בנט, תוציא את הבנקאים מהכיתות של הילדים שלנו - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בנט, תוציא את הבנקאים מהכיתות של הילדים שלנו

הכלי האמיתי שהמורה מניח מול תלמידיו הוא ביקורתיות, ספקנות ויכולת לשאול שאלות קשות. האם בנקאים או מדריכים שהוכשרו על ידי האוליגופול הבנקאי הם האנשים שילמדו את הציבור להיות ספקן ולחשוב מהו האינטרס של האדם שעומד מולם?

147תגובות
בנט בבית ספר בפתח תקווה, ב-2015
ששון תירם

השנה היא 2017, כמעט עשור אחרי המשבר הפיננסי הגדול ביותר ב–80 השנים האחרונות, שבמרכזו עמדו מנהלי הבנקים הגדולים בעולם שהשתלטו על המערכת הפוליטית והורידו את המערכת הפיננסית על ברכיה.

השנה היא 2017, ארבע שנים לאחר צאת הספר ״קפיטל במאה ה–21״ של תומאס פיקטי, שסימן נקודת מפנה בשיח הפוליטי והציבורי בכל העולם בנושא האי־שוויון, וסימן את המערכת הפיננסית והאנשים שמנפחים אותה כגורם מרכזי בכלכלה הפוליטית של האי־שוויון.

השנה היא 2017, ומאות מחקרים אמפיריים בתחום הכלכלה הפיננסית, משטר תאגידי, כלכלה התנהגותית, ארגון תעשייתי, מדע המדינה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה מוכיחים את יכולתה של המערכת הפיננסית להונות את הציבור, לקחת סיכונים אדירים על חשבונו, לשבות רגולטורים ולהקצות משאבים אדירים לפעילויות שרק יונקות ערך, ולא מייצרות ערך לחברה.

השנה היא 2017, וישראל עדיין מלקקת את פצעיה משרשרת שערוריות פליליות בסדר גודל ענק בשני הבנקים הגדולים, המהווים דואופול — שערוריות שבהן היו מעורבים המנהלים הבכירים ביותר בבנקים, שנתנו ידם לפעילויות פליליות בהיקפי ענק (לאומי) או שלחו ישירות את ידם לקופה הציבורית (הפועלים).

השנה היא 2017, וכלכלנים מכל קצוות הקשת הפוליטית, מהרווארד ועד סטנפורד, מקורנל ועד שיקגו, מברקלי ועד ניו יורק, מלונדון ועד סינגפור, מפרסמים עוד ועוד מאמרים המצביעים על כשלי השוק, הריכוזיות, התרבות המושחתת והגודל המנופח של המערכת הפיננסית ברוב המדינות המתקדמות בעולם.

השנה היא 2017, ובכל העולם מעלים פוליטיקאים מימין, משמאל ומהמרכז את הצורך האדיר בשיפור מערכות החינוך והכנת הדור הבא לא רק לשוק העבודה המורכב והמשתנה והאכזרי, אלא לשאלות הערכיות הקשות שמעלים הגלובליזציה, האי־שוויון והשינויים הטכנולוגיים.

השנה היא 2017, ושר החינוך נפתלי בנט מחליט להכניס לתוך כיתות הלימוד של הילדים שלנו בנקאים מחופשים למורים כדי שילמדו אותם כלכלה, פיננסים, הנהלת חשבונות ושאר דברים שקשורים בכסף.

השנה היא 2017, ובנק ישראל בראשות ד״ר קרנית פלוג, מצטרף לבנט ומאשר לבנקים הישראליים להתחפש למורים ולהיכנס לכיתות הלימוד של הילדים שלנו.

השנה היא 2017, וממשלת ישראל ובנק ישראל מבינים שחינוך פיננסי הוא צו השעה במבנה הכלכלה המודרני, ומחליטים להפריט או להוציא למיקור חוץ את החינוך לתחומי כלכלה וכספים לנציגים של גופים מסחריים שמחזיקים לא רק בכוח פוליטי אדיר, מעמד מונופוליסטי ושרשרת שערוריות ומחדלים קולוסאליים בעבר הרחוק והקרוב, אלא בעיקר ניגודי עניינים ברורים עם לקוחותיהם ועם החברה במובן הרחב ביותר של המלה. Society. קהילה, חברה, משלמי מסים, צרכנים, לקוחות, אזרחים.

לכאורה, המקום הטבעי להתחיל בו את הדיון בהחלטה המשונה הזאת הוא בכותרת ״הפרטה״. בנט הוא לא רק שר החינוך, אלא גם הנציג הכי מובהק במערכת הפוליטית של דת ההפרטה של חברות ממשלתיות ושירותים ציבוריים.

מימין לשמאל: אלדד פרשר, אריק פינטו, רקפת רוסק-עמינח, לילך אשר-טופילסקי וסמדר ברבר צדיק
תומר אפלבאום, ניצן זוהר/דוברות,רון קדמי,עופר וקנין, מוטי מילרוד מוטי מילרוד

אפשר היה לפתוח עכשיו בדיון על כישלונן של הפרטות רבות שנערכו בישראל והסבר באילו שירותים ופעילויות ובאילו תנאים הפרטה יכולה לייצר ערך לצרכנים, לאזרחים ולמשלמי המסים, ומתי מובטח שהיא תייצר ערך למעטים על חשבון רבים.

אפשר היה לדבר על מונופולים ציבוריים שנהפכו למונופולים פרטיים, ועל שירותים שהפרטתם הסתיימה בירידת מדרגת נוספת בשירות לציבור בגלל חוזי הפרטה ומיקור חוץ גרועים, היעדר אכיפה שלהם או רגולציה שבויה וכושלת של שווקים שהשירותים בהם הופרטו או הוצאו במיקור חוץ.

אבל הדיון הזה דווקא מיותר בהקשר של הוראת פיננסים וכלכלה על ידי בנקאים.

אפשר להעביר את הדיון לשאלה שהעלו כבר מבקרים של המהלך — מה תהיה תוכנית הלימודים שיעבירו הבנקאים לתלמידים. בנק ישראל, שנעמד לימין הבנקים, מיהר להגיד שהוא יפקח על התכנים. ואולם המבקרים אמרו — ובצדק — שהוא יפקח על החומרים הרשמיים, אך לא תהיה לו שום יכולת לפקח על מה שייאמר בכיתות.

אלא שגם הדיון הזה, שנוח לבנק ישראל ולמשרד החינוך, הוא מסך עשן. לא מדובר כאן בשאלה של הפרטה, מיקור חוץ ויכולתה של הממשלה לפקח אם השירות שמוענק בפועל זהה למה שהספק (הבנקאים) התחייב לספק לפי חוזה השירות. מדובר כאן בכשל עמוק הרבה יותר, כי מה שמשרד החינוך ובנק ישראל עושים אינו הפרטה של שירות רגיל, אלא הפרטה של חינוך ועיוות של שוק הרעיונות — וזה לא דומה להפרטה של חברה ממשלתית וגם לא של שירותי פינוי אשפה ואפילו לא של שירותי רפואה, שחלק מההפרטות שלהם נכשלו בצורה מחפירה במדינות מערביות רבות.

ראשית, כדאי לזכור שלא מדובר בהפרטה של לימודי מתמטיקה או אנגלית, שם השאלה אם להוציאם למיקור חוץ קשורה רק במחיר, יעילות, גישה, שוויון הזדמנויות וכדומה. מדובר בהפרטת לימודים הקשורים ישירות לתחום שבו יש לקומץ גופים מסחריים ענקיים אינטרסים ברורים — והגופים המסחריים המדוברים הם אלה שנותנים את השירות לציבור.

בנט ופלוג מכניסים כאן שיבוש יסודי ומרכזי לתוך המערכות הציבוריות, שנשען בדיוק על האידיאולוגיה שגרמה הרס אדיר ברוב העולם המערבי ב–30 השנים האחרונות, ויש הטוענים שהיא מקרבת אלינו בקצב אדיר את קריסת הליברליזם והחוזה החברתי במדינות מערביות רבות.

המבקרים של הבנק ופלוג התרעמו וטענו שמערכת החינוך הפיננסי תכלול תכנים שמשרתים אינטרסים בנקאיים. לא, זה אפילו לא קצה קצהה של הבעיה העמוקה בחוסר ההבנה של השניים לגבי הרסניות המהלך שהם יוזמים.

