בין אם הוא פוליטיקאי ציני ובין אם לאו, זה היה השבוע של יו"ר ההסתדרות עופר עיני. הוא הצליח להכניס את סוגיית עובדי הקבלן לסדר היום הכלכלי-חברתי בישראל ולהחזיר לעצמו משהו מהרלוונטיות כמנהיג חברתי, מעמד שאיבד בחודשי המחאה בקיץ. זה היה משעשע ועצוב גם יחד לראות כיצד עיני גורר לזירה הזו אנשים שעובדי הקבלן מעניינים אותם כמו השלג בלפלנד.

במישור הטקטי, רשם עיני הישג. הוא הצליח ליצור קואליציה לא קטנה של תומכים לשיפור מצבם של עובדי הניקיון והשמירה, שנמצאים בתחתית שוק העבודה. ההסכם המתגבש כולל תוספת שכר לעובדי השמירה והניקיון וכן קליטה סמלית של כ-1,000 עובדים בשירות המדינה. השאיפה הראשונית שלו היתה אמנם להישגים דרמטיים יותר, אבל מהר מאוד הוא הבין שזה לא מעשי ושאפשר לזכות בנקודות בדעת הקהל גם אם פותרים רק חלק מהבעיה.

הגישה של עיני היתה להכניס רגל בדלת וליצור תקדים שיצרף את עובדי הקבלן למעמד של עובדים קבועים, הנהנים מהסכמים קיבוציים וכל שאר התנאים הנלווים. מנגד, הגישה של משרד האוצר לסוגיה היתה שאין מנוס משיפור מצבם של עובדי הקבלן, יעלה כמה שיעלה, אך בשום אופן לא לחסל את ערוץ ההעסקה העקיף הזה. לא רק בגלל 40 אלף עובדי הניקיון, אלא בגלל מאות אלפי עובדי קבלן אחרים שמועסקים במגזר הציבורי והפרטי ויושפעו מכל החלטה כזו.

משרד האוצר עשה כאן כמה טעויות. ראשית, הוא נגרר ולא יוזם דבר כדי לטפל בעיוות כאוב בשוק העבודה. הסטטוס הזה מציב אותו תמיד בתפקיד האיש הרע ששומר על הקופה, אבל נכנע לבסוף ומשחרר כספים רק אחרי שביתה ולחצים.

שנית, האוצר לא מנצל את בעיית עובדי הקבלן כדי להוביל רפורמה אמיתית בשוק העבודה, ובעיקר במגזר הציבורי. לכן, זה היה קצת משעשע לראות עד היכן הרחיקו אנשי האוצר כדי להצדיק את העסקת עובדי הקבלן: סקנדינוויה. שם, אומרים אנשי האוצר, אפשר להעסיק כמה עובדי קבלן שרוצים בלי בעיה. בואו נלמד מהם.

האוצר צודק. יש מה ללמוד מסקנדינוויה בתחום שוק העבודה. ואולם האם זהו הדבר היחידי שהייתם מביאים משם? לסקנדינוויה יש עוד כמה וכמה דברים משמעותיים בשוק העבודה שכדאי להביא לכאן, לפני שמדברים על עובדי הקבלן. להביא משוק העבודה הסקנדינווי רק את האפשרות להעסיק עובדי קבלן זה כמו להביא משוודיה רק את הברגים לארון של איקאה ולהשאיר שם את הדלתות, המגירות והמסילות. לכו תבנו ארון רק עם ברגים, לכו תבנו שוק עבודה רק עם עובדי קבלן.

שני הקטבים של שוק העבודה

שוק העבודה הישראלי סובל מכמה וכמה מחלות קשות שמחייבות רפורמה מקיפה: אכיפה עלובה של חוקי העבודה, שיעור השתתפות נמוך של ערבים וחרדים, שכר מנהלים מופקע ונטול קשר למציאות בחברות בורסאיות הם רק חלק מהן. עובדי הקבלן הם חלק מתמונה רחבה יותר, הקשורה למבנה שוק העבודה כפי שהתגבש בשני העשורים האחרונים.

קיומם של עובדי הקבלן מבליט את הצד השני במשוואה הזו: מאות אלפי עובדים בסקטור הציבורי, בחברות הממשלתיות והממשלתיות לשעבר, ברשויות הנמלים, ברכבת ונמלי התעופה, בחברת החשמל, באל על ובבנקים - שנהנים מהסכמי עבודה קיבוציים והגנה סוציאלית רחבה. העובדים בחברות אלה זוכים לא רק במשכורות גבוהות ותנאי עבודה חלומיים, אלא בעיקר בביטחון סוציאלי מלא שמעניק קביעות עד הפנסיה, פנסיה יפה והגנה מלאה של ועד העובדים במקרה שהרגזת מישהו בהנהלה.

בסקנדינוויה, לעומת זאת, צורת ההעסקה חשובה פחות. זה לא משנה אם אתה עובד קבלן או עובד חברה ממשלתית, כל זמן שוועדי העובדים דואגים להסכמים קיבוציים שבהם יש שכר אחיד לבעלי משרות זהות, ותק דומה ועוד. לצורת ההעסקה יש חשיבות פחותה כל עוד ניתן לגייס עובדים ולפטר אותם בצורה חופשית.

אופן ההעסקה פחות חשוב כשהמדינה משלמת דמי אבטלה גבוהים לתקופות ארוכות אם העובד מאבד את מקום עבודתו. היא גם פחות חשובה כשהמדינה לוקחת על עצמה את האחריות להכשיר את העובד ולספק לו הכשרה מקצועית רלוונטית. צורת ההעסקה פחות חשובה כששוק העבודה משוכלל וניתן להיקלט בכל מקום עבודה מכיוון שאין חסמי נפוטיזם, קשרים, מקורביזם ואנשים שנהנים מקביעות שממנה אף אחד לא יכול להזיז אותם.

לכן, אם רוצים להביא משהו מסקנדינוויה, צריך להביא את כל הארון - את הקירות, המדפים, המסילות, המגירות, הברגים והדלתות.

בדנמרק, הוועדים דואגים לצרף להסכמים הקיבוציים לא רק עובדי קבלן, אלא גם עובדים זרים. זו מדינה שבה כוח העבודה מאורגן מאוד. ואולם הוא מאורגן נכון, חכם, גמיש ושומר על רמות חיוניות ושוויוניות גבוהות. כתוצאה מכך, 30% מהדנים מחליפים עבודה מדי שנה. המשרה אמנם לא בטוחה, אבל הביטחון הסוציאלי גבוה ויש לכך עוד היבטים חיוביים - כמו האפשרות לגוון מקום עבודה, להתחדש, לעשות עוד תפקיד או שניים ולהתנסות בעוד מקצועות.

בשוק העבודה הישראלי יש שני קטבים הרחוקים זה מזה שנות אור: מצד אחד, עובדי הקבלן מנוצלים, מבוזים, חסרי הגנה. מצד שני, אנשי "הקביעות" - מסמרים בלי ראש שאי אפשר לגעת בהם. מצד אחד גמישות של 100%, מצד שני קשיחות של 100%. הגמישות הטוטאלית בשוק עובדי הקבלן היא תמונת ראי של הקשיחות בהסכמים הקיבוציים.

מצבם של עובדי הניקיון והשמירה אמנם השתפר השבוע. אפשר לקרוא לזה "צדק חברתי בקטנה". שוק העבודה הישראלי עדיין תקוע עמוק עם כמה מחלות שרק רפורמה אמיתית יכולה לרפא.

נ.ב.

הבעיה של שטייניץ היא שהוא לא יוזם. הוא ישלם עכשיו כמה מאות מיליונים לעיני וישתיק אותו עד הסכסוך הבא. למעשה, כבר ניתן האות לסכסוך הבא. הוא יהיה על אנשי האבטחה והשמירה. 80 אלף עובדים. אחריהם יבוא עוד מגזר ועוד סקטור, וזה יתגלגל לסקטור הפרטי. שטייניץ אינו פועל בחוכמה.

במקום ליזום הוא מגיב. במקום להיות פרואקטיבי ולצאת עם מהלך משמעותי של רפורמה בשוק העבודה הישראלי ובמגזר הציבורי, הוא מעדיף להתקוטט על כמה מיליונים עם עיני. זו פוליטיקה קטנה וקצרת טווח בהישגיה. הישגים גדולים יהיו רק אם שטיייניץ ילך על מהלך גדול. נכון שיש בצד מהלך כזה גם סכנות, אבל הוא צריך להעמיד את עיני, שמנסה להציג את עצמו כמנהיג עובדים פרקטי שטובת המשק חשובה לו - במבחן.