תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

קליין תוקף את פישר: "הוריש למחליפתו בור של הפסדים ומחירי נדל"ן מנופחים"

הנגיד לשעבר, דוד קליין, פירסם ספר שבו הוא תוקף חלקים נרחבים ממדיניותו של סטנלי פישר, שהחליף אותו בתפקיד ב–2005 ■ קליין קובל על הריבית הריאלית השלילית שהוביל פישר, שלטענתו ניפחה את מחירי הדירות, ומבכה את אובדן העצמאות של בנק ישראל

60תגובות

תארו לעצמכם שזמן קצר לאחר סיום כהונתו של בן ברננקי, היו"ר האחרון של הפדרל ריזרב (הבנק הפדרלי של ארה"ב), היה קודמו בתפקיד, אלן גרינספאן, מפרסם ספר שמוקדש רובו ככולו לביקורת מלומדת על כהונתו של מחליפו.

תארו לכם שבמלות הסיום של הספר, היה כותב גרינספאן כי הקריירה של מחליפו בתפקיד היתה נטועה עמוק במוסדות כלכליים בינלאומיים, וכי "עם הצעה מתאימה ממוסד בינלאומי הוא לא היה מהסס לנטוש את תפקידו בפדרל ריזרב. שהותו בבנק המרכזי של ארה"ב לא היתה עבורו אלא תקופת מעבר בקריירה הבינלאומית שלו".

אפשר לנחש שאילו היה יוצא ספר כזה, מהדורות החדשות בארה"ב היו מקדשות לו דקות שידור לא מעטות. ביקורת ישירה על מדיניות של נגיד בנק מרכזי שמגיעה מקודמו לתפקיד היא אירוע נדיר.

נגידי בנק מרכזיים הם אנשים מורמים מעם. בקרב הציבור הם זוכים בדרך כלל לכבוד השמור בישראל רק לראשי ממשלה, נשיאים ורמטכ"לים (כל עוד אלה אינם מסתבכים בפרשיות מביכות).

סטנלי פישר
ליאור מזרחי

השפעתם של נגידים על שוקי הכספים עצומה. תהליך בחירתם — כפי שראינו במהלך החודשים שקדמו לבחירתה של הנגידה הנוכחית בישראל, קרנית פלוג — הוא ארוך ומורכב. לאחר שנבחרו לתפקיד, הופכים הנגידים לסמכות עליונה בעניינים פיננסיים, ולדעתם ומעשיהם יש חשיבות גדולה.

הנגיד נדרש לרמת כישורים גבוהה, טוהר מידות ללא רבב, מקצועיות חסרת פשרות, אומץ ציבורי, יכולת לעמוד בלחצים מצד פקידי ממשל ובכירים במגזר העסקי שתמיד יש להם עצות לנגיד מה עליו לעשות. וכמובן, גם התקשורת תמיד מבקרת אותו.

ובכן, אפשר להירגע. בארה"ב לא פורסם ספר כזה. אבל בישראל דווקא כן. אתמול, בשעת צהריים מאוחרת, נחת על שולחנם של עורכי העיתונים הכלכליים ספר שכותרתו: "פרופ' סטנלי פישר, הנגיד השמיני של בנק ישראל — מה ירש ומה הוריש". על הספר חתום: "ד"ר דוד קליין, הנגיד השביעי". פסקת הסיום של הספר מנוסחת בדיוק כמו הפסקה שצוטטה למעלה.

בספר שיצא בהוצאת אופיר ביכורים, מותח קליין ביקורת רבה על כהונתו של פישר. הוא מתמקד בעיקר בתרומתו של פישר לניפוח מחירי הנדל"ן בישראל (בגלל הריבית הריאלית השלילית שהנהיג), בנזקים שיצרה ההתערבות הבוטה של בנק ישראל בשוק מטבע החוץ שהובילה להגדלת יתרות מטבע החוץ מכ–30 מיליארד דולר בתחילת כהונתו ל–80 מיליארד דולר בסופו. הוא מבקר גם את הפגיעה שחלה לדעתו באמינות מדיניותו של בנק ישראל, ואת פגיעה בעצמאותו שבאה לידי ביטוי בחוק בנק ישראל החדש שנחקק ב–2010 ואשר מאפשרת לשר האוצר להתערב בפעילותו ושיקוליו.

