בכמה חברות יכול דירקטור לשבת?

המספר האופטימלי בארה"ב - 3. נחשו כמה בישראל

אחד התפקידים המבוקשים ביותר בקרב אנשי האלפיון העליון בישראל הוא דירקטור בחברה ציבוריות - וכמה שיותר, כך עדיף.

זהו סידור מפנק. ראשית, מכיוון שמקבלים על זה כסף לא רע, שמצטבר לסכומים משמעותיים ככל שאדם יושב ביותר דירקטוריונים - שכן חלק מהתשלום נגזר ממספר הישיבות שבהן הוא משתתף.

שנית, וזה אפילו חשוב יותר, ככל שאדם יושב ביותר דירקטוריונים, כך כבודו והשפעתו גדלים, הרשת החברתית־עסקית שלו גדלה, והוא יודע מה קורה עמוק בתוך ענפי המשק והחברות עצמן. כך הוא יכול "להביא ולהוציא" שירותים ומידע עבור מי שזקוק להם - כלומר לסדר ג'ובים ועסקות. כך מתחזקים עוד מעמדו והשפעתו בתוך מועדון האלפיון.

ירון ייני
ירון ייניתומר אפלבאום

תיאורטית, אדם שיישב בכל הדירקטוריונים של כל החברות הגדולות בישראל, יהיה בוודאי האיש החזק בסקטור העסקי - ואולי במדינה כולה. אבל בכמה דירקטוריונים יכול אדם לשבת מבלי שעומס העבודה, ניגודי האינטרסים והיכולת להכיל את כל החומרים יציפו אותו, יפגעו קשות בתפקוד שלו, ויגרמו נזק לחברה כולה?

מצד אחד, אדם שיושב בכמה דירקטוריונים מביא לחברה את קשריו, את הניסיון שלו ואת הידע שלו לגבי מה שמתרחש במשק - ובכך הוא בוודאי תורם לחברה. מצד שני, ישיבה בעודף דירקטוריונים בוודאי פוגעת ביכולות להקדיש את כל המרץ ותשומת הלב לכל חברה בנפרד.

על כך יש להוסיף את העובדה המהותית שרבים מהדירקטורים מחזיקים במקביל בעבודה עיקרית אחרת. כלומר הם מנכ"לים או בעלים של עסקים שאותם עליהם לנהל במשרה מלאה.

כל זאת, בהנחה שמה שמנחה את הדירקטורים הוא טובת החברה, מבלי להעלות אינטרסים ושיקולים אחרים. בהמשך עוד נתייחס גם לאינטרסים ולשיקולים האלה.

המספר הנכון: שלושה דירקטוריונים

מתברר שיש מי שבודק את השאלות האלה, ואפילו מנסה לספק תשובות כמותיות על בסיס השוואה בין חברות שבהן הדירקטורים מכהנים בהרבה חברות ‏("Busy Directors"‏), לבין חברות שבהן הדירקטורים עסוקים פחות. בשבוע שעבר התקיים בפקולטה למינהל של אוניברסיטת תל אביב סמינר בחשבונאות ומימון שעסק בסוגיה, ובו הוצג מחקר של שלושה חוקרים - קרן בר־חוה מהאוניברסיטה העברית, פנג גו מאוניברסיטת ניו יורק בבפאלו וברוך לב מ-NYU - השופך אור על התופעה.

החוקרים תקפו את השאלה על בסיס תגובת המשקיעים בבורסה ‏(כלומר השינוי בשווי המניות של החברות‏) להתפטרות של דירקטור, לפי כמות הדירקטוריונים שבהם הוא מכהן. אבל בעוד בעבר כבר נבדקה ההשפעה על החברה שאותה הדירקטור עזב, הפעם נבדקו ביצועי המניות של החברות האחרות - שבהן הדירקטור המתפטר דווקא נשאר ‏(לאחר שנהפך לעמוס פחות‏). זוהי זווית שלא נבדקה עד היום. המשקיעים תמיד שמים לב לאירועים בחברה שבה דירקטור מחליט להתפטר, אבל לרוב לא בודקים את גורל החברות שבהן הוא ממשיך לכהן.

