ועכשיו שקט, בבקשה - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ועכשיו שקט, בבקשה

פרק מתוך ספרו החדש של יעקב בורק, בעל טור במגזין ומחבר רב המכר "האם שימפנזים חושבים על פרישה",

תגובות

בשנת 1998, לקראת יום הולדתי ה-50, שיכנע אותי חבר קרוב וחדור תודעת בריאות לעבור סריקה של מערכת הלב ושל כלי הדם המובילים אליו. היתה זו סריקת הדמיה ייעודית חדשנית לאותה עת, שאך הוכנסה לשימוש.

תוצאות הבדיקה שינו את חיי. הסיכום, שהוגש על נייר המכתבים המרשים של המרפאה שנבדקתי בה בניו יורק, הציג תמונה נוגה של חדרי לבי ואיתם של בריאותי המתרופפת. בעזרת טבלאות סטטיסטיות ועקומות בארבעה צבעים התווה לי הרופא גורל שאכזר ממנו ממתין, על פי הניסיון המצטבר, רק לאחד מבין שישה נבדקים. מכשיר הסריקה התחקה על כמות הסידן בכלי הדם מתוך ההנחה, המבוססת בדרך כלל, שיש מתאם בין כמות הסידן בכלי הדם ובין המשקעים השומניים החוסמים אותם וחושפים אותנו לאירועי לב קטלניים.

נתונים סטטיסטיים הרשימו אותי מאז ומתמיד, ובאותה תקופה עוד חשבתי שאורה של הקדמה האנושית זורח מאחוריה האורבניים של ניו יורק. לאחר תקופת דכדוך קצרה, שכללה את ניסוח הצוואה הראשונה בחיי, החלטתי ליטול את גורלי בידי. אורח חיי, שכבר כלל פעילות ספורטיבית במינון צנוע ומודעות קולינרית בסיסית, הפך מאז לסמל לבריאות עצמה - ריצה, שחייה או משחק טניס כמעט מדי יום, בשר אדום פעם בשנה, וגם זה בתנאי ששוק המניות עלה ביותר מ-30 אחוז באותה שנה.

בתוך חודשים ספורים הורדתי כמעט 10 אחוזים ממשקלי (ולא הייתי שמן ), ואת לחיי השקועות נשאתי עמי בגאווה כאות לבריאות מתפרצת. במוחי העברתי מראות השמורים בדרך כלל לחוקרי כלי הדם במעבדה. בעיני רוחי ראיתי כיצד אברי הפנימיים משיבים לעצמם את גמישות נעוריהם, הלב מפתח כלי דם נוספים כדי להתמודד עם אתגרי הפעילות הגופנית, והשומנים בדם נסוגים בבהלה.

תוצאות הסקר הרפואי השנתי שאני מקפיד לעבוד מאז היותי בן 35 אוששו את תחושותי, למעט עננה עקשנית אחת שריחפה מעל בדיקות הלב במאמץ. אמנם הכושר הגופני היה מעולה, אך בכל שנה, כשעלה הדופק במהלך הבדיקה, מיהרה האחות לקרוא לרופא כדי לבחון מקרוב את ההשתקפות החשמלית החריגה של פעילות לבי על מתווה האק"ג. בלי להלאות אתכם בפרטים מיותרים, כמעט בכל שנה נאלצתי להוסיף לסקר בדיקות, חלקן עתירות קרינה, כדי להבטיח שלא אופתע (הרופאים מתעקשים על לשון רבים: נופתע ) בעתיד מאירוע לב בלתי צפוי. ראיתי בבדיקות רע הכרחי ותהיתי, ביני לבין עצמי, אם אין די בכושר הגופני המעולה לספק איזו ערובה בריאותית. שבע שנים לאחר בדיקת ה-CT הראשונה חזרתי עליה פעם נוספת, ולצרכי נוחות ההשוואה העדפתי מרפאה שהשתמשה בציוד זהה (הגם שמהירות הסריקה גדלה מאז ).

ושוב, מספרים, עקומות וארבעה צבעים - אך התוצאה נשארה בעינה. תרגילי המשמעת העצמית שלי במשך שבע שנים לא הותירו כל רישום על המכונה, פאר היצירה של ג'נרל אלקטריק. גם בבדיקה זאת הבהיר לי הרופא, והפעם במבטא הודי כבד, כי רק אחד משישה נבדקים נראה במכונה גרוע ממני, אלא שהפעם כבר לא עמדה לי האפשרות לשנות את אורח חיי. הידוק נוסף היה מסתיים בתת תזונה או בהתמכרות לספורט תחרותי ברמה מזיקה.

נשאתי את גורלי האכזר באומץ והתפללתי שהקץ לא יבוא לפני שאשלים את כתיבת ספרי הראשון. ואז, יום אחד, כשרצתי בפארק בלונדון, חשתי בכאב חד בזרוע שמאל, אחד מסימני האזהרה שזכרתי כי הם מתלווים להתקף לב. קפצתי למונית, אשתי המתינה בדרך עם הדרכון ומיהרנו לבית החולים. בדרכי לשם חייגתי לרופאי בארץ. לאחר חקירה קצרה הבהיר לי הרופא כי מדובר בעקיצת חרק, כנראה דבורה (ואמנם לפתע יכולתי להבחין במקום העקיצה ), והבהלה אינה במקומה. אודה כי סדרת הבדיקות, הסריקות והבירורים הנוספים הצליחה לערער את ביטחוני.

לאחר שנתיים, בעקבות מועקה מסוימת בחזה, הסכמנו רופאי ואני שאין מנוס מצנתור - הליך רפואי פולשני שבו מוחדרת צינורית גמישה אל כלי דם במפשעה ומשם אל הלב כשהיא מפזרת בדרכה חומר ניגודי אל כלי הדם. התמונה הנקלטת על המסך מאפשרת להעריך את היקף החסימה בכלי הדם. בקור רוח ובסבלנות רבה, כמי שאינם מודאגים משום דבר, קבענו את הבדיקה בבית חולים פרטי רק לבוקר המחרת.

צנתור הוא בדיקה העשויה לדרוש שיתוף פעולה מסוים מצד הנבדק ולכן אין מרדימים אותו. כך יכולתי לראות, יחד עם הרופא המצנתר, את כלי הדם המובילים ללבי על המסך מולי. לא נדרשו שש שנות לימודי רפואה ותורנויות מתישות של שנים כדי להבחין שהעורקים נקיים לחלוטין.

קוראי היקרים, כפי שבוודאי כבר הבנתם, נפלתי קורבן לעודף אינפורמציה רפואית ומאז למדתי את הלקח. בתגובת יתר רגשית הפסקתי את נטילתן של מעט התרופות המומלצות כמעשה שבשגרה לכל מי שעובר גיל מסוים (בינתיים חזרתי ליטול אותן ). חשדנותי כלפי הפרשנות של ממצאי בדיקות רפואיות, וכלפי הביטחון העצמי שמפגינים הרופאים, הפכה למקור יציב של שקט ושל ביטחון מתחדש בגופי ובאורח החיים שאימצתי (אכן, לבדיקה הראשונה היתה השפעה חשובה ).

בפגישותי עם רופאים, התדירות פחות, אני מבקש מהם לנסח את אבחנותיהם במונחים של סיכון יחסי, וכאשר הם מעלים כמה אפשרויות כהסבר למצב רפואי מסוים, אני מבקש מהם לדרג את האפשרויות על פי סדר סבירותן ולנסות להעריך גם את המרחק בין הסביר ביותר ובין הסביר פחות. אם הבדיקות שמציעים לי לעשות בשנים האחרונות כרוכות בקרינה, אני מקיים אותן כדי לשלול אפשרות סבירה וחושב פעמיים לפני שאני עובר אותן כדי לשלול אפשרות סבירה פחות. באופן מוזר, הבנתי גם שהצנתור המיותר לכאורה העניק לי את השקט הנפשי שנטלו ממני עשרות הבדיקות האחרות.

בריאותנו, ובייחוד בריאותנו המתרופפת, היא מקור רעש המתפרץ כל אימת שמתגלים סימני מחלה או שעה שבדיקה שגרתית או ייעודית מעלה ממצאים חיוביים. אבחנות רפואיות, בדיקות, אימות האבחנות ולעתים קרובות בדיקות נוספות - כל אלה הופכים לשגרה רפואית מוכרת עד תסכול. אנו פותחים את המעטפה שבה הונחו תוצאות הבדיקה ומתרכזים בדף המסכם אותן, בניסיון נואש לפענח את הכתוב בטרם נביאו לרופא. אנו נכנעים, מוותרים ומגישים לרופא את המעטפה שחתמנו מחדש. האם השיחה עמו עומדת להרגיע אותנו, או להוסיף רעש לחיינו? האם הרופא מוכן לוותר על בדיקתן של כל האופציות ולנסות לדרג כמותית את האפשרויות שיבקש לשלול מאוחר יותר? האם הרופא מוכן להסתכן ולהבחין בין עיקר לטפל?

האם הרופא מוכן להבין שלעודף אינפורמציה יש מחיר כבד במונחי רעש?

הספר "רעש - קווים לדמותה של הפרעה תרבותית" יצא לאור בהוצאת כנרת, זמורה ביתן

הפרק המלא מתפרסם בגיליון אפריל של מגזין TheMarker

להזמנות חייגו 1-700-700-250



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#