"עקב אכילס של מדיניות הנגיד השמיני (כך נוהג קליין לכנות את פישר לאורך ספרו), היתה היומרה לנהל את שער החליפין לאורך זמן על ידי רכישת מטבע חוץ שאין לה גבול, ללא תועלת מוכחת ובעלויות ניכרות, שהיתה כרוכה בשמירת ריבית ריאלית שלילית תקופות ארוכות, ושגרמה לניפוח מחירים בשוק הנדל"ן", כותב קליין. זו, לדעתו, הירושה המרכזית שהותיר פישר למשק הישראלי בסיום כהונתו. ביקורת נוספת מותח קליין על הפעילות המועטת מדי לטעמו מצד פישר לשכלול ופיתוח התחרות במגזר הפיננסי בישראל.

ויתר על עצמאות הבנק המרכזי

דוד קליין כיהן כנגיד בנק ישראל קדנציה אחת בלבד, שהסתיימה בסוף 2004. התפקיד הזה היה פסגת שאיפותיו ופסגת הקריירה שלו, כמובן. אפשר להניח שנותר בו לא מעט תסכול על כך שלא זכה להתמנות לקדנציה נוספת כנגיד. גם הביקורת שספג לאורך כהונתו לא שימחה אותו במיוחד. אבל בכל אלה אין כדי להפחית מהביקורת המלומדת והמנומקת שהוא משמיע על כהונתו של פישר, ועל ההשלכות שעוד עשויות להיות למדיניות זו על כלכלת ישראל בעתיד.

קליין הגיע לבנק ישראל ב–1987 לאחר שמילא תפקידים באגף תקציבים במשרד האוצר, בקרן המטבע הבינלאומית בוושינגטון ובבנק לאומי. קודם למינויו לנגיד כיהן כ–13 שנים כמנהל המחלקה המוניטרית ומחלקת הפיקוח על מטבע החוץ. בתפקידיו אלה היה קליין מעורב באופן עמוק במדיניות הריבית הריאלית הגבוהה ששררה בישראל בסוף שנות ה–90 ותחילת שנות ה–2000 והחלה אצל קודמו בתפקיד, יעקב פרנקל. קליין גם היה שושבין מרכזי בהסרת ההגבלות על שוק מטבע החוץ בישראל ובהפיכתו של השקל למטבע חופשי למסחר.

כהונתו של קליין כנגיד התקיימה בתקופה קשה למשק הישראלי, וכללה את המשבר הכלכלי העמוק בשנים 2001–2002. מדיניותו זכתה לביקורת מכיוונים שונים, וגם עליה הוא מדבר בספרו (ומנסה כמובן להגן עליה). חלקו הראשון של הספר מוקדש להצגת ההיסטוריה של בנק ישראל והמאמץ המתמשך של העומדים בראשו לבצר את עצמאותו מול הלחצים הפוליטיים, ובעיקר מול משרד האוצר.

"בניגוד לכל שבעת קודמיו, כשהחל פישר את כהונתו ב–2005 הוא קיבל בנק מרכזי עצמאי לחלוטין, במתכונת המקובלת במדינות מפותחות", כותב קליין. המאבק לעצמאות נוהל על פי קליין בעיקר על ידי שלושת הנגידים שקדמו לפישר — מיכאל ברונו, פרנקל וקליין. פישר, כך קליין, נסוג לאחור, והסכמתו לחוק בנק ישראל חדש שללה מהבנק את עצמאותו.

חלק ניכר מהספר של קליין דן במדיניות מטבע החוץ של פישר, שהתאפיינה בהתערבות מאסיבית בשוק המט"ח החל במארס 2008 ועד יולי 2011. במהלך תקופה זו רכש בנק ישראל כ–50 מיליארד דולר. למרות התערבות זו, בשלוש שנות ההתערבות הראשונות, שער השקל דווקא התחזק כנגד הדולר מרמה של 3.9 שקל לדולר עד ל–3.6 שקל לדולר. "לא היה קשר יציב בין התערבות בנק ישראל למגמת שער החליפין", אומר קליין.

ההשפעה המובהקת יותר של מדיניות ההתערבות נמצאת בדו"חות בנק ישראל. "בתקופה זו רשם הבנק הפסד מצטבר של כ–27 מיליארד שקל, בשעה שהתוצאה הטבעית של בנק מרכזי היא רווח צנוע", אומר קליין. ההפסד נבע בעיקר מהצורך של בנק ישראל לספוג את עודפי השקלים שהזרים לשוק לצורך רכישת דולרים באמצעות הנפקת מק"מים וקליטת פיקדונות של הבנקים. מצב זה של יצירת ההפסדים נמשך גם לאחר שבנק ישראל הפסיק לקנות דולרים, וב–2012 הוא רשם הפסד של 1.2 מיליארד שקל.