הממצאים מרתקים, אפילו מציעים בסיס לאסטרטגיית השקעה. מתברר שהחברות שבהן ה"דירקטור העסוק" המתפטר נשאר מציגות ביצועי־יתר מול השוק כולו, ממצא שמתאים להיגיון. הדירקטור המתפטר, בוודאי דירקטור מבוקש עם ניסיון וקשרים, פנוי עתה יותר לשאר החברות - והעובדה הזאת באה לידי ביטוי בעליית־יתר במחירי המניות במשך השנה שלאחר האירוע. המחקר גם הראה שמשקיעים מתגמלים את החברות שבהן מכהנים דירקטורים "מבוקשים", כשהם אינם עסוקים מדי, וכשהם מנוסים.

שיאני הדירקטוריונים
שיאני הדירקטוריונים

מתברר שכהונה בדירקטוריון היא עבודה משמעותית. ממחקר שפורסם ב"וול סטריט ג'ורנל" עולה שדירקטורים נדרשו ל-227 שעות שנתיות ב-2011 - עלייה של 51% ביחס לזמן שהם השקיעו ב-2003 - ככל הנראה בתגובה לרגולציה הקפדנית יותר בשנים האחרונות. לכן, ב-1,000 החברות הגדולות ביותר בארה"ב, רק שני אנשים כיהנו בשישה דירקטוריונים. דירקטור אחד כיהן בחמישה דירקטוריונים, תשעה דירקטורים ישבו בארבעה דירקטוריונים, ו-106 נוספים כיהנו בשלושה דירקטוריונים שונים.

מהממצאים של החוקרים עולה כי זהו שביל הזהב בין יכולת לבין זמינות הדירקטור: חברות שבהן הדירקטורים מכהנים בשלוש חברות - לא פחות, אבל בוודאי שלא יותר - הן אלה שהציגו לאורך זמן את הביצועים הטובים ביותר.

מכאן גם עולה המלצת ההשקעה: בכל פעם שדירקטור עסוק ובעל מוניטין מתפטר, כדאי לשקול להשקיע דווקא בחברות שבהן הוא ממשיך לכהן. החוקרים מסכמים את המחקר במלים אלה: "המגמה של הגידול במספר הדירקטוריונים שבהם יושבים המנהלים פוגעת במשטר התאגידי ובביצועי החברות. הממצאים האלה צריכים לעניין את הגופים הממנים את הדירקטורים, את בעלי המניות, ואולי גם את הרגולטורים".

עובדים עבור עצמם

כך זה ב-1,000 החברות הגדולות בארה"ב, על בסיס מדגם של 279 דירקטורים שהתפטרו מחברות ב-2007-2004. ומה בישראל? ככל הידוע לנו, איש לא ערך בדיקה דומה. לכן החלטנו ב-TheMarker לבדוק לפחות את הנתונים הבסיסיים על כהונת דירקטורים. מבדיקה של רוני גבאי ממחלקת הנתונים הפיננסיים התברר לנו שרבים מחברי הדירקטוריונים בארץ הקודש הם על־אנושיים.

הנה: מנהל אחד, ירון ייני, מכהן ב-11 דירקטוריונים; חיים צוף מכהן בשמונה דירקטוריונים; וארבעה מנהלים - נוחי דנקנר, אריה עובדיה, רפי ביסקר ויעקב אלינב - יושבים בשבעה דירקטוריונים.

הלאה: שבעה מנהלים יושבים בשישה דירקטוריונים; 28 מכהנים בחמישה דירקטוריונים, 33 יושבים בארבעה דירקטוריונים; ולא פחות מ-95 איש בישראל יושבים בדירקטוריון של שלוש חברות שונות.

המספרים האלה הרבה יותר גבוהים מאלה של הדירקטורים ב-1,000 החברות הגדולות בארה"ב, גם במונחים של השיאנים וגם במונחים של סך הדירקטורים שיושבים בדירקטוריונים רבים - ושם הרי המחקר הוכיח שהדירקטורים עסוקים מדי.

מה עושים ייני, דנקנר, צוף, עובדיה, ביסקר ואלינב בשבעה דירקטוריונים או יותר? איך הם מצליחים לשרת את החברות האלה? לדנקנר, למשל, יש עוד כמה משימות - כמו לנסות להשיג כסף לחברות האחזקה של אי.די.בי, לנסוע לארגנטינה לדבר עם אדוארדו אלשטיין ולנהל משא ומתן עם הנציגויות של בעלי האג"ח. ירון ייני, לעומת זאת, הוא סוחר שלדים בורסאיים, ולחלק מהחברות שלו אין באמת פעילות עסקית משמעותית. דנקנר ורבים אחרים הם בעלי השליטה בקבוצות או פירמידות עסקיות, והם יושבים בדירקטוריונים של החברות כדי לממש את השליטה שלהם, בעוד עובדי המטה של הקבוצה הם אלה שעושים את העבודה האמתית. ויש גם כמה "דירקטורים מקצועיים" - שהכהונה בדירקטוריונים היא העבודה שלהם, ואין להם עיסוקים אחרים שגוזלים את זמנם.

באופן כללי יותר, בשוק ההון יודעים לספר שרבים מהדירקטורים בישראל לא עובדים עבור החברה שבה הם מכהנים, אלא עבור האינטרסים של עצמם או של מי ששלח אותם. הם נמצאים בדירקטוריון כדי לממש ולבצר את השליטה שלהם, וכדי לגרוף את הכבוד וההשפעה שמגיעים עם התפקיד.

חיים צוף
חיים צוףאיליה מלניקוב

זה לא תקין. פרופ' פנג גו, המומחה למשפט וחשבונאות שהציג את המחקר האמריקאי, אמר לנו: "דירקטור צריך להעניק 100% מהיכולות שלו לחברה שבה הוא מכהן. יש לו חובה להיות נוכח ברוב הישיבות, הוא צריך ללמוד ולהתכונן אליהן. זו עבודה ממש, שרובה מתבצעת מחוץ לישיבות, בפגישות ובוועדות המשנה".

גם חובת הנאמנות של הדירקטורים כלפי החברה וגם ההיגיון הכלכלי הפשוט מבהירים שדירקטור אינו יכול לשבת ביותר מארבעה דירקטוריונים ולספק להם את מלוא יכולותיו - ובוודאי שלא בשבעה או שמונה דירקטוריונים שונים. קשה, למשל, לראות את דנקנר מתעמק בימים אלה בנבכי התוכניות האסטרטגיות הפרטניות של כלל ביטוח ‏(שאותה הוא מנסה למכור‏), שופרסל ‏(שאותה הוא ניסה למכור‏) או סלקום, כולן חברות שבהן הוא מכהן כדירקטור.

דנקנר ורבים אחרים במצבו, שאינם יכולים להעניק לחברות את השירות שלו הן ראויות, היו יכולים לפחות לשלוח במקומם אדם שייקח את התפקיד ברצינות ויעבוד עבור החברה - ולא עבור מי ששולט בה. כשבוחנים את המציאות בארה"ב, שגם בה הדירקטורים עסוקים מדי, וכשמגלים שהמצב בישראל גרוע פי כמה, אין ברירה אלא להסיק שנדרשת אצלנו רפורמה רגולטורית ורפורמה תרבותית בעבודת הדירקטוריונים. לישראל מגיע שיום אחד ינוהלו החברות עבור ציבור בעלי המניות - ולא עבור האינטרס הפרטי של מועדון האלפיון וקומץ הדירקטורים החברים בו.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות