מי ישלם לכם משכורת ב-20 השנים הבאות? - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מי ישלם לכם משכורת ב-20 השנים הבאות?

רוב העובדים רואים בוס עצבני ושוק עבודה מפחיד

משרד האוצר שלח בשבוע שעבר הודעת SMS לכתבים הכלכליים: "הצלחה אדירה במכירת מניות המדינה בבנק דיסקונט היום. מדינת ישראל מכרה היום 8.33% ממניות בנק דיסקונט לבנק ההשקעות השווייצי UBS תמורת 552 מיליון שקל". מה אנחנו למדים מ"ההצלחה האדירה" של המדינה? היכן טמונה אותה "הצלחה"? במחיר הגבוה שבו נמכרו המניות? בהשבחת הערך העצומה של הבנק בשנים האחרונות? בתהליך ההפרטה כולו? בקפיצת המדרגה שעשה הבנק כמנוע של חדשנות ושל יצירתיות במערכת הבנקאות הישראלית? במבנה של מערכת הבנקאות הישראלית כולה?

ניחשתם נכונה. "ההצלחה האדירה", אם יש כזאת, היא לכל היותר במהלך הבורסאי הטכני, הטרייד של מכירת המניות ביחס למחירן בשוק. בכל שאר הפרמטרים הכלכליים, ההפרטה של בנק דיסקונט היא הצלחה קטנה מאוד.

המדינה מכרה את בנק דיסקונט ב-2005 במחיר נמוך, ומניות הבנק נשארו במחיר נמוך. הרווחיות של בנק דיסקונט היתה נמוכה ונותרה כזו, ולמעשה, בנטרול חברות בנות ובראשן הבנק בניו יורק - דיסקונט נע כבר שנים ארוכות בין הפסדים לרווחיות אפסית.

בשבוע שעבר גם פורסם הדו"ח השנתי של הפיקוח על הבנקים. חיפרו עמוק בתוך הדו"ח ותתקשו למצוא הסבר מלא לתופעת בנק דיסקונט על רווחיותו האפסית. בדו"ח של בנק ישראל יש שפע אדיר של נתונים, של ניתוחים ושל טבלאות מאירות עיניים, אבל את סיפורה האמיתי של מערכת הבנקאות הישראלית לא תמצאו שם. לבנק המרכזי אין עניין מיוחד להציגו.

הנה כמה נתונים שכן תמצאו בדו"ח:

• ההכנסות של מערכת הבנקאות הישראלית מפעולות מימון (בעיקר המרווח הפיננסי בין הריבית שהיא גובה לריבית שהיא משלמת) הסתכמו בשנה שעברה ב-23 מיליארד שקל.

• ההכנסות של מערכות הבנקאות מעמלות תפעוליות - כל העמלות המוכרות והלא מוכרות לכם מדפי החשבון שאתם מקבלים מדי חודש הביתה - הסתכמו באותה שנה ב-16.1 מיליארד שקל.

• המשכורות וההוצאות הנלוות של 47 אלף עובדי מערכת הבנקאות הסתכמו ב-14.5 מיליארד שקל.

מי שקורא את העיתונות הכלכלית בשנים האחרונות מכיר היטב את הקרב ההירואי שמנהלים כמה ח"כים פעלתנים בעד או נגד בנק ישראל, תלוי בעניין, לגבי העמלות הבנקאיות. בחמש השנים האחרונות עלתה שורה ארוכה של יוזמות שונות ומשונות ל"רפורמות" בתחום העמלות, שנועדו להפחית את הנטל הבנקאי על משקי הבית. בתקופות של גאות כלכלית ופיננסית אנחנו גם נחשפים לכותרות ענקיות על רווחי שיא למערכת הבנקאות.

כל הסיפורים האלה מצוינים ומעניינים - אבל רחוקים מלצייר את התמונה האמיתית של מערכת הבנקאות הישראלית.

כל הרפורמות במערכת הבנקאות לא השיגו, וספק אם ישיגו, הפחתה משמעותית של העמלות או של הריביות במערכת הבנקאות, בגלל סיבה פשוטה שכל המפקחים על הבנקים בבנק ישראל לדורותיהם יודעים, אבל לא רוצים לגלות לציבור: מערכת הבנקאות הישראלית צריכה להאכיל מפלצת ענקית ורעבה של 47 אלף עובדים, העולים באופן ישיר כ-14.5 מיליארד שקל בשנה. למעשה, עלות העובדים כבדה הרבה יותר כי ההחזקה של מטות הבנקים, כ-1,200 סניפים, של מערכות המידע, המסים, התחזוקה, ההנהלה וההוצאות הכלליות עולה עוד כ-10 מיליארד שקל בשנה.

