האוניברסיטאות בישראל הן דווקא מצוינות

באחרונה הניע משרד האוצר דיון ציבורי במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל המתמקד בהיבטים הכלכליים של המערכת: בגודל התקציב הציבורי, בהשתתפות הסטודנטים במימון השכלתם ובמבנה השכר של הסגל האקדמי. הדיון התכליתי מתקיים מאחורי דלתיים סגורות במסגרת "ועדת שוחט" שמינתה הממשלה, ובמקביל לה מתקיים דיון ציבורי פתוח. אך מכיוון שהדיון הציבורי מתקיים לפני פרסום ממצאי הוועדה, אין לו מצע עובדתי הולם והתוצאה היא דיון שמתעלם ממורכבות העניין, ומגיע למסקנות נחרצות בסוגיות הראויות ליתר זהירות.

אם כל חטא היא הטענה שהאוניברסיטאות בישראל הן "גרועות", כפי שכתבה מירב ארלוזורוב (23.1.07 ,TheMarker). טענה זו נסמכת על דירוגן הבינוני בין מדינות העולם, ואולם ההשוואות התומכות בטענה זו מטעות יותר משהן זורות אור.

סוג אחד של השוואה היא השוואה כוללת בין אוניברסיטאות, כמו בדירוג 200 האוניברסיטאות הטובות בעולם, שארלוזורוב מצטטת מתוך ה"טיימס" הלונדוני. אך כדי להבין את משמעות הדירוג צריך לראות את כל מרכיביו (ראו טבלה).

מהפירוט ברור שהדירוג הסופי אינו מספר את הסיפור העיקרי. בציטוטים לחבר סגל, מדד עיקרי לאיכות מחקר, שלוש אוניברסיטאות ישראליות הן בין 60 הטובות בעולם, וגם על פי דעת עמיתים דירוגם יחסית גבוה. השפה העברית היא החסם העיקרי בפני שילובן הבינלאומי או נגישותן למגייסי כוח אדם, אך אי אפשר לראות בזה חיסרון. באשר ליחס הנמוך של חברי סגל לסטודנטים - זו תוצאה ישירה של תקצוב חסר.

סוג אחר של השוואה המובאת במאמר של ארלוזורוב כהוכחה לאיכותה הירודה של ההשכלה הגבוהה בישראל היא השוואה תחומית. ההשוואות המצוטטות סובלות ממגבלה אחת חשובה: הן משוות בין סך תפוקה לסך תפוקה וכך אינן מביאות בחשבון הבדלים במספרי חוקרים בין מוסד למוסד ובין מדינה למדינה. התוצאה מעידה על ממדיה הקטנים של ההשכלה הגבוהה בישראל, לא על איכותה הירודה.

על ההבדל הגדול בתוצאה, אם נוקטים בשיטה אחרת, אפשר ללמוד ממחקר שנערך מטעם האגודה האירופית לכלכלה, שהשווה בין תפוקות המחקר של מוסדות שונים באירופה (וישראל) ב-71'-2000. כאשר נערכה השוואה ללא התחשבות בגודל המוסד, ניצב בית הספר לכלכלה של לונדון (LSE), על 150 הכלכלנים חברי הסגל שלו, בראש הדירוג, לפני כל האוניברסיטאות בישראל. אך כאשר חושבה תפוקת המחקר הממוצעת לכלכלן-חבר סגל, נכללו שלושה מוסדות ישראלים - אוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה העברית בירושלים ואוניברסיטת בן גוריון - בעשירייה הראשונה באירופה, ואילו ה-LSE נדחק לעשירייה השנייה.

מעלה נוספת של האוניברסיטאות בישראל היא עלות התפעול הנמוכה שלהן, יחסית למוסדות איכותיים בעולם. לאוניברסיטה מובילה טיפוסית בארה"ב, המלמדת 15-20 אלף תלמידים - דומה בגודלה לאוניברסיטת בן גוריון וקטנה מאוניברסיטת תל אביב, בר אילן או האוניברסיטה העברית - תקציב שנתי העולה על סך התקציב של המועצה להשכלה גבוהה (לאוניברסיטת הרווארד, העשירה באוניברסיטאות האמריקאיות, יש קרן בסכום השווה כמעט לעשירית מסך הנכסים הנזילים שבידי הציבור בישראל).

חשוב לעמוד על איכותן הטובה של האוניברסיטאות בישראל כנקודת מוצא לכל דיון ברפורמה בהשכלה הגבוהה, כי חשוב להבין שיש מה להפסיד: לא רק בתפוקות אקדמיות, אלא גם במונחים כלכליים ממשיים, שכן האוניברסיטאות בישראל הן הכוח המניע את תעשיית ההיי-טק בישראל.

יש בוודאי מקום לשפר ולתקן את פעולת האוניברסיטאות, אך חשוב לעשות זאת בזהירות הראויה; פעולתן מורכבת ותלויה באיזונים עדינים בין חופש אקדמי לאחריות ציבורית, בין מצוינות לשוויון הזדמנויות, בין יעדים לאומיים לפתיחות בינלאומית (בין עברית לשפות זרות) ובין חומר לרוח. איזונים אלה עוצבו על פני שנים רבות מתוך אלפי החלטות מחושבות וקל להפר אותם במחי יד.

הדרך שאימצה הממשלה לתקן את ההשכלה הגבוהה דומה דמיון מדאיג לדרך פעולתה בוועדת דברת: כינוס ועדה של אנשים כבדי ראש לדיונים סגורים, ללא בעלי העניין, בהרכב המכוון למסקנות שהמנגינה שלהן ידועה מראש, וכפיית מסקנות הוועדה על האוניברסיטאות באיומים של קיצוצים תקציביים.

גישה זאת תקלקל יותר משתועיל. כדי לשפר את ההשכלה הגבוהה חשוב להכיר בנקודות החוזק הרבות שלה; לפעול בפתיחות, תוך שיתוף פעולה אמיתי עם נציגי הסגל האקדמי, שאין כמוהו חרד לטובת ההשכלה הגבוהה; ולהכיר בחשיבות הדיון הפתוח והשכנוע ההדדי כדרך להגיע לפתרון.

למרות הקיצוצים התקציביים החדים בשנים האחרונות, האוניברסיטאות בישראל נותרו מחויבות לסטנדרטים מדעיים בינלאומיים גבוהים ביותר והן עדיין אחת החלקות הטובות במגזר הציבורי. חבל לקלקל.