>> לפני 150 שנה זעמו מבוגרים על תופעת העסקת ילדים. הסיבה: ילדים השתכרו מעט וגזלו בכך עבודות ממבוגרים קשי יום. נכון, היו להתנגדות הזאת גם היבטים מוסריים, אבל ההיגיון הכלכלי עמד מעל לכל.
מנהלי המפעלים, מצדם, טענו שאובדן כוח העבודה של הילדים יהיה הרה אסון, ונלחמו ככל יכולתם כדי להשאיר את הילדים במעגל העבודה. "אין לנו כסף להעסיק מבוגרים", הם טענו, עד שב-1918 הושתת חינוך החובה בארה"ב.
כדי לשכנע את ההמונים ואת התעשיינים שהרפורמה תיטיב עמם, הוסבר להם כי חינוך הילדים יהפוך אותם ליעילים וצייתניים יותר כעובדים בעתיד. וכך, מערכת החינוך הנוכחית שלנו - זאת שמלמדת את הילדים של ימינו לשבת בשורות ולציית להוראות המורה - לא נולדה בטעות. זאת היתה מערכת שנבנתה כדי לשרת את הכלכלה העתידית. התוכנית: עבודת הילדים הזולה וקצרת הטווח תוחלף בעבודה יעילה יותר בטווח הרחוק. האמצעי: הילדים ילמדו כיצד לעשות את מה שמצווה עליהם.
חינוך לכל לא תוכנן כדי ללמד ילדים כיצד להפוך לאנשי ספר מצטיינים, אלא כדי לייצר מבוגרים המסוגלים לעבוד היטב בתוך מערכת. כמובן שזה עבד - והמערכת הנפיקה דורות של עובדים יעילים שהועסקו בתעשייה. אבל מה עכשיו?
הכלכלן זוכה פרס נובל, מייקל ספנס, מסביר את הרעיון בצורה בהירה: יש בעולם עבודות תחליפיות (שניתן לבצע אותן במדינה אחרת, כמו בניית מכוניות, עיצוב כיסאות ומענה לטלפונים), ויש עבודות בלתי תחליפיות (כמו כיסוח דשא וטיגון המבורגרים, שלא ניתן לבצע במקום אחר). נדמה לי שאין בכלל שאלה - הסוג הראשון של המשרות הוא זה שעלינו לשמור כאן, בכלכלה שלנו. ואולם, ספנס מדווח כי מאז 1990 ועד 2008 כלכלת ארה"ב הוסיפה רק 600 אלף משרות תחליפיות.
אם אתה מבצע עבודה שבה מישהו אחר אומר לך בדיוק מה עליך לעשות - תמיד אפשר יהיה למצוא מישהו אחר שיעשה בדיוק אותו הדבר, במחיר נמוך יותר. ובכל זאת, בתי הספר שלנו מייצרים ילדים שכישוריהם מותאמים למשרות שבהן הבוס אומר להם בדיוק מה עליהם לעשות. מדי שנה מייצרים בתי הספר מיליוני עובדים שהמיומנויות שלהם היו נדרשות ב-1925. אתם חושבים שיש כאן נתק?
העסקה הישנה - הוציאו ילדים ממעגל העבודה כדי שתקבלו אותם מאוחר יותר כעובדים צייתניים יותר - הציבה אותנו במרוץ לתחתית. במרוץ הזה אחר העובדים הצייתניים והזולים ביותר, נפסיד בכל מקרה, גם אם ננצח בו - כי התחתית היא אף פעם לא מקום טוב להיות בו.
הנה שאלה שכל הורה וכל משלם מסים צריך לשאול את עצמו: האם אנחנו מתכוונים לעודד, להריע, לדחוף או אפילו רק להרשות לבתי הספר שלנו להמשיך במסלול החינוכי הבטוח, אבל שנדון לכישלון - המסלול שבו בתי הספר אינם אלא פסי ייצור של בינוניות צפויה מראש?
כל זמן שאנו מאמצים - ואפילו רק מקבלים כמובן מאליו - את שיטת המבחנים הקיימת, את הפחד מלימודי מדעים, את הניסיונות המעטים לטפח כישורי מנהיגות ויותר מכל את הביורוקרטיה שהופכת את החינוך וההשכלה למפעל תעשייתי בפני עצמו - אנחנו בבעיה קשה. המהפכה הפוסט-תעשייתית כבר כאן. האם אכפת לכם מספיק כדי ללמד את ילדיכם איך לנצל זאת?
-
סת' גודין הוא יזם וסופר המתמחה בשיווק דיגיטלי. מאמרים נוספים בבלוג שלו: http://sethgodin.typepad.com/
-
תיק אישי
-
קפה
-
פייסבוק
-
תגובות
-
רשימת קריאה
