עם רמאות, שקר ומעילה: אנשי העסקים אריה אדלר וטדי שגיא הצליחו להותיר את עברם מאחור - שוק ההון - TheMarker

עם רמאות, שקר ומעילה: אנשי העסקים אריה אדלר וטדי שגיא הצליחו להותיר את עברם מאחור

15 שנה אחרי שנחשפה ברעש גדול פרשת הרצת המניות בבנק דיסקונט, מצבם של מממני העסקות - אנשי העסקים אריה אדלר וטדי שגיא - לא יכול היה להיות טוב יותר ■ הם עשירים ומצליחים בעוד שאר המורשעים דווקא מתקשים להתאושש ■ הדיסקונטאים - מאז ועד היום

רק לפני 12 שנה ישב איש העסקים אריה אדלר מאחורי הסורגים לאחר שהורשע בפרשת הרצת המניות בבנק דיסקונט, שזיעזעה את המשק הישראלי וטילטלה את הבורסה המקומית. כשריצה את עונש המאסר לא נראה היה כי האירוע שהשחיר את שמו דווקא לא יעמוד בדרכו בעתיד. הונו של אדלר, ששב מיד עם שחרורו לשגרת חייו בביתו הנאה שבהוד השרון, מוערך כיום ב-400-500 מיליון דולר והוא פועל כמשקיע עצמאי בחברות שונות.

הפרשה שבה היה מעורב אדלר, הידועה כפרשת הדיסקונטאים, התפוצצה ברעש גדול במארס 1994, והיו מעורבים בה עוד שבעה אנשים מלבדו - שישה עובדים שכירים מבנק דיסקונט ואילנות דיסקונט שביצעו בפועל את המניפולציות באיגרות חוב ממשלתיות ובמניות - וטדי שגיא, ששימש כמו אדלר עצמו מממן הפעילות הבלתי חוקית.

במשך שנתיים לא פסקו הסיפורים על שמונת המעורבים בפרשה - אדלר, שגיא, עופר הלדשטיין, אפרים קוצ'ינסקי, מרדכי (מיקי) מרקדו, אהוד יעקב, דוד וינמן ויצחק (ג'מיל) כהן - שהועמדו לדין וריצו את עונשם בכלא. "הנאשמים גרמו נזק בל יכופר לבורסה, והפכו אותה ממוסד חשוב לקזינו לאומי", כתב שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב אמנון סטרשנוב בגזר הדין שניתן ב-1996. הוא ציין כי חלקם "באו ממשפחות אמידות ולא סבלו מחיסרון כיס", ובכל זאת "ביזבזו את הכספים הרבים שהושגו בעבירה על רכישות דירות, קניית ריהוט, נסיעות ובילויים בחו"ל וכיוצא בזאת - הנאות החיים לשמן".

הפרשה גרמה למבוכה גדולה בענף. בכיר באחד הגופים המוסדיים, שכיהן בזמן שהתנהלה הפרשה בתפקיד זוטר בבורסה, זוכר היטב את ההרגשה הקשה שחש כשנעצרו הבוסים הגדולים. "זאת היתה טראומה", הוא נזכר. "הייתי מאוד צעיר ומנהל שלי, איש ותיק ומוערך, נשפט וישב בכלא. לשמחתי, השוק השתנה מאז ואני גאה להיות חלק מהשינוי".

אך בעוד שששת השכירים מן הבנק התקשו לשקם את חייהם ורובם מתפרנסים כיום בדוחק - המממנים, אדלר ושגיא, חזרו מיד לעסקיהם, צמחו ושיגשגו. נראה כי במקרה זה נכונה אמרתו הידועה של הקומיקאי גראוצ'ו מרקס: "הייתי עני, הייתי עשיר. מניסיוני, עדיף להיות עשיר".

נחזור לתחילת שנות ה-90. אדלר היה אז מנהל תיקים בחברה המרכזית לניירות ערך. כך פעלה התרמית: הוא היה רוכש לחשבונו האישי איגרות חוב ומניות ולאחר מכן פעל להזרמת ביקושים מחשבונות ניירות הערך של גופים שנוהלו בידי בנק דיסקונט ואילנות דיסקונט, כדוגמת קרן הפנסיה של עובדי נמל אשדוד. להזרמה עצמה דאגו העובדים השכירים של הבנק; מבצעים בבורסה והאחראים עליהם. לאחר שעליית השער הושגה, המממנים היו מוכרים את ניירות הערך בעסקות מחוץ לבורסה.

