1 בספטמבר 1939 - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

1 בספטמבר 1939

השיר "1 בספטמבר 1939" נכתב בתגובה על פלישת גרמניה לפולין. לאחרונה הוא עושה את דרכו במרחבי הדואר האלקטרוני, רלוונטי ודוקר ונכון גם היום

השיר "1 בספטמבר 1939" נכתב על ידי וו.א אודן (1907-1973) בתגובה על פלישת גרמניה לפולין. אריק מק'הנרי כתב ב-SLATE בסוף השבוע כי השיר עשה לעצמו סוג של קאמבק עקב האירועים הנוראיים בניו יורק. לא עברו יומיים, וגם אני קיבלתי אותו באי מייל. הוא רלוונטי ודוקר ונכון גם היום, כי הרוע שאי אפשר למצוא לו הסבר, ולמולו תחושת חוסר האונים שגם איתה לא קל, הם לא המצאה של ה-11 בספטמבר 2001.

הרשיתי לעצמי לתרגם אותו. קישור לשיר המקורי נמצא בתחתית העמוד. 1 בספטמבר 1939 אני יושב באחד מהברים
ברחוב חמישים ושתיים,
חסר ביטחון ומפוחד
צופה בתקוות המתות
של עשור נחות ורמאי;
גלים של כעס ואימה
מקיפים את האדמה הבהירה, המואפלת,
מטרידים את מנוחתנו, את פרטיותנו;
הריח האיום של המוות
פוגם בלילות ספטמבר.

המדעים המדויקים יכולים
לגלות את הסיבה לפשע,
שהטריף לנו את התרבות.
ראו מה קרה...
ראו מה עשה האלוהים הפסיכופת שלנו.
עכשיו אני והציבור יודעים
את מה שיודעים כל ילדי הגן:
אלה שנעשה להם עוול
יגרמו בתורם עוול למישהו אחר.

טוכידידס הגולה ידע
כל מה שניתן לומר
על מעשי הדמוקרטיה,
ועל מעשי הדיקטטורים,
ההבלים העתיקים שהם מדברים
אל מול הקברים האדישים.
בספרו הוא ניתח כבר את הכל,
על ההארה שנסתלקה,
ועל הכאב, הצער, וההנהגה הגרועה
שכבר הפכו להרגל:
עכשיו נסבול מהם שוב.

בשמיים הניטרליים
היכן שגורדי השחקים העיוורים
מתמתחים כדי להוכיח
את כוחו של האדם ומפעלו,
כל שפה והתירוצים הריקניים שלה:
מי חשב שנוכל לחיות עוד הרבה זמן
באופוריה הזו?
מהמראות בהן הם מתבוננים,
משקיף אליהם האימפריאליזם
והעוול הבינלאומי.

הפרצופים לאורך הבר
נאחזים ביומיום:
האורות חייבים לדלוק,
והמוסיקה חייבת לנגן;
כל הקונבנציות קושרות קשר
על מנת לשוות למבצר הזה
מראה של בית.
כדי שלא נראה איפה אנחנו,
אבודים ביערות רדופי רוחות
ילדים הפוחדים מהלילה
שאף פעם לא היו שמחים, או טובים.

הבולשיט המיליטנטי הנפוח,
האנשים החשובים הצועקים,
הם מזכירים לי מה שכתב ניז'ינסקי
על דיאגילב. זה נכון לגבי כל אחד:
כי הטעות גדלה בעצמותיהם
של כל אישה וכל גבר
המשתוקקים למה שלעולם לא יהיה להם -
לא אהבה אוניברסלית הם רוצים.
הם רוצים שיאהבו אותם, רק אותם.

מהחושך של השמרנות
אל תוך החיים האתיים,
מגיח עדר של נוסעים מתמידים,
משננים את נדרי הבוקר:
"אהיה נאמן לאשה,
אהיה מרוכז יותר בעבודתי",
והשליטים חסרי האונים מתעוררים
וממשיכים גם הם לחזור על עצמם, כמו במשחק שחובה עליהם לשחק בו:
מי יכול לשחרר אותם עכשיו,
מי יכול לדבר אל החרשים,
מי יכול לדבר עבור האילמים?

כל מה שיש לי זה קול,
בעזרתו אחשוף את השקר,
את השקר הרומנטי שהתנחל במוחו
של האדם העובר ברחוב,
ואת השקר של הסמכות
שגורדי השחקים שבנתה ממששים את השמיים.
אין דבר כזה כמו "המדינה"
ואף אחד לא קיים לבדו,
הרעב מבטל את הבחירה החופשית,
גם של האזרחים, גם של השוטרים.
עלינו לאהוב אחד את השני, או למות.

חשופים וחסרי הגנה תחת שמי הלילה
העולם שרוי בשקר וטמטום;
ועדיין, פה ושם אפשר לראות
את נקודות האור של האירוניה
מבהיקות בכל פעם שהצודקים
מחליפים ביניהם מסרים.
האוכל גם אני, העשוי כמוהם מארוס ומעפר,
והמוקף כמוהם בשלילה וייאוש,
להאיר אי פעם?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#