אינפו

החשיבות של ההפסדים, מסביר קליין, נובעת מכך שבנק ישראל מחויב על פי חוק להעביר את רווחיו לממשלה. רווחים אלה מקטינים את הצורך בגביית מסים למימון הוצאות הממשלה או את הצורך בקיצוץ הוצאותיה. הבנק מפסיק להעביר את רווחיו לממשלה לא רק כאשר הוא מפסיד בשנה מסויימת אלא כל עוד יש לו הפסדים צבורים משנים קודמות. בכך, אומר קליין, הוריש פישר למחליפתו ולמדינה בור גדול של הפסדים שצריך יהיה למלא לפני שניתן יהיה לשוב ולהסתייע בו בתקציב המדינה. "אין ארוחות חינם, גם אם החשבון כולו אינו מוגש מיד", אומר קליין.

למדיניות ההתערבות הבוטה היו נזקים נוספים, אומר קליין. האחד הוא סבסוד של יצואנים על חשבון הציבור הרחב שיכול היה, למשל, ליהנות מרווחי הבנק בתקציב המדינה. נזק אחר הוא מתן ביטוח חינם לפעילים בשוק המט"ח (יצואנים וגם יבואנים) כנגד פעולות שהיו חייבים לבצע כדי להפחית את הסיכון הכרוך בשוק המטבעות.

"הנזק הגדול ביותר נגרם לאמינותו של בנק ישראל", קובע קליין. "הבנק העמיד פנים כאילו יש לו יעדים לרמת היתרות הנחוצה, כאשר בפועל הוא נגרר לרכישות בעקבות מצבי שוק, ושינה יעדים לפי כמות הרזרבות שהצטברה בפועל".

החשש ליציבות הבנקים חסר בסיס

בפרק אחר בספר מבקר קליין את פישר על השפעתו על שוק הנדל"ן הישראלי. הוא מראה כיצד בהיותו שבוי במדיניות ההתערבות במט"ח, ובשל החשש הגדול מפני התחזקות השקל הוא הנהיג ריבית ריאלית שלילית למשך כשלוש שנים — בין ספטמבר 2008 לאוגוסט 2011. תחילה הוא עשה כך בגלל הגלישה של המשק למיתון קצר בתחילת 2009, ולאחר מכן הוא העלה ריבית באטיות על אף לחצי האינפלציה שניכרו במשק וחלק גדול מהם תועל לשוק הדירות. הציבור פדה כספים מקופות הגמל "וההשקעה בדירות התגבשה כאלטרנטיבה להשקעה בחיסכון ארוך טווח הריבית הנמוכה", מסביר קליין.

בהמשך הפרק מבקר קליין את התערבות היתר הפרטנית שביצע פישר בהגבלות על שוק המשכנתאות. במקום להסתפק בקווים מנחים כלליים — למשל על שיעור ההון העצמי הדרוש לרכישת דירה — קבע הפיקוח על הבנקים הנחיות מפורטות, כמו למשל על חלק ההלוואה שמותר לתת בריבית משתנה. הנחיות אלה, מסביר קליין, נבעו מהחשש הגדול של פישר ליציבות הבנקים אם בועת הנדל"ן בישראל — אם אכן יש כזו — תתפוצץ.

קליין סבור שלחשש של פישר אין בסיס מכיוון שמבנה שוק הדיור והמשכנתאות בישראל שונה משמעותית משוק הנדל"ן בארה"ב, והסכנה ליציבותם של הבנקים בישראל עקב ירידת מחירים חדה בשוק הנדל"ן נמוכה לאין ערוך לעומת הסיכון שנטלו על עצמם הבנקים בארה"ב שנחשפו לבועת הנדל"ן בה ושגרם לקריסתם.

פישר, מסביר קליין, העדיף להפחית ריבית ולתמוך ביצואנים על חשבון החזרת היציבות לשוק הנדל"ן. זאת הוא למד בין השאר על סמך התבטאות של פישר בעיתונות: "היצוא מהווה בערך 30% מהתמ"ג והערך המוסף של הבנייה הוא בערך 8% מהתמ"ג. אם יש צורך לבחור בין יצוא לדיור — נבחר ביצוא".

סטנלי פישר סירב להגיב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם