאה הפרטית והרפואה הפרטית עולות ופורחות. באין יד מכוונת ומדיניות ברורה, עובדות שקשה לחזור מהן נקבעות בשטח. האם זו מערכת הבריאות שעליה חלמו ואותה הבטיחו לנו מנסחי חוק ביטוח בריאות ממלכתי?