הסיבה העיקרית לפרוץ המחאה החברתית ביולי 2011, היתה מחירי הדיור הגבוהים בישראל. דפני ליף, שפונתה מדירה שכורה בתל אביב, הקימה אוהל בקצה שדרות רוטשילד ומשכה את תשומת הלב למצוקה. מחירי הדירות בישראל עלו בין 2007 ל-2011 בעשרות אחוזים, והפכו אותה לשיאנית בעולם המערבי במספר משכורות ממוצעות הדרושות לקניית דירה - בין 130 ל-180. הסיבות העיקריות לכך היו היצע דירות נמוך מול ביקוש גדול, שיווק לא מספק של קרקעות מינהל מקרקעי ישראל, תהליכי תכנון איטיים, ירידת ריבית שהפכה את הנדל"ן להשקעה, תמריצים שונים המעודדים בנייה בעלויות גבוהות ובניית דירות גדולות בלבד, כניסה משמעותית של רוכשי דירות מחו"ל, הפסקת הבנייה במסגרת הדיור הציבורי, צמצום תוכניות הסיוע עבור זוגות צעירים, והתעלמות ממשלתית מסוגיית דיור בר-השגה. המחאה ההמונית הצליחה לעצור את המשך עליית המחירים לזמן קצר. בתחילת המחאה, הציע ראש הממשלה בנימין נתניהו לשפר את המצב באמצעות הקמת ועדות דיור לאומיות (וד"לים) שיקדמו במהירות שיווק קרקעות ותוכניות בנייה. לאחר שוועדת טרכטנברג הציגה את המלצותיה, קבע שר השיכון אריאל אטיאס קריטריונים חדשים לזכאות לסיוע ממשלתי בתוכנית "דיור למשתכן".











