"להיות יהודי זה לחלום שואה"? - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"להיות יהודי זה לחלום שואה"?

בוש תהה איך זה להיות ישראלי וציפי לבני מיהרה לשתף, אך מדוע פוליטיקאית צעירה יחסית שולפת כמעט אינסטינקטיווית את השואה, ורק את השואה, ומיד את השואה?

א. הטקסט

"להיות יהודי זה לחלום שואה, לחיות שואה, למות שואה - בלי שהיית שם. להיות ילד ישראלי זה לנסות לדמיין את המספר שישה מיליון ואף פעם לא להגיע להבנה מהו. להיות אם בישראל זה לגלות בהפתעה שהעברת לילדים שלך את הזיכרון הקולקטיווי ואת חווית השואה...

"להיות מנהיג יהודי בישראל זה לחשוב אם היית רואה אתה, אילו היית שם, את הכתובת על הקיר, ואם היית מקבל את ההחלטה הנכונה בזמן. להבין את גודל האחריות ולהישבע בעיקר שלא לשכוח".

ב. פשרו

"להיות יהודי..." - טקסט זה נכתב על ידי שרת החוץ ציפי לבני, ונמסר לידי הנשיא בוש לאחר התבטאותו כי "לעולם לא אוכל להרגיש מה זה להיות יהודי או ישראלי. אני יכול רק לדמיין, אבל לעולם לא אוכל לדעת איך זה באמת". כפי שדיווח "ידיעות אחרונות", הדברים נגעו ללבה של השרה לבני, והיא חשה צורך - כפי שכתבה לנשיא במכתב נלווה - "לשתף אותך, במיוחד לפני ביקורך ביד ושם, בטקסט אישי שכתבתי לפני כמה שנים על מהי המשמעות עבורי של להיות יהודייה, אמא, ישראלית ושרה בממשלת ישראל".

כיוון שפרשנות זו לא נועדה חלילה להלעיג על לבני - מהדמויות היותר רציניות ומהוגנות בפוליטיקה שלנו - אלא לדון במשמעות הרחבה והכללית שטקסט זה מייצג, יהיה זה הוגן לציין את ההקשר ה"שואתי" שבו הוא נכתב: זהו למעשה מחזור של נאום שהשמיעה השרה אשתקד, כאשר ביקרה בברלין, ברציף שממנו נשלחו היהודים למחנות, ואין ספק שנכתב בדם לבה. השאלה היא, מה גרם לה לשלוף - כמעט אינסטינקטיווית - דווקא את הטיעונים האלה מול הנשיא בוש: מה רצתה להוכיח בכך, לתבוע, ללמד דווקא אותו ודווקא עכשיו, ועוד בשם כולנו.

"...זה לחלום שואה, לחיות שואה, למות שואה" - נניח לשאלה מה היתה הגדרת יהדותם של שלמה המלך, שפינוזה, פרויד, הרמב"ם, הגאון מוילנה, א"ד גורדון, הרצל וכל מיליוני היהודים שהתמזל מזלם לחיות בכל אלפי השנים שלפני השואה.

ובכל זאת - תהייה: מדוע פוליטיקאית צעירה יחסית - ילידת המדינה, עם רקע ביטחוני ובת ללוחמי הקוממיות העברית בארץ - שולפת כמעט אינסטינקטיווית את השואה, ורק את השואה, ומיד את השואה, כאשר היא מבקשת להגדיר את זהותה כישראלית וכיהודייה. אפשר היה להניח לשאלה זו, אילו היתה זו נטייה אישית, ואלמלא ייצגה מנטליות של ישראלים רבים וטובים, בעיקר בהנהגת המדינה והצבא.

"להיות ילד ישראלי זה לנסות לדמיין את המספר שישה מיליון" - נו טוב: היו גם אי-אלה ילדים ישראלים, שניסו לדמיין דווקא את מספר החזייה של המורה לכימיה, או את מספר הקילומטרים שכבר נגמאו בטיול מים אל ים, או את מספר הגולות הפרפריות שיישארו בכיסנו אחרי ההפסקה. אבל מדובר כנראה במיעוט מבוטל של אנרכיסטים מלידה.