כאן נכנס לתמונה עופר הלדשטיין, מנהל מחלקת הייעוץ בבנק דיסקונט, שדאג לסגור את המעגל כאשר הביא במרמה כסף מתיקי לקוחות כדי לקנות את הסחורה, לאחר שזו עלתה בעשרות אחוזים. התמורה הועברה לחשבונות הפרטיים של השותפים וכולם התחלקו בשלל. לפי הערכות רשות ניירות ערך, הרווחים הגיעו לסכום של כ-5 מיליון שקל.

אדלר נידון לשלוש שנות מאסר וחצי ובמארס 1998, אחרי שריצה כשנה וחצי מאסר, תשלום קנס של מיליון שקל היה כל מה שנדרש ממנו כדי להשתחרר בזכות התנהגות טובה. באותו הזמן הונו לא היה ידוע ולכן בקשתו מבית המשפט להמיר את הקנס בשנת מאסר נוספת נשמעה הגיונית. "מאחר שמצבי הכלכלי התערער מאז מעצרי", הוא הסביר אז, "ומאחר שעלי לדאוג לפרנסת משפחתי בהיותי במאסר, הגעתי למסקנה שאין ביכולתי לשלם את הקנס". וכך ריצה אדלר שנה נוספת במאסר.

אלא שבדיעבד התבררה התמונה המלאה והתגלה כי אדלר דווקא יכול היה לשלם את הקנס ובחר להמשיך לשבת בכלא: כבר לפני התפוצצות הפרשה היה אביו של אדלר קבלן מצליח בעל נדל"ן רב באזור גוש דן, ועשיר מופלג בזכות רכישה מסיווית של כ-2% ממניות טבע בתחילת שנות ה-90, כשהחברה היתה שווה 90 מיליון דולר.

מאז זינקו המניות פי תשעה, ואדלר המשיך בקנייה של "מניית העם". את תקופת הכלא ריצה אדלר כאסיר עבודה בבית המעצר באבו כביר, שם היה לו גם טלפון לשיחות יוצאות ונכנסות, שממנו המשיך להתעניין בנעשה בחברת טבע.

אז מה גרם לאדלר לבחור בתקופת מאסר נוספת על פני תשלום קנס - קמצנות חולנית או עיקרון? אדלר עצמו יטען שנים מאוחר יותר כי מדובר היה בעניין עקרוני גרידא. לדבריו, הוא יכול היה בנקל לשלם למדינה פי 1,500 מכפי שדרשה - כלומר 400 מיליון דולר לפי השער באותה תקופה - אך העדיף להמשיך ולשבת במאסר.

למרות הטראומה המשפחתית, גם בתו של אדלר, דנה, שהיתה תלמידת תיכון בעת שהתפוצצה הפרשה, עובדת כיום בשוק ההון כמתמחה בבית השקעות מבזק שוקי הון.

"אני משקיע סיד. משקיע לעצמי, מכספי. להלדשטיין אני מרים מדי פעם טלפון בחגים. עם האחרים אני לא בקשר" - זה הדבר היחיד שאדלר מסכים לומר כיום בעניין הפרשה ההיא.

"האירוע הפך את שגיא לאדם זהיר"

גם איש העסקים טדי שגיא, שהיה בן 23 בלבד כשנחשפה הפרשה, מוכיח כי ניתן לשבת בכלא על מעשי מרמה - ולהמשיך לאחר ריצוי העונש בקריירה עסקית משגשגת.

"כשנתקלתי אותו בבורסה, הופתעתי שרואים שם בבחור כזה צעיר בר-סמכא", נזכר ראובן קובנט, לשעבר מנהל מחלקת חקירות ברשות ניירות ערך ומי שהיה הממונה על החקירה. שגיא אמנם הורשע במימון עסקה אחת בלבד של הרצת איגרת חוב, אך נגזר עליו לשבת בכלא תשעה חודשים ולשלם קנס של 300 אלף שקל.

שגיא גדל בבית שידע בעבר לא מעט שערוריות. אחיו, רונן שני, הורשע בשנות ה-80 ברצח יועץ ההשקעות יעקב אלטרוביץ', ובזמן מעצרו של שגיא כבר ריצה את עונש המאסר. אביו, עמי שגיא, הורשע בעבר במרמה.

בעסקה שבה היה מעורב שגיא נקנו איגרות חוב בסך 20 מיליון שקל במכרז של בנק ישראל, וחמישה ימים לאחר מכן עלה ערכן ב-6%. העסקה עוררה חשד בשל היקפה הענק, וחודשיים אחר כך נחשפה פרשת הדיסקונטאים במלוא היקפה.

