משכורות המנהלים - סימפטומים למחלה חברתית - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

משכורות המנהלים - סימפטומים למחלה חברתית

מיליוני אנשים משרתים אוליגרכיה קטנה של עשירים

112תגובות

"אפשר למצוא מנכ"ל שיחליף אותי ברבע מהשכר שאני מקבל. הוא יעשה עבודה לא פחות טובה. לי ולחברים שלי אין סיכוי למצוא עבודה בחו"ל, כך שהטענות של ראש הממשלה בעניין בריחת המנהלים הן בדיחה" (מנכ"ל של אחת מעשר החברות הגדולות בישראל, ברגע של כנות בשיחה עם TheMarker השבוע). מדוע הדירקטוריון שמינה את המנכ"ל המצוטט למעלה לא מנסה למצוא מנהל ברבע העלות או לנהל משא ומתן להפחתת שכרו של אותו מנהל?

כל מי שמצוי ושרוי בעולם העסקים של החברות הגדולות בישראל יודע שזאת שאלה מטומטמת. האנשים שמינו את אותו מנכ"ל וקבעו לו את מנגנון התגמול לא מוטרדים מהשכר הגבוה שלו, ורובם גם נהנים ממנו בעקיפין. יו"ר אותה חברה מרוויח שכר דומה למנכ"ל - והדבר האחרון שיעלה בדעתו הוא לפתוח דיון בדירקטוריון החברה על גובה המשכורות בה. הדירקטורים בחברה יודעים היטב שאם הם רוצים להישאר בעניינים - במועדון של 1,000 או 2,000 הדירקטורים, היועצים והמאכערים של החברות הגדולות - הם צריכים לעודד משכורות גבוהות ככל האפשר.

בעלי השליטה בחברה יודעים היטב מדוע הם משלמים כסף גדול לאותו מנכ"ל - כי זה כסף קטן, זעיר, ביחס להשפעה שתהיה להחלטות של הרגולטור על החברה. הכסף הזה גם לא יבוא על חשבונם - יש להם דרכים רבות לינוק כסף מהחברה מבלי לשלם דיווידנדים לבעלי המניות.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ סבורים אולי שהציבור טיפש או אדיש. בשבועיים האחרונים הם מכרו לציבור ישירות ובאמצעות יועציהם את הסיפור שלפיו אסור לממשלה לדון בשכר המנהלים, כי היא תפגע בקודש הקודשים של השוק החופשי - המנוע שמזיז את הכלכלה - המיליונים או עשרות המיליונים שמשולמים למנהלים.

מי שמסייע לראש הממשלה ולשר האוצר הם "החברתיים" - סוג הרטוריקה שהם משתמשים בה כדי להילחם בתופעה מנציח את התודעה השקרית כאילו סוגיית שכר המנהלים קשורה להשקפות אידיאולוגיות או פוליטיות של סוציאליזם או של קפיטליזם. מי שמצוי ושרוי בעולם העסקים יודע שלעתים קרובות, למשכורות הבכירים אין שום קשר לכל הדברים הטובים שעומדים בבסיסו של השוק החופשי: פריון, תחרותיות, יזמות, כישרון. משכורות מנהלים מנופחות לא יוצרות ערך לחברות וגם לא יוצרות ערך לחברה. במקרה הישראלי, הן לעתים גם משמידות ערך לחברה.

מי שרוצה להתעדכן קצת בשאלת שכר המנהלים מוזמן לרכוש את הגיליון האחרון של "Magazine Harvard" - מעוז הקפיטליזם האמריקאי, המקום שבו יושבים אנשים המאמינים באופן קנאי בשוק החופשי. בגיליון מופיע מאמר גדול של שני פרופסורים למינהל עסקים - ג'י לורש וקארש קורנה - תחת הכותרת "בעיית השכר".

כן, בארה"ב כבר מבינים ששכר המנהלים נהפך בהדרגה מפתרון לבעיה. יש עדיין כאלה שתקועים בעידן שבו חשבו ששכר המנהלים הוא דרך לשפר את הביצועים של חברות ולשפר את הכלכלה, אבל מספרם מתמעט ככל שמתרבים המחקרים והנתונים שסותרים את הטענה הזאת.

נתחיל בעובדות הפשוטות. לורש וקורנה מציינים כי המחקר הגדול ביותר שנעשה על משכורות מנהלים בארה"ב הראה שביצועי החברה מסבירים רק 4% מהשינויים בשכר המנהלים. ובשפתם: המנהלים יודעים לעשות את המניפולציות המתאימות על המערכת, כדי להוציא את השכר הגבוה ללא קשר לביצועים. לעתים זה גרוע יותר ולא זאת בלבד ששיטות התגמול לא משפרות את ביצועי החברה, אלא הן יוצרות התנהגות דיספונקציונלית.

לורש וקורנה מציגים במאמרם את כל המחקרים החשובים שבוצעו על שכר מנהלים בארה"ב לאורך השנים, ואלה מוכיחים שאין קשר בין שכר המנהלים לביצועים, שלהרבה מנהלים אין בכלל שליטה על התוצאות שהם לכאורה הציגו, שבדרך כלל רק המנהלים בצמרת מתוגמלים על אף שקבוצה גדולה של אנשים אחראית לתוצאות, שאין שוק אמיתי שבו נקבעות משכורות המנהלים, שיועצי השכר של החברות הם למעשה יועצים למנכ"ל כיצד לקבל יותר כסף, שמנגנון השוק גורם לכך שהמשכורות רק עולות למעלה ולא יודעות לרדת - ובעיקר, שהשיטה כולה ממקדת את המנהלים ביצירת עושר לעצמם ולא לחברות שהם מובילים. בקיצור: שכר המנהלים, כותבים החוקרים, עולה לא משום שהוא מנוע לשיפור ביצועי החברות, אלא כתוצאה של ביצועים אלה.

כל זה מעניין וחשוב ומוכר היטב לרוב קוראינו. אבל החלק היותר מעניין הוא הטענה המרכזית של הפרופסורים מהרווארד: שכר המנהלים חדל להיות הדרך לשפר חברות ואת מצב הכלכלה כולה - ונהפך למטרה.

וזה לא רק שכר המנהלים. זה כלל ההתנהגות של המנהלים, ויש שיגידו המנהיגים, של רבות מהמערכות הציבוריות.

"ההתייחסות הנוכחית לשכר המנהלים היא דרך לראות לאיזה מין סוג של חברה נהפכנו", כותבים השניים. "מפני שעולם העסקים הוא כה מרכזי בחברה האמריקאית, שיטות התגמול מעצבות לא רק את התנהגות המנהלים, אלא את התרבות ואת האופי של החברה שלנו. שיטות התגמול מייצגות שינוי דרמטי בדרך שבה אמריקה מתייחסת לטבען ולמטרתן של החברות - ולתפקיד ולזהות של המנהיגים שלהן".

במשך רוב המאה ה-20, נחשבו חברות גדולות ליישויות כלכליות ולמוסדות חברתיים. החלטות של החברות נמדדו לא רק על פי תוצאותיהן הכלכליות, אלא גם על פי המשמעות המוסרית והפוליטית שלהן.

כיום נמדדות חברות רק על פי פרמטרים פיננסיים. הן נתפשות כאוסף של גורמים המרוכזים רק בעניינם האישי ומחוברים אלה לאלה בחוזים משפטיים. ברגע שמולאו תנאי החוזה בין הצדדים, נניח החברה והעובד, לכל אחד מהצדדים אין יותר כל מחויבות כלפי השני: הם חוזרים להיות שחקנים אנונימיים בשוק.

הסתכלות זאת על החברות היא שטחית ובעייתית, היא מתעלמת מכך שחברות הן ארגונים חברתיים מסובכים, ומכך שמערכות יחסים בארגונים אינן רק אוסף של חוזים, אלא כוללות תוכן, נורמות, ערכים, תרבות ומשמעות.

תיאור חברה כאוסף חוזים מתעלם בנוחות מסוגיות של כוח, כפייה, ניצול - כמו גם ממערכת היחסים של החברה עם שאר בעלי העניין בה, למעט בעלי המניות. המודל הזה מנותק מעשור של מחקר בתחומי הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה וההתנהגות הארגונית. המודל הזה מסיר את אחריות החברה לכל גורם שאינו בעל מניות ארעי שקונה ומוכר את ניירותיה.

אנחנו צריכים לשנות את המונחים של השיחה על חברות, לתת מקום לדיון רחב יותר וציבורי יותר בנוגע למטרתן של החברות בהקשר המוסרי והפוליטי. כל פירמה היא חלק מהחברה, ועליה להיות אחראית לגורמים רבים בתוך המבנה החברתי: יש לה מחויבות למשלמי המסים ולשירותים הציבוריים שהיא נהנית מהם בעקיפין - כמו מערכות החינוך, מחקר ופיתוח ציבורי, ותשתיות בסיסיות. בחברה דמוקרטית כמו ארה"ב, הציבור מצפה מהמנהיגים העסקיים להתנהגות אתית, לריסון עצמי ולאחריות בתמורה לכך שהוא מפקיד בידיהם כוח אדיר, המשפיע על איכות החיים של החברה כולה.

עלינו לבחון מחדש מה קרה לזהות המנהלים ומה המשמעות של להיות מנהל. משכורות המנהלים יצרו מוטציות בזהות המנהלים. במקומות כמו בית הספר למינהל עסקים בהרווארד תופשים כיום את המנהלים כסוכנים חסרי רסן ומרוכזים בעצמם, שמוכנים להקריב את הטווח הארוך של הפירמה לטובת רווחים אישיים מיידיים. התפישה הזאת החליפה את התפישה הקודמת, שלפיה מנהלים הם מקצוענים בעלי מחויבות לבעלי עניין רבים ולחברה כולה.

האתוס הנוכחי כיום נותן לגיטימציה לרעיון שבני אדם הם "ממקסמים" שלוחי רסן, שצריך לשחד אותם כדי שיתרכזו ביצירת ערך לבעלי המניות, תוך חיסול מחויבויות אחרות - לעובדים, ללקוחות, לקהילה או לסביבה.

שני הפרופסורים מהרווארד מדגישים במאמרם שהם מאמינים באופן עמוק בכוחם של עסקים המונעים על ידי רווח, אבל לדבריהם, "עסקים הם שימושיים ומועילים רק אם הם משרתים מטרה מסוימת. כל האירועים האחרונים סביבנו צריכים להוביל אותנו לחשיבה על סוג המערכת הקפיטליסטית שיצרנו ועל סוג האנשים שמובילים אותה".

שכר המנהלים הגבוה הוא אפוא סימפטום למחלות חברתיות חמורות ובסיסיות הרבה יותר. הדיון בשכר המנהלים לא צריך להתמקד בהיבטים הטכניים והכספיים שלו, אלא בשאלת מקומם של הפירמות ושל העסקים בתוך החברה כולה. שאלה זאת הכרחית כדי לבנות עתיד כלכלי מכליל, בר קיימא, שבו אנחנו לא צריכים לשחד מנהלים כדי שיבצעו את המשימות שהפקדנו בידיהם.

אפשר לנחש שלחברי האלפיון העליון הישראלי ולמקורביהם לא נעים במיוחד לקרוא את השורות האלה. הן מזכירות, לפחות לבעלי המודעות שביניהם, שגם העשירים והמצליחים הם חלק מחברה שגם לה הם חייבים את הצלחתם.