נכון שגם בילדות הישראלית הכי מופזת תמיד עמדו ברקע ששת המיליונים - ובבתים של ניצולים אולי היתה זו החוויה המעצבת; אך האם היתה זו החוויה המעצבת היחידה, או העיקרית? לפחות בעשורים הראשונים של הישראליות - בטרם התעטפנו באדרת הקורבניות ככל שהתחמשנו עד שינינו - הילדות בארץ נתפסה כשיא ניצחונה של הציונות על "הגורל היהודי": ניצחון זוהר, מופז, המביט אל העתיד בתקווה, יותר מאשר מתרפק על העבר בבכי.

"זה לגלות בהפתעה שהעברת לילדים שלך את חוויית השואה" - ונשאלת השאלה אם זוהי הפתעה נעימה או הפתעה מרה, רצויה או לא רצויה; שכן להבדיל מזיכרון השואה, שנכנס למחזור דמנו ואין לו שכחה עולמית - לא ברור מה פירוש "חוויית השואה": שחזור אינסופי של הטראומה? התפלשות בזוועות, על פרטי פרטיהן, שוב ושוב? הנחלת תחושת הרדיפה, הפחדים וחוסר הביטחון למי שכבר נולדו חופשיים בארצם? עלייה לרגל של בני הנוער לאושוויץ, ועוד כחלק מהאינדוקטרינציה הטרום-צבאית? במה כל זה עוזר ובמה זה מועיל לבריאות הנפש הפרטית והלאומית? האם זה עושה אותנו טובים יותר, מוסריים יותר - או להפך: מקשיח את לבנו ומכשיר את העוולות שאנו גורמים לאחרים?

"להיות מנהיג יהודי בישראל זה לחשוב אם היית רואה אתה, אילו היית שם, את הכתובת על הקיר" - זהו? זו כל המשמעות של להיות מנהיג ישראלי? לא להביט אל העתיד בניסיון למצוא בו סיכוי ותקווה - אלא לחיות בעבר ולשאול את עצמו אם בדיעבד היה מסוגל לראות את האסון?

תחושת החיים בתוך זמן קטסטרופלי לולאתי לא אפיינה את המנהיגות שהקימה את המדינה; אבל היא מאפיינת דווקא את יורשיה. אולי זוהי תוצאת הצלחת "החינוך השואתי" והאינדוקטרינציה של תחושת הקורבניות.

קורבניות זו כבר מתערבבת ללא הכר במה שקרוי תפיסת הביטחון, ודוגמה בוטה לכך מהווים אנשי הצבא, שבמקום להתרכז במלאכתם כטכנאים של מלאכת ההגנה - מתיימרים לאשש את הנראטיב הלאומי הקורבני, ובאופן פרדוקסלי זורעים פחדים יותר מאשר ביטחון. כך מסוגל מפקד חיל האוויר, האלוף אליעזר שקדי, להורות למחלקת ההיסטוריה של החיל לרכז את התבטאויותיו האנטישמיות של אחמדינג'אד ולהשוות אותן לאלה של היטלר: "התבטאויות אלו הופכות בתקופה הנוכחית להיות אקטואליות ורלוונטיות", כתב מי שמונה להיות "מפקד זירת איראן". כך צועדים הרמטכ"לים שלנו בראש עולי הרגל לאושוויץ, ומהגגים נכאים מה "היינו עושים" אילו היתה "לנו" אז טייסת פנטומים. מה הפלא שבשעת מבחן אמיתית - מרוב טראומות וקונספציות - הם מתנהלים כראשי גולה מול פוגרום, בין אם בתגובת יתר ובין אם במחדל, ולא כגנרלים של מדינה, בזמן הווה, בעלת יעדים מוגדרים (למשל: הגדרת הניצחון).

"להבין את גודל האחריות" - ייתכן שהנשיא בוש, בשאלתו איך זה להיות ישראלי ויהודי, התכוון לקבל תשובה אחרת לגמרי: הרבה יותר מרוממת-רוח. בעיקר כמי שמעריץ מבחוץ את מה שנראה כאומץ, תעוזה, חריצות של אומה שהקימה מדינה לתפארת. תחת זאת הוא חטף בפרצוף דג מלוח, צרור שומים ושק של צרות ואנחות.

הקופאי בדיינר שאל בקלילות - כדרך אמריקאים - "איך עובר היום שלנו", ולתדהמתו באמת ענינו לו: אל תשאל - אוי-אוי-אוי, כואב לנו בצד, יש בחילות בבוקר, לסבתא היתומה יש בריחת סידן, וגם השלפוחית לא מי-יודע-מה; והזיכרונות... אה, מה אתה יודע ממה שעובר עלינו; מה גוי כמוך בכלל יודע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#