כיום, כשהוא בעל השליטה בחברת פלייטק המפתחת תוכנה לניהול, בקרה וגבייה של אתרי הימורים באינטרנט ונסחרת בבורסה בלונדון לפי שווי של 1.1 מיליארד דולר, ניתן לומר כי מבחינתו של שגיא הפרשה מאחוריו. הונו האישי, אגב, מוערך ב-1.25 מיליארד דולר. "שגיא עשה קפיצה אדירה מאז שישב בכלא", אומר בכיר בשוק ההון המכיר אותו. "נכון, הוא גדל בצפון תל אביב והיה לו הרבה יותר ממה שיש לכולנו - אבל הוא עדיין לקח מיליון ועשה מזה מיליארד".

את הנסיקה שלו התחיל שגיא כמעט מיד לאחר שהשתחרר מהכלא. תחילה נכנס לעסקי נדל"ן בבנימינה יחד עם עופר הירשזון, בנו של שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון. במקביל הוא נכנס לעסקי האינטרנט. בין השאר, הוא היה הבעלים של אתרי אינטרנט בתחום הפורנוגרפיה וההימורים.

הפריצה הגדולה שלו התרחשה ב-2006, כאשר הנפיק את פלייטק בבורסה של לונדון לפי שווי של 960 מיליון דולר. בהנפקה מכר שגיא באופן אישי מניות תמורת 290 מיליון דולר. שגיא, רווק ואב לבת, אינו עושה עסקים בישראל ומחלק את זמנו בין לונדון וקפריסין. מלבד עסקי ההימורים, יש לו עסקים פרטיים רבים ובהם עסקי נדל"ן במזרח ובמערב אירופה ועסקי בתי מלון בגרמניה.

שגיא, שגדל בשיכון ל' בצפון תל אביב, קנה להוריו דירה מפוארת במגדלי אקירוב בתל אביב, שבה הוא מקיים פגישות עסקים כשהוא מגיע לישראל. "אין לו עבר פלילי בשל ההתיישנות. בעת ההנפקה הוא היה צריך להציג את כל האישורים", אומר חבר קרוב של שגיא. "צריך להבין שהוא היה ילד אז, התנהל בפזיזות, ושילם על זה מחיר כבד. הישיבה בכלא היתה חוויה קשה שעיצבה את אופיו. האירוע הזה הפך אותו לאדם זהיר, שמתנהל בצמוד ליועצים, בצורה הכי הגונה והכי ישירה. כיום הוא אחד האנשים הנזילים ביותר בשוק. יש טייקונים שרודפים אחריו כדי שישקיע אצלם".

"אלה אנשים ששיחקו עם החסכונות של כל עם ישראל"

חקירת הפרשה החלה בעקבות הלשנה פנימית בבורסה: מכתב אנונימי שנשלח לראשי הבורסה פירט חלק ממעשי החבורה תחת הכותרת: "שוד לאור היום". חלק מפרטי הפרשה חסויים עד היום, מטעמים של ביטחון המדינה ופגיעה בפרטיות, אך ככלל היא היתה מתוקשרת מאוד וסיפורים

עסיסיים ששטפו את העיתונים חיפו על המספרים היבשים וכללו דיווח על דירות פאר שקנו חלק מהמעורבים ברווחים, על רומן בין מנהל בבנק לעובדת המסייעת בהעברת הכספים ועל מעטפות מזומנים שעוברות מיד ליד במקומות מפוקפקים. כך למשל, בעדות של אפרים קוצ'ינסקי - לשעבר סמנכ"ל בקרנות הנאמנות אילנות דיסקונט - שצוטטה בהכרעת הדין, הוא תיאר העברת כסף לדוד וינמן, אז מבצע באילנות דיסקונט.

קוצ'ינסקי סיפר: "אני הלכתי לכיוון הבורסה, נכנסתי יחד עם וינמן לשירותים בקומת המרתף, המזנון, למיטב זכרוני, ואמרתי לו שיספור כמה יש לו, נתתי לו את ההשלמה בחבילות. וינמן היה צריך לקבל 50 אלף דולר. אני נכנסתי לתא אחד של השירותים ווינמן לתא אחר, והעברתי לו חבילה אחת מעל לקיר המפריד בין התאים. היתרה נשארה אצלי בסכום של פחות מ-20 אלף דולר". לפני חצי שנה מת וינמן מסרטן.

לדברי קובנט, הפרשה היתה נדבך מרכזי בשורה של פרשיות שחיתות בשוק ההון של שנות ה-90. "זה היה חלק מניקוי אורוות כללי. בתקופה ההיא היה כאן שוק של אינדיאנים שמריצים ניירות ומשתמשים במידע פנים בדרך שגרה", נזכר קובנט, המכהן כיום כמנכ"ל דן אנד ברדסטריט. "אלה אנשים ששיחקו עם החסכונות של כל עם ישראל. כל המערכת הבנקאית היתה מעורבת בזה. רק לאחר מכן החלה רגולציה יותר מעמיקה: קמו ועדות השקעה ופרוטוקולים התנהלו בצורה מסודרת. עד אז הכל נעשה בשיטת המכולת. מיליארד דולרים רצו מפה לשם מבלי שאף אחד יידע".

"הסיפורים והשמועות רצו הרבה זמן לפני שהפרשה התפוצצה בתקשורת", מוסיף בכיר בשוק ההון, שראה בזמן אמת את עמיתיו לזירת המסחר בבורסה - אז זירה תוססת ורועשת הרבה יותר מכפי שהיא נראית כיום בעידן הממוחשב - מסתבכים בשערורייה. "אלה היו אנשים רגילים: בית, משפחה, נוסעים באוטובוס או בסובארו 1300. בתקופה ההיא התחומים האפורים היו רחבים מאוד. אם כולם השתינו אז בבריכה, החבורה הזו השתינה מהמקפצה".

חלק גדול מהמורשעים טענו אז, וטוענים גם היום, שהעונשים שקיבלו היו חסרי כל פרופורציה למעשים שבוצעו. כל שמונת המורשעים נכנסו לכלא, לתקופות שנעו בין תשעה חודשים לשש שנים וכל אחד מהם קיבל קנסות שנעו בין 300 מאות אלף ל-4 מיליון שקל. זאת מכיוון שמלבד עבירות של תרמית בניירות ערך, מרמה ועבירות אחרות, נכללה בהאשמות גם עבירת שוחד. את השוחד נתן אדלר, המממן, לעובדי הבנק, שהיה אז בבעלות ממשלתית ולכן עובדיו היו עובדי ציבור.

נראה כי אף שבית המשפט העליון השאיר את סעיף השוחד על כנו - הסוגייה לא הפסיקה להטריד את המורשעים והם מתקשים להשלים עמה. קוצ'ינסקי, לדוגמה, מזכיר בכל שיחת טלפון מאמר שפירסם פרופ' מרדכי קרמניצר, מומחה למשפט פלילי, שבו הראה שמבחינה משפטית, עבירת השוחד לא חלה במקרה זה.

מורשעי הדיסקונטאים ובני משפחותיהם טוענים שהדבר המטריד, מבחינתם, הוא התחושה שהם היו הקורבנות של גישת "יראו וייראו" שהוביל השופט אמנון סטרשנוב ונאלצו לשאת את העונש עבור שוק ההון כולו - שבאותם הימים היה רחוק מלהתנהל כמושבם של ל"ו צדיקים.

אלא שיש גם מי שחושב אחרת. "הכסף סינוור את עיניהם של הדיסקונטאים. הם ביצעו עבירות מאוד חמורות, שהיכו בתדהמה אנשים שסמכו על כך שיש מי שדואג לכסף שלהם", טוען גורם משפטי בכיר, שהיה שותף במשפט הדיסקונטאים. "התיק הזה היה ציון דרך. כשהמורשעים הלינו על העונשים הכבדים, הם בעצם אמרו ששינו את הכללים ולא אמרו להם. עונשי המאסר עזרו מאוד בהרתעה. בזכות זה, אנשים הבינו סוף סוף את המחיר של ביצוע עברות בשוק ההון".

אפרים קוצ'ינסקי: מובטל ומחפש עבודה

"עבדתי בחברת ביטוח, משרד קבלנים, שיווק. עבודות פקידותיות בדרך כלל, בשכר נמוך. לא ניסיתי בכלל לחזור לשוק ההון. מה הטעם לעורר פצעים ישנים? מה אני אכתוב בקורות החיים שלי - אני ממורשעי הדיסקונטאים?" - במלים אלה מגולל אפרים קוצ'ינסקי את קורותיו מאז השתחרר מבית הסוהר.

קוצ'ינסקי לא לבד: מרבית חבריו לתרמית לא הצליחו לחזור לפסים של הצלחה לאחר שיצאו מתאי המעצר. "עבור כל אחד מאתנו, עובדי הבנק, הסתיימה הקריירה. כולנו איבדנו את הוותק והמוניטין", הוא אומר. "זה משבר מקצועי ואישי שקשה מאוד לצאת ממנו. אני השתדלתי לא להתפרק, אלא להבין שאני פשוט נמצא במסגרת שונה".

קוצ'ינסקי, כך נראה, חי את הפרשה ההיא כאילו רק אתמול כיכבה בראש מהדורות החדשות. כך, במקום טריקת טלפון מנומסת, ציפתה לחתום מעלה הרצאה מלומדת וארכנית כולל פרשנויות בנוגע לאופן שבו התנהל המשפט ותוך מתן הסברים מדוקדקים באשר לסיבה שבגינה אין דבר כזה "הרצת אג"ח ממשלתי".

קוצ'ינסקי נידון ב-1996 לשלוש שנות מאסר בפועל בגין עבירות של שוחד, מרמה ותרמית ניירות ערך, בשל מעורבותו בהרצת איגרות חוב ממשלתיות. מאז שהשתחרר מהכלא, כך נדמה, אין יום שלא הפסיק להגות ולהרהר במשבר ששינה את מסלול חייו. בשל ההתיישנות על העבירות שביצע, קוצ'ינסקי יכול היה לחזור ולעבוד בשוק ההון, אך הוא החליט לוותר. בשנים שחלפו נדד בין משרה למשרה וכיום, בגיל 62, הוא שוב מובטל ומחפש עבודה.

עופר הלדשטיין: "אנשים פשוט שמעו את השם שלי - ונרתעו"

עופר הלדשטיין, בכיר המורשעים ומי שהיה בזמן הפרשה מנהל מערך הייעוץ וההשקעות בבנק דיסקונט והאיש ששיווק בפועל את קרנות הנאמנות בניהול הבנק - ספג עונש חמור בעקבות הרשעתו. הלדשטיין הואשם שגרף באופן אישי מיליון שקל בפרשת הרצת איגרות החוב שבה היה מעורב. חלק מהכסף השקיע בנדל"ן, במגדלי דוד המלך בתל אביב. הוא הורשע, בין השאר, בקבלת שוחד, בתרמית ניירות ערך ובקבלת דבר מרמה בנסיבות מחמירות. הוא נידון לשש שנות מאסר בפועל ולתשלום קנס של 4 מיליון שקל. הוא היה אמור להשתחרר מהמאסר לאחר ארבע שנים בניכוי שליש בגין התנהגות טובה, אך העדיף לרצות את כל העונש במאסר.

אחרי השחרור עבד הלדשטיין כמה שנים בחברה לייעוץ ארגוני, ומשם פנה לעסקי התיווך. לדבריו, בעבר ניסה להיכנס לעסקים עצמאיים, ללא הצלחה. "לפני שנתיים-שלוש ניסיתי לפתוח משהו משלי, ולא החזקתי מעמד", הוא אומר. "אנשים פשוט שמעו את השם שלי ונרתעו. כל פעם אני נתקל בזה מחדש. עד היום לא חזרתי לשום תפקיד, לא בכיר ולא זוטר. אני נאבק בקשיי פרנסה, ועובד אצל חבר".

אלא שהלדשטיין, בניגוד לקוצ'ינסקי, מסוגל לראות גם צדדים חיוביים בפרשה ומודה שהחוויה שעבר שינתה את האופן שבו הוא תופש את סדרי העדיפויות בחייו. "הרווחתי בחזרה את המשפחה שלי. אם זה המחיר שהייתי צריך לשלם, אחרי שש שנים בבית הסוהר - אז שילמתי את זה באהבה. היום אני נמצא במקום אחר מבחינת החיים שלי והערכים שלי. אני חי חיים לגמרי אחרים", הוא אומר.

מיקי מרקדו: משבר אישי, משבר משפחתי וקשיי פרנסה

מדי יום, כשמיקי (מרדכי) מרקדו עושה את דרכו לעבודתו כמנהל מחלקת חלקי חילוף בחברת ד.ג.ש. במתחם פנורמה, הוא רואה את בית המעצר אבו כביר שבו ריצה את רוב עונשו כאסיר עבודה המסייע לשוטרים. הוא עובד בתפקיד זה מאז ינואר 1995 - חצי שנה לאחר שפוטר מעבודתו באילנות דיסקונט.

"אני מקבל לחלוטין את פסיקת בית המשפט, אבל חשוב לציין שהודינו בכל ההאשמות מיד כי לא חשבנו שאנחנו פושעים", אמר באחרונה מרקדו, אז מבצע של אילנות דיסקונט, שהורשע בהרצת מניות. "בשנות ה-80 אני זה שביצעתי את ההוראות של הבנקאים הגדולים. מה הם קיבלו על זה שהם הריצו מיליארדים? היתה כאן איפה ואיפה. אני, בגלל 130 אלף שקל, איבדתי את החופש שלי".

מרקדו מתכוון לפרשת ויסות מניות הבנקים, שגרמה להתמוטטות הבורסה ב-1983, שבה היו מעורבים ארנסט יפת ובנקאים אחרים. אלא שהם, לאחר יותר מעשור של תהליך משפטי ארוך ויקר ובעזרתם של עורכי דין מהשורה הראשונה, לא קיבלו עונשי מאסר אלא שילמו קנסות כספיים בלבד.

מרקדו עסק בהרצת מניות "בלבד", אך הורשע באותן העבירות שבהן הורשע הלדשטיין. הוא נידון לשתי שנות מאסר בפועל וקנס של 300 אלף שקל אך ישב בכלא שנה וחודש, וארבעה חודשים נוספים כדי להמיר את הקנס. לדברי מרקדו, עד היום הוא לא מסוגל לראות סרטים על בתי כלא, מכיוון שלמשמע קולות של דלת תאי אסירים נטרקת - מתעוררים בו סיוטים קשים. "איך יצאתי מזה?" הוא מעלה שאלה לחלל האוויר - וממהר לענות. "כשהתגייסתי לצבא ב-1967 לא ידעתי שיש יחידות קרביות. אמרו לי בבקו"ם שאני הולך לגולני. הכנסתי לעצמי לראש שגם אם אני הולך למקום גרוע, צריך לעשות את השלוש שנים האלה. אותו הדבר בכלא. אני לא יכול להגיד שלקחתי את זה באהבה. נשארת שריטה, אבל אתה עובר גם את התקופה הזו".

כשנכנס לכלא, מרקדו היה צריך להתמודד לא רק עם המשבר האישי שלו, אלא גם עם זה של משפחתו - אחיו נהרג במלחמת לבנון, והוא היה היחיד שתמך בהוריו. העובדה שבתקופה מסוימת ישב באותו תא עם רוצח של קרובת משפחתו, בוודאי לא סייעה לו. לאחר שהשתחרר, הוא היה צריך להתמודד גם עם קשיי פרנסה לאחר תקופה ארוכה ללא הכנסה.

לדברי מרקדו, אחרי שפוטר מבנק דיסקונט לא קיבל פיצויים לאחר שהבנק רמז לו שהוא מתכוון לתבוע אותו על השם הרע שנוצר לבנק. "אין ברירה, שותים את החסכונות", הוא אומר. "אשתי התחילה לחפש עבודה כמורה מחליפה. זה קשה, אבל אז מתברר לך שחוץ מהכסף והכל, בריאות ומשפחה זה הדבר הכי חשוב. חבל שלומדים את זה בדרך הקשה".

בזמן שחלף מאז, טוען מרקדו, הוא התרגל לשגרת יומו בחברת חלקי החילוף, השונה כל כך מהחיים הסוערים של הבורסה. ועדיין, מודה מרקדו, ריגושי שוק ההון חסרים לו.

"הבורסה עדיין מדגדגת לי", הוא אומר. "לפני שבע שנים ניסיתי לחזור. התחלתי, אמרתי 'ננסה'. אבל פשוט לא יכולתי. היה לי קשה, רגשית, לחזור לשוק ההון. זה קשה לי עד היום. רק לפני חודש יצא לי להיות בבית משפט עם חבר שנשפט על עברת תנועה. אתה יודע מה זה עשה לי, רק להיות בבית משפט אחרי כל השנים האלה? החלטתי להפוך דף. אני כבר עוד מעט בן 60, לא מחפש את הקריירה הבאה, רק את השקט".

דוד וינמן ז"ל: "לא התאושש מתחושת העוול הקשה"

אם איש העסקים טדי שגיא הוא האיש שנסק לגבהים לאחר שהשתחרר מכבלי הפרשה, הרי שדוד וינמן, שמת לפני קרוב לשנה ממחלת הסרטן, מעולם לא הצליח להתרומם מהקרקעית. וינמן, מבצע בבורסה מטעם אילנות דיסקונט, היה לפי הכרעת הדין הוגה הרעיון לתנודות שערים באיגרות חוב ומי שהיה אחראי לדאוג להזרמת הביקושים לאיגרות חוב ספציפיות. "ידו בכל ויד כל בו", כך תיאר את פעילותו השופט סטרשנוב. וינמן הורשע באותן העבירות של הלדשטיין ומרקדו, מלבד הפרת אמונים בתאגיד. הוא נידון לארבע שנות מאסר בפועל והוטל עליו קנס בגובה מיליון שקל.

את גזר הדין קיבל וינמן באופן קשה. יום לאחר שהסתיים המשפט, כשסיים לעבור על העיתונים שדיווחו בהרחבה על הפרשה, ביקש וינמן מאשתו, מיכל, את המפתחות של האוטו כדי לנסוע לים. היא סירבה ווינמן יצא מביתו ביבנה מבלי לומר לאן מועדות פניו. הוא לקח אתו את האקדח שאותו נשא ברישיון. כשלא חזר, חששה מיכל לגורלו, והזעיקה עזרה. במשך כל אותו היום חיפשו אחריו מסוק משטרתי ומתנדבים מיבנה, רחובות והסביבה.

בסופו של דבר מצא את וינמן איציק סבן, אז כתב "מעריב", כשהוא הולך על הכביש המוליך ליבנה וריח אלכוהול חריף נודף ממנו. בני המשפחה סיפרו אז כי וינמן פשוט נשבר מחומרת גזר הדין. כשהיה בבית הכלא, נוסף למצבו הרגשי הקשה גם מצבו הפיסי, כשבגופו התגלה גידול סרטני. וינמן, ששירת בצבא כחייל על ספינת טילים, צלל בקישון כחלק מפעילויות של תחזוקת הספינה.

אלא שגם לאחר מכן, בכלא, וינמן לא הרפה מעיסוק בפרשה. מרקדו: "אני הייתי אתו במעשיהו, כשהתחיל העניין של הערעור לבית המשפט העליון. הוא היה פשוט שקוע בזה עמוק. אצל וינמן זו באמת היתה טרגדיה".

לאחר שהשתחרר מהכלא, סייע וינמן לבנו רן לפתוח חברה לניהול אתרי אינטרנט, אך בשל המחלה נשאר רוב הזמן בבית. לדברי מיכל אלמנתו, בעלה מעולם לא חשב שהוא עושה משהו רע וכלל לא הכיר את המושג "הרצת איגרת חוב".

לדבריה, "עד יומו האחרון הוא לא התאושש מתחושת העוול הקשה. אחרי שהוא השתחרר, הוא פשוט ישב בבית. בכל יום שעבר, הוא הפנים עוד יותר את הכעס. כל הזמן הוא היה חוזר להגות בחומרים. איך יכול להיות שככה עשו, איך השופט עשה ככה?", היא אומרת, "עד היום יש לנו לב שבור שלעולם לא יתאחה. יש משברים שפשוט אי אפשר להתאושש מהם".

יצחק (ג'מיל) כהן: "צריך לפתוח דף חדש"

אהוד יעקב ויצחק (ג'מיל) כהן הם שני המורשעים הנוספים בפרשה. יעקב, אז סגן האחראי על המבצעים מטעם הבנק, עסק בהרצת מניות והורשע באותן העברות של הלדשטיין ומרקדו. יעקב נידון לארבע שנות מאסר וחצי בפועל ולקנס של מיליון שקל וחצי. הוא הספיק להתגרש בינתיים, ועובד כיום בחברה המשווקת מוצרי נייר.

כהן, שהיה מבצע מטעם הבנק, היה החוט המקשר בין האנשים בחבורה. תפקידו היה, בין השאר, להעביר מעטפות מזומנים לעופר הלדשטיין. מכיוון שהעיד נגד חבריו בבית המשפט, קיבל כהן עונש מופחת, אך עדיין נגזרו עליו שלוש שנות מאסר ומיליון שקל קנס. כשהשתחרר מהכלא עבד בעבודות שונות. בין השאר, היה חשב בחברת טקסטיל שפשטה את הרגל. לאחר מכן חזר לשוק ההון, כעובד בחדר המסחר של חברת אקסלנס. גם את העבודה הזו עזב לאחר זמן מה וכיום, לאחר שניסה מזלו בעבודות שונות - הוא מובטל, כך לפי עדותו. את ימי הדיסקונטאים היה מעדיף להשאיר הרחק מאחור. "לא צריך להתעסק עם זה", הוא מסביר, "אני כבר לא חושב על זה, אני נמצא במקום אחר. יש נכדים, ילדים. צריך לפתוח דף חדש. מה שהיה היה".

