כנפיים שבורות - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כנפיים שבורות

צה"ל מוציא יותר ויותר תחומים ומשימות החוצה, לשוק האזרחי, ועובר הפרטה. חשיפה מקיפה ראשונה של תופעה בהיקף של מיליארדי שקלים

תמר פליישמן, פעילה של מחסום ווטש - ארגון זכויות אדם העוקב אחר הנעשה במסחסומי צה"ל - רגילה לקבל שיחות טלפון מוזרות בשעת בוקר מוקדמת. כזו היתה גם שיחת הטלפון שקיבלה לפני כמה חודשים מידיד המתגורר ברצועת עזה.

"אל תשאלי מה קורה, הגיעו לכאן עשרות שב"כניקים . הם מסתובבים פה עם וסטים כחולים שכתוב עליהם ש.ב מאחורה. תגידי, את יודעת אם קרה משהו?" לאחר כמה בירורים הצליחה פליישמן להרגיע את ידידה. היא הסבירה לו שזה בסך הכל היום הראשון לעבודתם של מאבטחי החברה הפרטית ש.ב ביטחון.

זו רק דוגמה אחת, מעט קומית, למה שקורה כאשר חברות פרטיות חודרות לתחומי הצבא. והן חודרות. מאבטחים פרטיים מוצבים היום לא רק במחסום ארז, אלא כמעט בכל המחסומים והמעברים בין צה"ל לשטחים הכבושים, ובמקרים מסוימים גם במחסומים בתוך הגדה המערבית.

כל מי שנוסע בכביש 443 בין תל אביב לירושלים מבחין, במחסום שליד אזור התעשייה עטרות, במראה המוכר גם ממחסומים אחרים - לצד מפקד או מנהל המחסום, איש צה"ל או משרד הביטחון, מאבטחים במדים אזרחיים החמושים בתתי מקלע.

במחסומים מסוימים מועסקים גם כלבנים של חברות פרטיות , המנסים לאתר בעזרת כלביהם המאומנים חומרי נפץ - עדות להפרטה של פעילות "העוקץ", יחידת הכלבנים הצה"לית. במחסום קלנדיה, למשל, מוצבים מאבטחים מחברת מודיעין אזרחי לצד כלבנים מאומנים המופעלים על ידי חברה פרטית בשם 9-k. וזה רק הקצה הנראה לעין של היחס סים המתהדקים בין צה "ל לחברות פרטיות.

שמות שונים יש לסימביוזה בין צה"ל לחברות אזרחיות - אזרוח משימות, הכינוי הרשמי בצה"ל, אאוטסורסינג (מיקור חוץ), הביטוי המקובל בעולם העסקים, או פשוט הפרטה . אבל לכולם יש מכנה משותף אחד - יותר ויותר פעולות שבוצעו בתוך הצבא הועברו בשנים האחרונות לידיהן של חברות פרטיות.

התופעה רחבת היקף, מוערכת במאות מיליוני שקלים בשנה ונוגעת לתחומים רבים - משירותי מזון, בינוי, רפואה ורכב א' של קציני הקבע, ועד פעילויות המתקרבות יותר למקצועות לחימה: פינוי מוקשים, תחזוקת מטוסים בחיל האוויר והפעלת מזל"טים המביאים תמונות מודיעין מהשטח, אך לפעמים גם מסייעים בפעילויות לחימה של ממש.

הסיבות להגדלת מהלכי ההפרטה נראות ברורות למדי, כאלה שלא זקוקות להסבר. הרצון לחסוך הביא את צה"ל למסקנה שהידוק החגורה עובר דרך מסירת עבודות לחברות פרטיות . הנחת היסוד היא שברוב המקרים השוק האזרחי יעיל יותר - מספק את אותה הסחורה אך בעלות פחותה.

אלא שמבט מעמיק מגלה מציאות מורכבת יותר. וקודם כל, לא תמיד המוטיווציה היא כלכלית בלבד, כפי שמסביר בכיר לשעבר באוצר. "עדיף שחיילי מילואים וסדירים יעשו כמה שפחות מחסומים", הוא מתייחס לפן אחד של ההפרטה, "פה זה לא משיקולי חיסכון. נכון יותר להעסיק חברות פרטיות, בלי אידיאולוגיה, גם אם בסופו של דבר זה יוצא יותר יקר".

אבל גם כשהמוטיווציה היא כלכלית במובהק, לא תמיד עובר רק קו ישר אחד בין שתי נקודות. בעיות של תמחור לא נכון עלולות להביא לכך שמה שייראה זול בהתחלה יהפוך ליקר בהמשך, או לחלופין - יסופק לצבא ברמה נמוכה. הסתמכות רבה מדי על טכנולוגיה פרטית עלולה לגרום פגיעה בטווח הארוך.

ועוד לא הזכרנו את הבעיות האתיות - ואף גרוע מכך - שטומנים בחובם הקשרים בין חברות אזרחיות למי שהן עובדות איתם בתוך הצבא. העברת פעולות הקרובות מדי לתחומי הלחימה מעוררת שאלה מהותית נוספת: איזו לגיטימיות יש לחברות פרטיות לבצע משימות מתחום אחריותה של המדינה? אנשי אגף התקציבים באוצר ואגף התקציבים במשרד הביטחון, בראשות היועץ הכספי לרמטכ"ל, תת אלוף מהרן פרוזנפר , רואים את הדברים מהצד המואר שלהם.

"צה"ל נמצא במהפכה של התייעלות", אומר פרוזנפר. "יש דברים מסוימים שלמגזר העסקי יש בהם יתרונות משמעותיים, ולכן כדאי להעדיף בהם מיקור חוץ. דוגמה מצוינת היא קריית ההדרכה בצומת הנגב, פרויקט שיוקם כולו על ידי חברות פרטיות. אין שום סיבה שצה"ל בעצמו יעשה פרויקט כזה. מלבד זאת זה גם יספק תעסוקה לקבלנים רבים באזור הנגב".

לדבריו, לפני שכל פרויקט בצה"ל יוצא להפרטה, נעשית עבודת מטה דקדקנית. "אנחנו עושים ניתוח כלכלי מפורט לפני כל תהליך של מכרז. מכיוון שאנחנו יודעים מראש מהי התוצאה הכדאית כלכלית לצה"ל, כמעט לא קורה שאנחנו מגלים בדיעבד שהמהלך לא היה כדאי. אנחנו עושים את כל החישובים הנדרשים, כולל השפעות רוחביות והשפעות משרד האוצר מלווה את צה"ל יד ביד בתהליך ההפרטה, בעיקר בפעילויות הקשורות לתמחור העבודה הנעשית בתוך הצבא, לעומת העבודה המתקבלת מבחוץ, סוגיות הנוגעות למע"מ, ריבית ועלות העבודה של חיילי הסדיר. במשרד האוצר אומרים שהמלאכה עוד רבה, בעיקר בצבא היבשה, וכדוגמה מביאים את ייצור טנק המרכבה, שנעשה בצה"ל בעלות של מיליארד שקל בשנה.

"אין שום הצדקה שהצבא יחזיק קו ייצור, גם לא של טנק. אלביט מייצרת מספיק אמצעים לצבא, היא יכולה לייצר גם מרכבות", אומר בכיר באוצר ומוסיף שזו גם הדרך הנכונה לצמצום של מספר חיילי החובה. "הרבה משימות שעושים כיום חיילי חובה יכולות לצאת החוצה באמצעות מיקור חוץ. זה יהיה תהליך ארוך, נכון, אבל בסופו של דבר הוא יכול להוביל לקיצור השירות".

בתוך המערכת ומחוץ לה יש כאלה הסבורים שאנשי האוצר רצים מהר מדי קדימה. סגן הרמטכ"ל לשעבר, עוזי דיין, חושב כמו רבים אחרים שקיצור השירות הוא סוגיה מורכבת שבבסיסה השאלה אם צה"ל הוא צבא העם.

"לצה"ל יש כוח אדם זול מאוד, חיילי הסדיר, לכן אני לא מוצא הצדקה להפרטה. זו תפיסת ניהול כאילו מודרנית, שאני לא מסכים איתה. אם זה מעלה את האפקטיביות והחיסכון, אז זה כדאי. אבל הקו האדום הוא הגנה על ערך צבא העם ומשימות ביטחון".