רוב עובדי הבנקים בעלי השכר הגבוה מועסקים בהסכם קיבוצי, המספק להנהלות גמישות ניהולית אפסית: אי אפשר לפטר, אי אפשר להזיז, אי אפשר להעלות ואי אפשר להוריד.

למערכת ולבנקים יש הוצאות קבועות אדירות שאי אפשר לנהל אותן - הרי כל רפורמה אמיתית, שתוריד את העמלות ואת מרווחי הריבית במערכת הבנקאות - בין אם באמצעות תחרות או באמצעים מנהליים - תביא מיד לפגיעה חדה ברווחיות של הבנקים.

איזו ירידה ברמת הרווחיות יכולים הבנקים הישראליים לספוג? לא גדולה במיוחד. אם בודקים את העניין על פני תקופות ארוכות, שמנטרלות בועות ומיתונים, רואים שהרווחיות של הבנקים בישראל לא גבוהה במיוחד במונחים של תשואה על ההון, וכי פגיעה חדה ברווחיות עלולה לסכן את היציבות הפיננסית שלהם.

כשהתקשורת והמחוקקים בוחנים את מערכת הבנקאות דרך ההכנסות העצומות שלה, הם לא רואים את הסיפור האמיתי שמגלה צד ההוצאות: המערכת צריכה להאכיל צבא אדיר ולא יעיל של עובדים שבהם אי אפשר לגעת. לקוחות הבנקים חייבים איפוא להמשיך לשלם עמלות וריביות גבוהות, כי כך בנויה מערכת הבנקאות הישראלית.

בדיקה שנערכה באחד משני הבנקים הגדולים העלתה בשנה שעברה שהעלות של כמחצית ממנהלי הסניפים בבנק היא כמיליון שקל לשנה. זאת עלות שכר גבוהה מאוד ביחס לזאת של עובדים עם יכולות דומות בחברות אחרות במגזר הפיננסי.

אבל השווי האמיתי של חבילת השכר הבנקאית לא משתקף באותם מיליון שקל לשנה אלא בביטחון התעסוקתי המוחלט של עובדי הבנק. בעוד מעל ראשיהם של רוב העובדים במגזר העסקי מונפת חרב הפיטורים או ירידה בשכר - אצל עובדי הבנקים התעסוקה מובטחת עד גיל 67, והשכר רק עולה מדי שנה.

כלומר, אם אתה מנהל סניף בנק בן 47 - הגיל שבו מתחילים מרבית העובדים בסקטור העסקי לחשוש לעתידם המקצועי - אתה מביט קדימה ורואה תזרים של 10-20 מיליון שקל ברוטו, בדרך כלל צמודים למדד אם לא יותר, עד סוף הקריירה שלך. רוב העובדים מחוץ לחממות ולארגונים כמו מערכת הבנקאות, או העובדים שאינם נמצאים בחוזה קיבוצי בבנקים, מסתכלים קדימה ורואים בוס עצבני, שוק עבודה מפחיד וצעירים שנושפים בעורפם.

בעוד שעובד ההיי-טק או עובד בכל מגזר תחרותי ובלתי מאוגד יודע שבגיל 50 הוא עשוי להיפלט משוק העבודה או לספוג ירידה חדה בשכר - הרי עתידו של עובד הבנק, כמו זה של חבריו במונופולים הממשלתיים, מובטח לעשרות שנים. כשמשקללים את הביטחון התעסוקתי המוחלט בבנקים מגיעים לכך שהמשכורות בהם הן כפולות ולעתים משולשות מהמשכורות במשרות דומות במשק.

הנה כמה ציטוטים שלא תמצאו בדו"ח בנק ישראל, שאותם שמענו בחודשים האחרונים.

חבר הנהלה בבנק גדול: "הוצאות השכר במערכת הבנקאות הישראלית מנופחות ב-35%-50%. מחצית מהניפוח נמצאת במשכורות של עובדים ותיקים, ששכרם עולה כל שנה ואי אפשר לנהל אותם, והמחצית השנייה היא עובדים מיותרים".

יו"ר בנק גדול: "הוצאות השכר העודפות במערכת הבנקאות הן 5-6 מיליארד שקל בשנה. אם היתה לנו גמישות ניהולית בבנק, אפשר היה להוריד את ההוצאות בבנק שלנו בכ-40%".