מוויסות מניות הבנקים ועד הכנופיה הרוסית - פרשות שחיתות בשוק ההון

פרשת הדיסקונטאים לא היתה שערוריית השחיתות היחידה שאירעה בשוק ההון. הפרשה הראשונה שהתפרסמה בכלי התקשורת ונחרתה בזיכרון הציבורי היא פרשת ויסות מניות הבנקים, שהתפוצצה ב-1983. עשר שנים קודם לכן כבר החלו ראשי הבנקים - לאומי, פועלים, מזרחי ודיסקונט - לשמור על מחירן הגבוה של מניות הבנקים באמצעות הזרמה מתמדת של ביקושים גדולים למניות. לצורך כך הם נעזרו בכספי חוסכים בבנק, קופות גמל וקרנות נאמנות.

ב-1983 החל הציבור לאבד את אמונו בבועת מניות הבנקים וב-6 באוקטובר, שכונה מאז "יום חמישי השחור", הגיעו פקודות המכירה של מניות הבנקים לשיא, והמסחר בבורסה הופסק לשבועיים וחצי. בסופו של דבר הממשלה התערבה במשבר והחליטה להלאים את הבנקים. בעקבות המשבר הוקמה ועדת חקירה ממלכתית - ועדת בייסקי. לאחר הליכים משפטיים ממושכים, שהסתיימו רק ב-1996, נקבע כי ראשי הבנקים ישלמו קנסות בלבד ולא ירצו עונשי מאסר.

פרשה נוספת היא פרשת אילון צברי, הנחשבת עד היום אחת מפרשות השחיתות החמורות בשוק ההון, שהכתימה את שם הבורסה למשך שנים. צברי, סמנכ"ל חברת גמולות של בנק הפועלים, שלט בכספי משקיעים בקופות גמל בסך 25-30 מיליארד שקל. ב-1988-1994 הוא השתמש במידע פנים והריץ מניות בהיקפים גדולים, כאשר מילת הקוד "צברי בנייר" אותתה לסוחרים בבורסה על מניות שמחירן עומד לעלות.

ב-2003 הורשע צברי בשורה של עבירות תרמית בניירות ערך, מרמה ושוחד, ונידון לחמש שנות מאסר. לבסוף, נציין את "הכנופייה הרוסית" - כינוי לאחים ולדימיר סער ואריה שפיר, שבפברואר 1994 היו הראשונים להיעצר על ידי רשות ניירות ערך, שהוקמה בעקבות מסקנות ועדת בייסקי. ב-1993 הם קנו מניות של ארבע חברות קטנות, שבעקבות כך רשמו עליות של מאות אחוזים. כאשר נעצרו השניים, שערי המניות צנחו בחדות ורשמו הפסדים של עשרות אחוזים. ב-2002 הורשע שפיר בעבירת תרמית בניירות ערך ונידון לשנת מאסר. אחיו, סער, עזב את ישראל שנים קודם לכן ולא הועמד למשפט.

עקבו אחרינו בטוויטר
עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות ישירות לפייסבוק
הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

שלח להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

שלח סגור להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות
06
בני גור
  • 23:45
  • 16.01.09

3 טעויות בסיסיות עשה הבחור מי שכונה ילד הפלא של הבורסה בשנות השמונים. 1. שלא מיהר להיות עד מדינה ואימץ בכך קודים עבריינים, אם אצל עבריינים רגילים זה גזר דין מוות בצברון לבן זה לא תופס. 2.שלקח 2 עורכי דין צעירים ונמרצים במקום לקחת ישר את ליבאי או את שיינמן שאז קיבל זיכוי בכל תיק שייצג, להבדיל מהיום שמפסיד בכל תיק שמייצג, ובכך לא קיבל את יומו בבית המשפט..

05
מנשה פ"ת
  • 08:45
  • 16.01.09

על מנת להצליח במדינתנו צריך להיות עבריין!!! ותחשבו על זה.

04
עץ השדה
  • 06:08
  • 16.01.09

חמדנות אנושית תמיד היתה, ותמיד תהיה. תמיד ימצא ה"חור" שיקרא ל"עכבר", ותמיד יחפשו את ה"גבינה". רק "שקיפות" תקטין האפשרויות, וכמובן "עונשים"...ולא רק לקטנים,כמו באמריקה.

03
ויקטור
  • 23:37
  • 15.01.09

היו עוד בנקאים......

02
  • 21:17
  • 15.01.09

ביזיון הרסו משפחות שלמות והיום יושבים על מיליונים ועוד בוכים לא קונה את סיםור קשיי הפרנסה הם מסודרים ..

01
של כולם
  • 14:10
  • 15.01.09
פרוייקטים מיוחדים
הפופולריות בשוק ההון
הצעות מיוחדות