"מיקור חוץ עשוי לתת יותר ביטחון בפחות כסף , אבל צריך לדעת להיזהר ולשים את הגבולות", אומר השר לשעבר דן מרידור, שעמד בראש ועדה שבחנה את תפיסת הביטחון של ישראל. "לא היינו רוצים צבא שכירים שיילחם בעבורנו. חברה מודרנית עם ערכים אנושיים לא יכולה לתת את פעולות הלחימה לגורמים פרטיים".

מי אחראי על האחריות מחיל אחד משרד האוצר מרוצה במיוחד: חיל האוויר, המוביל הצה"לי בכל הקשור למיקור חוץ. בחיל האוויר החל התהליך כבר בסוף שנות ה-80, ומפקד החיל בתחילת שנות 2000, דן חלוץ, האיץ אותו.

"במשך השנים גדלה המודעות, והלחץ הכלכלי החל לעשות את שלו. מספר חיילי החובה בחיל הצטמצם, בין השאר משום שצה"ל הפנה אותם לשטחים, וזה הכריח את חיל האוויר להוציא משימות החוצה", אומר בכיר לשעבר בחיל.

אחד הפרויקטים הגדולים בחיל האוויר הוא הפרטת הפעילויות של בית הספר לטיסה בחצרים. במרכז ההפרטה עומדת חברת אלביט , המספקת לצה"ל מטוסי אימון מדגם סנונית, אחראית לתחזוקה שלהם ונותנת גם שירותי הדרכה לחניכים עצמם: במסגרת החוזה העביר צה "ל חלק מסוים מקורס הטיס לחברה, כחבילה אחת של הדרכה שהתשלום עליה נגבה פר שעה.

אלביט אחראית גם לתחזוקה של מסוקי בל-206 ומסוקי קוברה בבית הספר לטיסה, לאחר שזכתה במכרז שהיקפו 40 מיליון דולר.ואילו התעשייה האווירית אחראית לתחזוקת מטוסי הסקייהוק, השלב האחרון של פרחי הטיס, בעקבות זכייה במכרז בהיקף של 150 מיליון דולר. באוצר מעריכים שפעולות ההפרטה האלו תורמות לקופת המדינה חיסכון של20%.

אלביט והתעשייה האווירית דומיננטיות גם באספקת שירותים אחרים לחיל האוויר. אלביט אחראית לתפעול ותחזוקה של כמה סימולטורים, בין השאר למטוס אף-16. התעשייה האווירית וחברת ורטקס מתחזקות לצה"ל מטוסי תובלה כבדים, ובהם גם ההרקולס. חברת אלישרא נותנת שירותי "ביום אויב" למטוסים - ומספקת לצה"ל מערכת המדמה ירי טילים בטיסות אימונים.

"בחיל האוויר היו עכבות בנוגע להפרטה. חשבו שאם אתה נשען על גורם חיצוני, אזרחי, אתה לא יכול לצפות ממנו לרמת הדריכות והכוננות שאתה יכול לדרוש מאנשי צבא", אומר מפקד חיל האוויר לשעבר, איתן בן אליהו, ומבהיר שכיום, לאחר שהחיל שילם שכר לימוד יקר, הוא מיומן בכל הקשור להפרטה.

"בתחילת הדרך היו דברים שהתבררו כיקרים. התחזוקה בבית הספר לטיסה התבררה כיקרה יותר, כי לחברות היתה גמישות להעלות מחירים. בהתקשרויות החדשות תיקנו את זה. הם גם הכניסו בחוזים את כל הנושא של אובדן ידע. הם למדו עם הזמן שגם אם חותמים על חוזה עם אלביט, צריך לדאוג לגישה לידע שנשאר בחברה הפרטית".

לא במקרה מזכיר בן אליהו את סוגיית הידע. זו אחת מנקודות המחלוקת העיקריות בכל הנוגע למיקור חוץ. בכירים לשעבר במערכת הביטחון מצביעים על תוצאת לוואי מדאיגה של ההפרטה - קנייה של יותר ויותר פיתוחים טכנולוגיים ואמצעי לחימה מחברות פרטיות, שפירושה ידע שנוצר מחוץ לצבא ועלול ללכת לאיבוד ברגע שהחברה תפסיק לעבוד עם צה"ל. אם מביאים בחשבון שגם בתעשיות הצבאיות יש מגמת הפרטה - רפא"ל, למשל, הפכה מיחידת סמך של משרד הביטחון לחברה ממשלתית, במהלך שעשוי להסתיים בהפרטה מלאה - רואים שעניין הידע עלול להפוך לקריטי.

בכיר לשעבר ברפא"ל: "הפרטת המחקר והפיתוח עלולה לגרום נזק כלכלי וביטחוני. חלק גדול מההצלחות במלחמות העבר נבעו מפתרונות טכנולוגיים שהושגו במקום, וייתכן שלא היו מושגים על ידי חברות פרטיות. לפעמים אתה עושה משהו שאתה מרוויח ממנו פחות כסף, אבל זו עבודה שצריך אותה. חברה עסקית, לעומת זאת, תבחר את הפרויקט שיכניס לה הכי הרבה הכנסות וזה פסול מבחינת הביטחון הלאומי".

אחת הטכנולוגיות המסופקות לחיל האוויר היא של מטוסים ללא טייס ומטוסים זעירים ללא טייס - מל"טים ומזל"טים . החברות המובילות בתחום הן אירונאוטיקס, אלביט, בלו בירד והתעשייה האווירית, וצה"ל משתמש במזל"טים שהוא קונה מהן במשימות שונות. אמנם, זה שנים שצה"ל קונה מבחוץ טכנולוגיות מסוג זה. אבל בשנים האחרונות הוא גם שוכר מהחברות שירותי תפעול.

בין השאר, צה"ל שוכר שירותי תפעול של מטוסים זעירים הטסים בגובה נמוך, במשימות שונות ברצועת עזה ובגדה. בגבול ישראל-מצרים הוא שוכר באופן קבוע את שירותיה של אירונאוטיקס, שמטוסיה מעבירים תמונות מודיעין מהשטח.

עתות מלחמה מאפשרות לחברות המזל"טים לערוך ניסויים ביכולות המזל"ט שלהן. במלחמת לבנון השנייה הפעילה חברת בלו בירד בשירות צה"ל מטוסים זעירים ללא טייס, שסייעו בפעילויות קרביות של ממש, בין השאר בפגיעה בכלי רכב של חיזבאללה.

כפי שנחשף במגזין TheMarker בינואר השנה, החברה גם משכירה מזל"טים וכוח אדם לחיל האוויר, וזה עושה בהם שימוש, בין השאר, בפעילות של חיסולים ברצועת עזה. חיל האוויר נעזר בחברה בימים של עננות נמוכה וגשם, שני תנאים שהכלים של החיל אינם יעילים בהם.

צה"ל יפסיק לשכור את שירותיהן של החברות ויסתפק, ככל הנראה, בקניית המטוסים, לאחר שתיקבע הזוכה במכרז לאספקת מזל"טים טקטיים, שאותם יתפעלו חטיבות החי"ר של הצבא. במכרז הזה של זרוע היבשה, בהיקף של 30 מיליון דולר, משתתפות החברות המובילות בתחום. ובינתיים השימוש במזל"טים מעורר ביקורת במערכת הביטחון ומחוץ לה.

"לא הייתי עושה אאוטסורסינג למזל"טים, כי כמו שמירה או מחסום, זה לב העשייה הצבאית", אומר עוזי דיין. "מישהו יכול להגיד שאפשר להפריט טיסות תצפית, אבל התשובה היא לא. ברגע שאתה עושה את זה, אתה פוגע בליבת הביטחון ובשאלת השאלות - מי אחראי על האחריות".

פיגוע שאירע בחודש אפריל באזור התעשייה ניצני שלום שבין ניצני עוז לטול כרם, ובו נהרגו שני מאבטחים פרטיים, ממחיש את בעיית האחריות. בניצני שלום עובדים תושבי טול כרם והסביבה. אזור התעשייה הזה שוכן מזרחית לגדר ההפרדה ומאובטח בידי חברות פרטיות, וחטיבה צה"לית מגנה על המעטפת הרחבה יותר של המתחם.

תחקיר צה"ל לאחר האירוע הצביע על כשלים באבטחה (בין השאר, אחד המאבטחים השאיר את נשקו במכונית והשני עמד בגבו לשער של אזור התעשייה ולעיר טול כרם); מפקד הגזרה, תא"ל נועם תיבון, אף מתח ביקורת על תפקוד המאבטחים.

"שים לב מה קורה פה", אומר אדם המעורה בנושא. "חיילים עושים בידוק במכוניות, אבל לא שומרים. זה מעלה שאלה כללית יותר בנוגע למאבטחים פרטיים במחסומים: מי אשם, צה"ל או החברות הפרטיות?"

מתגובת דובר צה"ל אפשר להבין שהאחריות נותרת בידי הגורמים הפרטיים - חברות האבטחה ובעלי המפעלים. "צה"ל מגדיר לחברות את מדיניות האבטחה. החברות אחראיות למימוש מדיניות זו ולאבטחה בפועל", נמסר מדובר צה"ל. "מאחר שהחברות נבחרות ומועסקות על ידי המפעלים, הרי כל החלטה על החלפה שלהן היא בסמכותם".

שבועיים לפני הפיגוע בניצני עוז אירע פיגוע אחר שעורר את אותה דילמה בדיוק. שני עובדים של חברת הדלק דור-אלון נהרגו בפיגוע במסוף הדלקים בנחל עוז. בצה"ל טענו שחברת הדלק היתה צריכה להציב מאבטחים בכניסה למסוף. החברה, בתגובה רשמית, מסרה כי "דור-אלון לא צריכה לשמור על ביטחון המדינה".

אוכל , קדימה אוכל

תחומי הפרטה שכלל לא אמורים לעורר דילמות מסוג זה הם אלו הקרובים יותר לאזרחות - בינוי, רפואה, מזון, מכוניות לאנשי צבא קבע ועוד. מבין אלו, התחום שבו נעשית עבודת מיקור החוץ הרבה ביותר הוא הבינוי.

התקציב השנתי של מרכז הבינוי, הגוף האחראי בצה"ל לכל עבודות הבנייה והתחזוקה, הוא שלושה מיליארד שקלים בשנה. המרכז עובד עם 1,500 קבלנים ו-1,300 משרדי מתכננים. בין הפרויקטים הגדולים שהיה מעורב בהם בשנים האחרונות: הקמת גדר ההפרדה, שיקום הגבול בין ישראל ללבנון לאחר מלחמת לבנון השנייה, בנייה של בסיסים באמצעות חיל ההנדסה האמריקאי (פרויקט הנעשה מתקציב סיוע החוץ) ובניית עיר הבה"דים בנגב.

"יש לנו ניסיון של שנים בתחום הזה. אפילו במלחמת לבנון הראשונה עשינו מכרזים לקבלנים לבנונים. נכון, אין שם חוק חובת מכרזים, אבל אנחנו רצינו לקבל מחיר אופטימלי", אומר בכיר לשעבר במרכז הבינוי.

הפרויקט העיקרי של המרכז הוא הקמת עיר הבה"דים בנגב. את הפרויקט הזה, המעורר התנגדות רבה בקרב הגופים הירוקים, יבנו חברות פרטיות שישכירו את המבנים לצה"ל לתקופה של 25 שנה. חברות פרטיות יהיו מעורבות גם בהעברת בסיסים אחרים של צה"ל לנגב - בסיסי חיל אוויר ומודיעין (בין השאר, העברת בסיס חיל האוויר מלוד לנבטים). ההיקף המוערך של המכרזים להעברת בסיסי צה"ל לנגב, כולל עיר הבה"דים: 20 מיליארד שקל.

בכל הנוגע למזון תמונת המצב שונה. לפני שלוש שנים ניסה צה"ל להפריט את המטבחים, ללא הצלחה. הכישלון נבע בעיקר מהמחירים הנמוכים שדרש צה"ל. "בתום תקופת החוזה הראשונה התברר שהקבלנים לא יכלו לעמוד בזה, הם העלו את המחירים בצורה משמעותית", אומר מקורב לרמטכ"ל. "הרעיון המקורי היה להפריט את כל מערך המזון בצה"ל, שלא יהיה מרכז מזון. אבל זה יכול להיות מסוכן, כי אתה עושה מהלך ואחרי זה עלולה להתגלות קטסטרופה בשוק האזרחי. צריך לזכור שבסופו של דבר הייעוד של צה"ל הוא להתכונן למלחמה, ולא לשגרה".

למעשה, לא צריך אפילו לחכות לקטסטרופה: צה"ל כבר גילה כי אחת מחברות ההסעדה דיווחה דיווחים כוזבים בנוגע למספר החיילים שאכלו בבסיס גדול במרכז הארץ. וישנו גם עניין האחריות להספקת מזון איכותי לצבא, שכידוע, "צועד על קיבתו".

"מהניסיון שלי, חברה פרטית עושה בחודש הראשון אוכל טוב וכולם מבסוטים. אבל בחודש השני האוכל קצת פחות טוב. בחודש הששי החברה כבר עמוק בתוך החוזה והיא מחפשת איפה לחסוך, ואיכות האוכל יורדת", אומר אלוף פיקוד לשעבר. "אין ברירה, לפחות אצל חיילים קרביים חייבים להשאיר את המטבח בידיים צבאיות".

אבל בצה"ל לא מתייאשים. בשנים האחרונות נכנסו חברות קייטרינג לחילות הים והאוויר, וגם למחנה הקריה בתל אביב. הפ־רויקט המרכזי שיעמוד למבחן בשנים הקרובות הוא פרויקט מי"ל (מזון ישירות לחייל) - מכרז בהיקף של מאות מיליוני שקלים, לאספקת אוכל לכל צבא היבשה, כולל היחידות הקרביות. במכרז זכתה חברת עידית לוגיסטיקת מזון - שותפות בין מלונות דן, חברת אלטל (חברה בת של אלול) והחברה האמריקאית twi, המספקת בין השאר אוכל לחיילי צבא ארה"ב בעיראק.

ויזה לעולם חדש

מזון או מזל"טים - מבקרים אחרים של תופעת ההפרטה מציינים עוד חיסרון: הגברת הסיכון של קשרים לא ראויים בין בכירים בצה"ל לחברות אזרחיות. אחד הסיפורים שעוררו הדים בהקשר זה היה מעברו של אלוף במילואים יפתח רון-טל מתפקיד מפקד זרוע היבשה (מז "י) לתפקיד יועץ בחברת אלביט, חצי שנה בלבד לאחר השחרור.

כמפקד מז"י היה רון-טל ממונה על פרויקט הצי"ד - צבא היבשה הדיגיטלי - העוסק במערכות שליטה ובקרה מרכזיות בצה"ל, בהיקף של 875 מיליון שקל. אלביט זכתה במכרז זה, בשנת 2004, כספק יחיד ללא מכרז. ועם זאת צריך להדגיש: בית המשפט המחוזי בירושלים אישר את העסקתו של האלוף במיל', בתנאי שלא יעסוק בפרויקטים של צה"ל ושל מערכת הביטחון, ולאחר תצהיר שקבע כי הוא מייעץ לאלביט בפרויקטים בחו"ל בלבד.

רון-טל אינו היחיד. באלביט ובחברות אחרות יש עוד בכירים בתפקידים שהיתה להם נגיעה אליהם בזמן שעדיין לבשו מדים. קשרים אלו ידועים בצה"ל במשך שנים ומובילים לדיון ציבורי בשאלה מהי תקופת הצינון הנדרשת. אבל דווקא שאלה מהותית יותר היא מדוברת פחות: הסכנה להטיית מכרזים בתוך המערכת הצבאית.

בכיר לשעבר ברפא "ל זוכר עד היום מכרז מסוים בתחילת שנות ה-90. "פעם היתה תחרות בינינו ובין חברה ביטחונית אחרת", הוא נזכר במקרה הזה, שלא נחשף עד היום. "קצין הפרויקט מטעם צה"ל, בדרגת סרן, קיבל מהחברה המתחרה רכב בזמן שהתנהל הניסוי. גרוע מכך, הוא העביר את הצעות המכרז שלנו לחברה המתחרה. כמה חודשים אחר כך הוא מונה לסמנכ"ל בחברה ההיא".

אלא שתופעות לוואי אלו, חמורות ככל שיהיו, תלויות ביושרם ויושרתם של העובדים במערכת. בעיה מבנית יותר נעוצה באופן ניהול ההתקשרויות עצמו. משרד הביטחון, כמו שאר משרדי הממשלה, מחויב לחוק חובת המכרזים. אמנם בחוק עצמו מעוגן גם הליך של פטור ממכרז, אך דווקא במשרד הביטחון, מסיבות שונות, ההליך הזה ־נפוץ יותר.

עו"ד עמית גור ממשרד עורכי הדין סלומון-ליפשיץ, המתמחה בסוגיה, אומר שזה לא מקרי: "משרד הביטחון ואנשיו רואים את עצמם כמדינה בתוך מדינה. הם יודעים לנצל את העניין הביטחוני ולתת פטור ממכרז תחת הכותרת 'דחיפות'. עם קצת פרשנות יצירתית אפשר לתאר הרבה דברים בצורה כזו. הבעיה בפטור ממכרז היא שאף אחד לא יודע עליו, כך שקשה לערער על זה".

סוגיית הנסיעות המיוחדות של יחידות בצה"ל (המכונה "ויזות") היא דוגמה אחת, קטנה, להתנהלות הבעייתית של משרד הביטחון. שוק ה "ויזות" מוערך ב-200 מיליון שקל בשנה. על פי תקנה שנקבעה בעבר, יש ־פטור ממכרז לחברה עם יותר מ 100 אוטובוסים, או לארגון מובילים. עד לפני חצי שנה נמסרו מחצית מהעבודות לחברות אגד או דן, והמחצית האחרת למועצת המובילים, שחילקה את הוויזות בין חברות הארגון.

לפני חצי שנה עברה חלוקת הוויזות ממועצת המובילים (שהוגדרה כהסדר כובל ־על ידי הממונה על ההגבלים העסקיים) לחברת הניהול א.מ.ן, שזכתה במכרז של משרד הביטחון. אלא שאת חלוקת הוויזות עצמה מבצעת א.מ.ן ללא מכרז, על פי קריטריונים לא ברורים. לטענתן של כמה חברות הובלה, א.מ.ן נותנת לחברת ההיסעים שחר-צח עדיפות על פני חברות אחרות. תגובת א.מ.ן: "אנו עובדים תחת הנחיות ובקרה של משרד הביטחון. אין לנו שום העדפה לחברה זו או אחרת".

מול כל ההשגות האלה שבים אנשי האוצר, הצבא והתעשיות הביטחוניות ושולפים את הטיעון המרכזי שלהם, שאינו נטול אפיל כשלעצמו: מיקור חוץ הוא אחת הדרכים היעילות ביותר לקצץ במגזר הציבורי הגדול במדינה, על בורות השומן שלו.

"בשורה התחתונה יש שתי שאלות בסיסיות - האם אפשר להפריט פרויקט ספציפי והאם זה כלכלי", אומר בכיר באוצר. "בלא מעט מקרים, כשבודקים לעומק עבודות שצה"ל עושה, מגלים שלכל הצדדים משתלם להפריט".

ובכיר באגף התקציבים מוסיף עוד נקודה חשובה, אם כי מזווית, איך נאמר, מאוד לא רגשית. "לדוגמה, כתוצאה מזה שאתה מעסיק פחות חיילים אתה חוסך בעלויות של אגף השיקום, יש לך פחות חללים ונפגעים. גם את זה אנחנו מביאים בחשבון".

הכתבה מתפרסמת בגיליון אוקטובר של מגזין TheMarker

להזמנות חייגו 1-700-700-250



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#