חלקם יגידו שהשורות האלה מתארות את ארה"ב, הרי ישראל לא הוזכרה כלל במאמר זה. האמת היא כמובן הפוכה: קשה לחשוב על דוגמה קיצונית יותר לכל התופעות המתוארות במאמר מאשר מה שמתרחש בחברה הישראלית בעשור האחרון.

אגב, ישראל דווקא כן מופיעה במאמר במגזין "הרווארד". היא מתחבאת בגרף בתחתית אחד העמודים, המתאר את הדירוג הבינלאומי של משכורות מנהלים. מתברר שבכל הקשור לחזירות של המערכת העסקית, יש רק מדינה אחת בעולם שמאפילה על ישראל: ארה"ב. משכורות המנהלים בישראל, המנורמלות לפי גודל החברות גבוהות יותר מאלה של שווייץ, אירלנד, בריטניה, קנדה, אוסטרליה, איטליה, גרמניה, הולנד, אוסטריה, דנמרק, סינגפור, שוודיה, ניו זילנד, פינלנד, נורווגיה, דרום אפריקה, פולין, הונג קונג, צרפת, בלגיה, תאילנד, ספרד, סין, מלזיה והודו.

מה שעוד מייחד את ישראל, כמו גם כמה כלכלות מפגרות אחרות בטבלה, הוא שהמשכורות הגבוהות ביותר אצלנו משולמות במונופולים, בקרטלים ובשאר חברות הניזונות מהחלטות ממשלה - ומנוהלות על ידי מנהלים שרובם לא יקבלו לעולם הצעת עבודה מחברה אמריקאית, גרמנית או בריטית.

לא מדובר כמובן בסקטור העסקי בלבד, אלא במחלה של החברה הישראלית כולה: אווירה חזירית או מושחתת, שבה כל אחד מרוכז במקסום תועלתו האישית, אפשר למצוא גם בסקטור הציבורי, בפוליטיקה ובתפר של ההון והשלטון.

4.5 או 6 מיליון איש, תלוי בהשקפתכם, משרתים בישראל אוליגרכיה קטנה של עשירים בסקטור העסקי ושל מחוברים וחזקים בסקטור הציבורי. אין הבדל של ממש בין הסקטור הציבורי לפרטי: תהליך ההפרטה של השנים האחרונות הפך מונופולים ציבוריים שהסירו מעצמם כל אחריות לציבור, למונופולים פרטיים שהסירו אחריות דומה - וכל שנה נולד עוד מונופול פרטי חדש המרוכז בטובת מקורביו ומשוחרר מכל מחויבות ציבורית אמיתית. מבנים כלכליים עסקיים מתקדמים שנועדו להביא פריון, חדשנות, יזמות וכישרון - נהפכו למכשיר המאפשר למעטים לשדוד רבים.

משכורות המנהלים הן סימפטום של התופעה, ולעתים הן גם כלי בידי אוליגרכיה קטנה - ולפעמים גם בידי השלטון - לשימור הסדר הקיים. חולשת המרחב הציבורי משרתת חלק מהאוליגרכים בדרך כפולה: ראשית, היא מאפשרת להם לשדוד את משלמי המסים ואת הצרכנים - ולאחר מכן היא מאפשרת להם להציג את "נדבנותם" ואת טוב לבם, כשהם נכנסים לנעלי המדינה ושירותי הרווחה - ומחלקים תרומות לנתיניהם.

כל מי שעיניו בראשו ולא תחוב עמוק מדי בתוך בור השומן רואה את הדברים האלה - אבל רוב האנשים בעמדות הכוח וההשפעה לא מעוניינים בשינוי, ושאר האנשים עסוקים ברובם בהישרדות.

מתוגמלים בצמרת

משכורות מנהלים במדינות שונות, במיליוני דולרים*

*מנורמלות, למנכ"ל חברה בעלת מכירות של מיליארד דולר בשנה

מקור: מגזין "הרווארד"

TheMarker Online on Facebook



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#