מנכ"ל בנק לשעבר: "אנחנו לא ממש מנהלים את הבנק. הבנק מתנהל. לנו יש השפעה רק על חלקים קטנים מהפעילות. הכסף הגדול מונח במקומות שאין לנו שום יכולת להתמודד אתם - בכוח האדם העצום שלנו".

לבנק ישראל אין עניין להציג את מערכת הבנקאות בדרך המתוארת לעיל. הבנק המרכזי ממוקד בעיקר בשמירה על יציבות מערכת הבנקאות. הסטטוס קוו של תחרותיות אפסית, שבה הרווח המונופוליסטי מועבר ברובו לעובדים, מתאים לו כל עוד נשארת רווחיות מספיקה לשמירת היציבות. מובן שגם לעובדי הבנקים ולמנהלים המכהנים אין שום עניין בערעור המצב הקיים: העובדים נהנים משכר גבוה ומיציבות תעסוקתית מוחלטת, והמנהלים נהנים ממשכורות גבוהות ומאתגרים ניהוליים מועטים.

המחיר שמשלם המשק על המבנה הבנקאי הזה אינו רק הוצאות כבדות על שירותים בנקאיים אלא גם שווקים מפגרים ולא תחרותיים, המאופיינים בפריון נמוך ומקרינים לכל חלקי המשק.

אם המודל שבו רנטה מונופוליסטית מועברת לעשרות אלפי עובדים נראה לכם בעייתי - דעו שיש גרועים ממנו. המודל השני הוא זה של חברות הסלולר הישראליות. כמו בבנקים הישראליים, חברות הסלולר נהנות מתחרותיות אפסית ומרווחיות מונופוליסטית. אלא שבסלולר, בניגוד לבנקים, רוב העודף המונופוליסטי זורם כיום לבעלי המניות, ובראשם לשלוש קבוצות עסקיות גדולות. מנקודת מבט חלוקתית - המודל של הסלולר אף גרוע מזה של הבנקים.

המודל השלישי הוא זה שתמצאו במגזר הציבורי, שם יש שני סוגים עובדים: בעלי שכר גבוה ופנסיות תקציביות גבוהות שנהנים מביטחון תעסוקתי מוחלט ומחבילות שכר שעדיפות בהרבה על רוב חלקי המגזר העסקי החופשי; ובעלי שכר נמוך ופנסיות נמוכות הנהנים מביטחון תעסוקתי - אבל החבילה הכוללת שלהם קטנה. בשני המקרים אין לרוב העובדים במגזר הציבורי תמריצים להעלות את הפריון, את היעילות ואת החדשנות.

המודל הרביעי, שאותו תמצאו בעולם ההיי-טק וברבות מהחברות הפרטיות שאינן מונופוליסטיות, הוא של ביטחון כלכלי נמוך ושוק עבודה אכזרי, ולצדם תמריצים חזקים להתייעלות, להעלאת פריון ולשיפור.

האם אלה המודלים היחידים הקיימים? סוציאליזם של מקורבים וקפיטליזם שלא יודע להגן על העובדים? לא, יש מודל נוסף: מודל שבו ההגנה היא על כלל עובדי המשק ולא רק על עובדים המשויכים לארגונים מסוימים.

זהו מודל שבו המדיניות הכלכלית של הממשלה ממוקדת ביצירת שוק עבודה דינמי המייצר מקומות עבודה, שומר על תחרותיות ועל רמת העובדים, מייצר מערכת חינוך ברמה גבוהה, שומר על הרלוונטיות של העובדים ומסייע להם כשהם נפלטים משוק העבודה.

השיח הכלכלי בישראל נשלט כיום על ידי השחקנים הנהנים מהמודלים הקיימים: ראשי המגזר העסקי הנהנים מהגמישות המוחלטת בשוק העבודה שלהם או העובדים המחוברים והמאורגנים בחברות הגדולות, במונופולים, בקרטלים ובחלקים היותר שבעים וחזקים במגזר הציבורי. הקבוצה הגדולה ביותר באוכלוסיית השכירים במדינת ישראל לא מיוצגת בשיח הזה, ומעטים הם אלה שנלחמים את מלחמתה. יהיה זה מרענן ומעודד אם משרד האוצר יקטין את מספר ההודעות לעיתונות שלו על מהלכי סרק חסרי חשיבות כמו מכירת מניות בבנקים, ויציב במרכז השיח והעיסוק הכלכלי את הנושא החשוב ביותר - שוק העבודה והסביבה העסקית שעמם מתמודדים מאות אלפי ישראלים לא מחוברים ולא מאורגנים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#