התכנים הם הבעיה הכי קטנה. גם אם את התכנים של החינוך הפיננסי יימסרו לידי הבנקאים ובתי הספר במעמד הר סיני, יעברו ועדות ציבוריות של מומחים ויהיה פיקוח הדוק על ההוראה בכיתות — זה חסר חשיבות. הבעיה הבסיסית היא לא התוכן, אלא המדיום. בחינוך המדיום הוא לעתים קרובות המסר. ברגע שבנקאי, עם או בלי חליפה, עם או בלי הלוגו של פועלומי, עם ובלי עטים ומתנות, נכנס לכיתה — המסר החשוב ביותר שנצרב בתודעה של התלמידים הוא שהדרך לקבל החלטות בנקאיות היא להקשיב לבנקאים. בנט ופלוג יצרבו בתודעה של מיליוני ילדים בשנים הקרובות שבנקאים הם מקור סמכותי, אמין ועצמאי למידע, שיסייע להם לנהל את ענייניהם הפיננסיים והכלכליים.

לרגע נדמה שבנט ופלוג לא למדו דבר מהמשבר הפיננסי ומ–30 השנים האחרונות. הם לא הבינו כיצד הרעיון הגורס כי לכל בעיה יש פתרון של ״שוק״ נכשל שוב ושוב בתחומים רבים — כמו פיננסים, בריאות ושירותים ציבוריים רבים. לרגע נדמה שהם עדיין תקועים בשנות ה–80, כאשר הכישלון הקולוסאלי של בריה"מ איפשר תפנית אלימה במדיניות הכלכלית במדינות רבות — להעביר כל מה שאפשר לשוק או לגורמים מסחריים.

נגידת בנק ישראל ד"ר קרנית פלוג
אוליבייה פיטוסי

אלא שמאז עברו מים רבים בהאדסון, בפוטומק, בתמזה ובכל נהר שחוצה את מרכזי הממשלה, הפיננסים והאקדמיה החשובים בעולם. הכלכלנים והמדינאים למדו שיעורים חדשים וישנים יקרים. שווקים לבדם, ללא כללי משחק ברורים, ללא פיקוח, ושווקים בתחומים מסוימים, יכולים להיות הרסניים לא פחות מהתכנון המרכזי. הדרך היחידה לנהל כלכלות, ובעיקר דמוקרטיות הוגנות ומשגשגות, הוא בשילוב של מגזר פרטי וציבורי, בשילוב של שווקים ומעורבות ממשלתית, בשילוב של כוחות תחרות עם רגולציה. עולם של ממשלה לבדה או שוק לבדו הוא פנטזיה שמכרו לנו השמאל והימין.

אצל בנט כל דבר פרטי הוא בדרך כלל טוב מציבורי. הוא ושותפתו איילת שקד הם כנראה הנציגים הנאמנים היחידים של הרעיונות של המפלגה הרפובליקאית, שאפילו הרפובליקאים נאלצים בשנה האחרונה להתחיל לוותר עליהם בעקבות הקטסטרופות במגזרי הבריאות והפיננסים ובאי־שוויון בחברה האמריקאית. אצלם אפשר לפחות לדבר על רקע ומצב אידיאולוגי.

לעומתם, בבנק ישראל זאת אפילו לא אידיאולוגיה, אלא פשוט המשך ישיר של התופעה שאנחנו כותבים עליה כאן ושוב ושוב: הבנק המרכזי שבוי אידיאולוגית ותרבותית בידי מפוקחיו — הבנקאים. בבנק המרכזי באמת לא מבינים מה הבעיה שילדים ילמדו שבנקאים הם מקור סמכות בנושאים פיננסיים וכלכליים, וחושבים שאין שום צורך להטיל ספק במה שהם אומרים ולשאול אם יכול להיות שיש רגעים שבהם יש חיץ עמוק בין האינטרס של הבנק לאינטרס של הלקוח ושל הציבור. האנשים שחושבים בדרך הדומה ביותר למנהלי הבנקים הם צמרת בנק ישראל. זאת לא תופעה ישראלית, אלא כלל עולמית. פרופסורים לפיננסים מהאוניברסיטאות החשובות ביותר בעולם, כמו ענת אדמתי מסטנפורד וסיימון ג׳ונסון מ–MIT, חוקרים את הסוגיה וכותבים עליה במשך שנים.

התועלת בחינוך הפיננסי הטהור והנקי ביותר בגיל צעיר היא מפוקפקת מראש: העולם הפיננסי משתנה במהירות, ולאור הכישלונות הקולוסאליים בפנסיה, בבנקאות ובביטוח בעשור האחרון, הוא ייאלץ עוד לעבור שינויים רבים. כמו בכל תחום חשוב שנלמד בבתי הספר ובאוניברסיטאות, הכלי האמיתי שהמורה מניח מול תלמידיו הוא ביקורתיות, ספקנות ויכולת לשאול את השאלות הקשות. האם בנקאים או מדריכים שהוכשרו על ידי האוליגופול הבנקאי הישראלי הם האנשים שילמדו את הציבור הישראלי להיות ספקן, לשאול שאלות קשות ולחשוב היטב מהו האינטרס של האדם שעומד מולם?

כפי שכתבו לפני שנתיים חתני פרס נובל רוברט שילר וג׳ורג׳ אקרלוף, והראו לפניהם עשרות מחקרים אמפיריים וניתוחים עיתונאיים — בנקאות נמנית עם ענפים רבים שבהם בשנים האחרונות המודל העסקי נהפך ליותר ויותר מבוסס על בורות הצרכנים והיכולת לעשות להם מניפולציות, למכר אותם ולפעמים אפילו להונות אותם בדרכים חוקיות.

האומנם בנט ופלוג משוכנעים שבנקים שנשענים ביום־יום, בין השאר, על פערי המידע והכוח בינם לבין הלקוחות שלהם, יכולים לחבוש מדי פעם כובע אחר וליהפך למורים? וגם אם נניח שהמורים בכיתות רק ימומנו על ידי הבנקים ולא יהיה להם שום קשר לתרבות הארגונית בבנק (סיכוי קלוש) — האם הם לא מבינים את הבעיה בכך שהם צורבים בתודעה של ילדים וצעירים את הרעיון שמקור המידע הטוב והסמכותי והעצמאי ביותר הוא הבנקאי?

הצעירים שיעברו את ההכשרה של הבנקאים ילמדו לראות את העולם דרך משקפיים של גוף מסחרי, שמחויב בעיקר לשורה התחתונה שלו ולמעמדם הכלכלי והאישי של מנהליו.

מאז פרוץ המחאה החברתית מתנהל בישראל דיון ער על הדרך שבה בנקים, פירמידות, טייקונים ומונופולים גנבו את הציבור בסיוע דירקטוריונים חלשים ולא עצמאיים או רגולטורים שבויים.

אבל הצעד הראשון בכל גניבת כסף ומשאבים הוא גניבת דעת, והיא הגרועה מכולם. הגניבה הכי מסוכנת אינה למכור לציבור שירות או מוצר גרוע — אלא לגנוב את דעתו. כי ברגע שגונבים את דעתו של הציבור תהליך התיקון הרבה יותר כואב, מסובך וארוך.

ראו את מערכת הבריאות בארה״ב, שם הצליחו שלל קבוצות האינטרס שמתפרנסות מהשחיתות והאי־שוויון שבה להתעשר בצורה מדהימה ב–30 השנים האחרונות. הסיבה היחידה לכך שהמערכת הזאת התנפחה לממדים מפלצתיים היא שהרבה גורמים מתוחכמים עסקו במשך שנים בגניבת דעת. הם אילפו מאות מיליוני אמריקאים לחשוב ששירותי בריאות אינם זכות בסיסית, ושכמו במזון, ברכב, בתעשייה וברוב הענפים — מערכות מונחות רווח הן גם הדרך לנהל את מערכת הבריאות. רק בשנים האחרונות מתחילים האמריקאים מהשמאל ומהימין להתפכח מגניבת הדעת הזאת. לפני שבועיים, כמעט בהיסח דעת, הפטיר המיליארדר הרפובליקאי צ׳רלי מאנגר, שותפו של וורן באפט, שברור שמערכת הבריאות הפרטית האמריקאית צריכה לעבור הלאמה לשיטה של קופות חולים, כמקובל בכל העולם המערבי למעט ארה״ב. כמובן שרבים וטובים הגיעו למסקנות האלה לפני 50 ו–60 שנה: קנת׳ ארו, חתן פרס נובל, מהכלכלנים החשובים ביותר של 100 השנים האחרונות, כתב כבר לפני 60 שנה מאמר המסביר מדוע השוק נכשל כאשר מדובר בבריאות. אבל גנבי הדעת — חברות ביטוח, בנקאים, חברות ציוד רפואי ותרופות — הצליחו לשכנע את הציבור האמריקאי שביקור אצל הרופא ובחדר מיון ורכישת תרופות וציוד רפואי הם כמו קניית גלידה או נעליים.

מערכת הבריאות והפיננסים הישראלית דהרה בשנים שלפני המחאה החברתית בכיוון הפלוטוקרטי האמריקאי — שלטון קבוצות האינטרס והרווח במדיניות הממשלתית המסדירה את כללי המשחק בענפים האלה. האנשים שהתריעו במשך שנים נגד שלטון האוליגרכיה והטייקונים החלו לקבל אחרי המחאה קול. אבל אסור להתבלבל: הכוחות הפיננסיים שרוצים להפוך את המגמה ולהחזיר אותנו לתוואי המסוכן הם אדירים.

נימוק נוסף לרעיון המטורלל של הכנסת בנקאים לכיתות בתחפושת של מורים הוא ״היעדר תקציבים״. מדהים שהנימוק הזה מגיע לאחר שבע שנים שבהן תקציב מערכת החינוך כמעט הוכפל במונחים נומינליים — ללמדנו שאין תקציב ממשלתי שלא יביא תמיד דרישה מהשמאל לעוד תקציבים ועוד הפרטות ומיקורי חוץ מהימין.

משרד החינוך ובנק ישראל הסבירו שמערכת החינוך לא מסוגלת לספק מורים לפיננסים. הרעיון הזה, שבנקאות, הנהלת חשבונות, ניהול התקציב המשפחתי ופיננסים, הם עסק כה מסובך שרק בנקאים יכולים ללמד — משרת כמובן את האינטרס המסחרי ואפילו המעמדי של הבנקאים. 70 מיליארד השקלים של תקציב חינוך לא מסוגלים לייצר מורים לפיננסים. רק הבנקים יכולים.

האמונה שהשוק הפרטי מסוגל להיות הספק של חינוך והוראה נובעת מחוסר הבנה של המגבלות של שווקים, תחרות ושל תמריצי הרווח. יש הרבה תחומים שבהם תמריץ הרווח והביזור של השוק הפרטי מביא תוצאות נהדרות. אבל יש הרבה תחומים שבהם זה כישלון טוטאלי.

אם בנקאים ילמדו את ילדינו כלכלה ופיננסים, מדוע שקוקה קולה ושטראוס שדוחפות להם מלח וסוכר לא ילמדו אותם על סוכרת ומקדונלד'ס על תזונה נכונה?

אנחנו ב–2017, ומשרד החינוך לא מסוגל להעמיד בסטארט־אפ ניישן לומדות למחשבים וסמארטפונים שיסבירו לילדים בצורה פשוטה את עקרונות הפיננסים וכלכלת המשפחה והבית?

אנחנו ב–2017, והשלומיאלים במשרד החינוך ובנק ישראל לא מסוגלים להגדיר את הבעיה והפתרון. הם מביאים לכיתות יונים, כרכרות רתומות לסוסים ובנקאים כדי לשלוח הודעות וללמוד פיננסים בעידן האינטרנט.

בנט ופלוג מאיימים לקחת אותנו עשר או 20 שנה לאחור, ובאופן מדהים הם הולכים למקום האבסורדי ביותר ומכניסים לתוך מערכת החינוך שלנו את קבוצת האינטרס הפרטית הכי אלימה וחזקה, שזרעה הכי הרבה הרס בכל העולם בשנים האחרונות. שתיקתם של רוב הפוליטיקאים מימין ומשמאל לא מלמדת על הסכמה או התנגדות. הם פשוט למדו שבישראל של 2017 זה לא מביא רייטינג.

>> לעמוד הפייסבוק של גיא רולניק

>> עיקבו אחר הציוצים של גיא רולניק בטוויטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם