הכישלון הגדול של בנק ישראל - והאקדח המעשן שנותר בזירת הפשע - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הכישלון הגדול של בנק ישראל - והאקדח המעשן שנותר בזירת הפשע

בנק ישראל לא קורא ללווים בשמם. בעולמו של הבנק המרכזי אין פישמן, אין דנקנר, אין לבייב; לכאורה, הכל נובע משיקולים של סודיות בנקאית, אבל למעשה המטרה היא למנוע כל דיון פרטני במחדלי האשראי הגדולים שפרטיהם נחשפו בעיתונות בשנים האחרונות

67תגובות
בני הדודים נוחי ודני דנקנר, 2007 . דאגו זה לזה להלוואות
מוטי קמחי

״לאחרונה עלו שאלות רבות בציבור נוכח כשלי אשראי של מספר לווים וקבוצות גדולות במשק, שהסבו הפסדים ניכרים לציבור ולבנקים. מטרת המסמך היא לתת מענה לשאלות אלה תוך הצגת תמונת המצב בראייה מקצועית״.

כך נפתחת ההודעה המיוחדת לעיתונות שפירסם השבוע הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל. המסמך הזה הוא הזדמנות נהדרת לדבר על נושא שלא זוכה בדרך כלל לדיון עמוק, והוא חלקו של בנק ישראל בפרשות האשראי לטייקונים ולמקורבים בעשור האחרון. לקראת סוף הטור תעלה השאלה אם התופעות המתוארות רלוונטיות רק לפיקוח על הבנקים, או שמא גם לרגולטורים נוספים.

בשורות הבאות נביא את הציטוטים המדויקים מהמסמך, ולאחר כל קטע את השאלות והמחשבות העולות ממנו.

״מטרת המסמך היא לתת מענה לשאלות אלה תוך הצגת המצב בראייה מקצועית״.

האמנם זאת מטרתו היחידה של המסמך? בהמשך המסמך יעלה אצל הקורא הסביר חשד שיש מטרה נוספת: להדוף את הביקורת וסימני השאלה שמתעוררים לגבי נחישותו ורצונו של הבנק המרכזי להתמודד עם הבנקים בכל הקשור לאשראי לקומץ לווים גדולים. התוספת "ראייה מקצועית" היא קריצה לבנקאים, לעובדי הפיקוח, למומחים ולכל מי שניזון מהמערכת הפיננסית הענקית, שמשמעותה: אנחנו, יודעי הח״ן, רק אנחנו מקצוענים, בעוד אלה שמבקרים אותנו הם בורים ופופוליסטים.

״במערכת הבנקאות, כמו גם בשוק ההון הישראלי, היו בשנים האחרונות מספר אירועים של הפסדי אשראי גדולים בעקבות כשל של קבוצות לווים גדולות. הפיקוח על הבנקים ומערכת הבנקאות הפיקו לקחים מאירועים אלה לאורך השנים״.

חדוה בר, המפקחת על הבנקים
אמיל סלמן

בנק ישראל לא קורא ללווים בשמם. בעולמו של הבנק המרכזי אין פישמן, אין דנקנר, אין לבייב. לכאורה, הכל נובע משיקולים של סודיות בנקאית, אבל למעשה המטרה היא למנוע כל דיון פרטני במחדלי האשראי הגדולים שפרטיהם נחשפו בעיתונות בשנים האחרונות. הבנק מעדיף להשאיר את הדיון ברמה הכללית תוך שימוש בכמה שיותר מונחים בנקאיים, כדי לוודא שהשיחה הזאת תתאים לעשרות או מאות אנשים, בעוד שההפסדים שבהם מדובר נוגעים לפנסיות של כולנו.

"בהסתכלות על סך תיק האשראי של הבנקים, הפסדי האשראי של קבוצות הלווים הללו לא היו בהיקף חריג בפרספקטיבה בינלאומית, ולמרות הכשלים, איכות תיק האשראי של הבנקים בישראל טובה מזו של בנקים במרבית המדינות המפותחות בעולם. להפסדי האשראי יש משמעות ציבורית נרחבת, אך הם לא סיכנו בשום שלב את יציבותה של מערכת הבנקאות".

שאלת יציבות המערכת והיקף הכשלים בתיק האשראי הם אנשי הקש שבוחרים בכוונה בבנק ישראל. כדאי לשים לב לכך שכל מי שביקר את בנק ישראל בשנים האחרונות, כלומר, בעיקר עיתון זה, מעולם לא טען שהסכנה העיקרית מהאשראי שניתן לטייקונים ולמקורבים היא יציבות הבנקים.

הבנקים בישראל יציבים מכל מיני סיבות. העיקרית שבהן היא שמערכת הבנקאות כאן היא בעצם שני בנקים, והתחרות ברוב התחומים אפסית. לבנקים יש לקוחות שבויים - משקי בית ועסקים קטנים - שאין להם שום חלופה של ממש. היציבות של הבנקים הושגה על חשבון הכאב של לקוחות קטנים שבויים. בנק ישראל נמנע שנים ארוכות מדיון רציני בנושא זה, ורק בעקבות הלחץ הציבורי שצמח לאחר המחאה החברתית התחיל הבנק להודות בעומק הבעיה.

דודו זקן, המפקח על הבנקים, 2010–2015
אוליבייה פיטוסי

״הצעדים השונים של הפיקוח ושל הבנקים הובילו לכך שכיום החשיפה לקבוצות לווים גדולות וממונפות נמוכה משמעותית, וניהול סיכוני האשראי בבנקים שמרני יותר. עדיין קיימים בתיק האשראי הבנקאי אשראים היסטוריים שהועמדו קודם לביצוע הפקות הלקחים, שטרם נפרעו במלואם ואשר חלקם הגיע להסדרי חוב״.

אשראים ״היסטוריים״? האם הכוונה לאשראים שהפועלים ולאומי העמידו בתקופת גירוש ספרד? מלחמת האזרחים האמריקאית? מלחמת מאה השנים? המנדט הבריטי? המלה ״היסטוריים״ חוזרת בהודעה הזאת שוב ושוב כדי לשדר לנו שהבעיות, ככל שהיו כאלה, הן סיפור ישן נושן של עידן שהיה ואיננו.

ובכן, כדאי להבין שאצל בנק ישראל ״היסטוריים״ זה כל מה שהתרחש לפני שנתיים ושלוש. חלק ממחדלי האשראי הגדולים ביותר בתחום הטייקונים נמשכו בבנקים עד לפני ארבע וחמש שנים: הבנקים גילגלו הלוואות ללווים כמו קבוצת פישמן ודנקנר אף שכל הנתונים הפנימיים שהיו בידיהם היו אמורים לגרום להם לפעול בנחישות כלפי הלווים - מה שהם עושים רק בשנתיים האחרונות.

"כשלי האשראי הללו נבעו ברובם מהעמדת אשראי לחברות החזקה (במבנה פירמידאלי) במינוף גבוה (כלומר עם חוב גדול), שהלך ועלה עם השנים, גם באמצעות גיוסים שביצעו החברות בשוק האג"ח. זאת, לצד הסתמכות על שווי החברות כבסיס להעמדת האשראי והסתמכות יתר על היכולת והניסיון הקודם של האיש שעמד בראש הקבוצה ('אפקט הילה'). אלה תרמו להערכות אופטימיות של הבנקים, וגם של חברות הדירוג והגופים המוסדיים, לגבי כושר ההחזר של הלווים. כשלי האשראי נבעו גם מכישלון עסקי של החברות, שלא תמיד ניתן היה לחזות בעת מתן האשראי״.

תודה רבה על השיעור בבנקאות ובמימון. חשוב. אבל עם הכבוד, מדובר במכבסת מלים. פישמן נודע כבר מאז 2006, אולי עוד קודם, כמהמר ממונף כפייתי שהפסיד תוך חודש כ–2 מיליארד שקל מכספי הבנקים בהימור על הלירה הטורקית. לא היתה לו שום ״הילה״ של ממש. כפי שחשף בינואר עו״ד יוסי בנקל, המנהל המיוחד של פשיטת הרגל של פישמן, הבנקים יודעים שפישמן הוא פושט רגל כבר יותר מעשור. נכונות הבנקים לגלגל לו את האשראי שוב ושוב לא קשורה לשום הילה, אלא במקרה הטוב לרשלנות שלהם ושל הפיקוח, ובמקרה הגרוע לשיקולים זרים שנבעו מכוחו של פישמן. אה, ואם נחזור לאותה ראייה "מקצועית" שבה בנק ישראל פותח את המסמך - הרי המקצוענות היא זאת שאמורה להיות החיסון נגד אותה "הילה" נטענת.

סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל, 2013–2005
עופר וקנין

המשפט "כישלון עסקי שלא ניתן היה לחזות בעת מתן האשראי" הוא משעשע. מאחר שאי אפשר לחזות את הכישלונות העסקיים במועד מתן האשראי, יש בעולם המימון כלים להתמודד עם הבעיה: פיקוח, מעקב, התניות פיננסיות, שעבודים ועוד. בכל המקרים של ההלוואות לטייקונים הגדולים הבנקים נכשלו בהפעלת כלי הבקרה כאשר כבר היה ברור שיש כישלון עסקי. בנק ישראל ראה את הכישלונות לאורך שנים ומיעט לפעול - כפי שנראה בהמשך.

"למעט במקרים בודדים, הביקורות לא העלו שהועמד אשראי משיקולים זרים ותוך ניגוד עניינים, אם כי הכלים של הפיקוח לבצע בדיקות שיאתרו מצבים כאלה הינם מוגבלים".

משפט נהדר. הוא נפתח במלים ״למעט במקרים בודדים״ — כלומר לבנק ישראל יש מידע בדוק על מקרים בודדים שבהם האשראי ניתן משיקולים זרים ותוך ניגודי עניינים. מדוע בנק ישראל לא חושף אותם לציבור? האם זה מידע סודי? הרי מדובר בכסף ציבורי, חברות ציבוריות, בנקים ציבוריים. אולי זה נובע מכך שבנק ישראל לא רוצה דיון ציבורי באשראי הזה, ובעיקר לא רוצה לתת לציבור, למחוקקים, למבקר המדינה ולעיתונאים כלים כדי שיוכלו באמת להעריך אם הבנק עשה את עבודתו כנדרש. בית המשפט העליון נדרש בימים אלה לסוגיה זאת במסגרת הליך של התנועה לאיכות השלטון נגד בנק ישראל.

אבל זה לא נגמר כאן. בהמשך כותב בנק ישראל ״אם כי הכלים (...) הינם מוגבלים״. אז מה אנחנו צריכים להבין? שמחלקת הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל על מאות עובדיה לא מסוגלת לבדוק אם יש ניגוד עניינים ושיקולים זרים במתן אשראי? ואם לבנק ישראל לא היו באמת כלי חקירה לבדוק אם הבנקאים חילקו מיליארדים ללווים בעלי כוח פוליטי משיקולים זרים או ניגודי עניינים - מדוע הוא לא מבקש מהממשלה את הכלים האלה? אולי מפני שבנק ישראל מעדיף שלא יהיו לו כלים כאלה והוא לא באמת רוצה לריב עם הבנקאים? ואכן, בהמשך נראה שכאשר בנק ישראל הצליח לאתר פרשיות חמורות של הלוואות שהיה חשד כבד לגבי השיקולים מאחוריהן, הוא העדיף לא לפעול בעניין.

"בניגוד למה שמרבים לטעון, הנתונים אינם מראים שהיחס של הבנקים כלפי הלווים הגדולים סלחני יותר מאשר כלפי לווים צרכניים, ובשנים האחרונות אנו עדים למאמצים גדולים של הבנקים לקדם תהליכי הסדר ו'גבייה רכה' דווקא מול הלקוחות הצרכניים״.

קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל, 2013 ואילך
אוליבייה פיטוסי

אילו נתונים? איך בוצעה ההשוואה? האם העדות למאמצים של הבנקים לעשות "גבייה רכה״ מלקוחות צרכניים רלוונטית לשאלה מדוע הבנקים איפשרו לשורה של טייקונים לחיות כמו מלכים, עם מטוסים פרטיים, משכורות עתק, וילות בעשרות מיליוני דולרים, נכסים שהוברחו לקרובי משפחה - וכל זאת בשעה שהלווים האלה לא עומדים בתשלומי קרן וריבית לבנקים? בנק ישראל לא שואל ולא עונה.

״למרות הכשלים שהיו והסיכון לכשל אשר מטבעו קיים בכל אשראי חדש שניתן, חשוב לאפשר ולעודד את הבנקים להעמיד אשראים גם ללווים גדולים ולחברות עסקיות גדולות במשק, באופן זהיר, שכן לאלה תפקיד חשוב ביצירת הצמיחה הכלכלית ומקומות העבודה. חשוב גם להכיר בכך שפעילות כלכלית־עסקית מעצם טבעה כרוכה באי־ודאות, ולכן המימון שלה כרוך בסיכון״.

בנק ישראל מציג לנו את איש הקש השני. האם מישהו מהמבקרים של בנק ישראל ומערכת הבנקאות כפר בכך שצריך להעמיד אשראי ללווים גדולים ולחברות גדולות? כמובן שלא. לעומת זאת, היו רבים ששאלו מדוע נתח כה גדול מהאשראי במשק מתרכז אצל קומץ קבוצות עסקיות. סימני השאלה שהמבקרים של בנק ישראל העלו לפני שנים ארוכות התבררו כמוצדקים לאחר שחלק מהקבוצות האלה נקלעו לקשיים.

ומה שלא פחות חשוב: הסיסמה "מקומות עבודה" היא אינדיקציה חזקה לנפנופי הידיים של בנק ישראל, שנהפך בזאת לדוברם של הטייקונים. ראשית, אין שום נתונים אמפיריים שמראים כי לווים גדולים יוצרים מקומות עבודה יותר מלווים קטנים. המצב כנראה הפוך. שנית, ממתי "ייצור מקומות עבודה" הוא חלק מהמנדט של הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל?

״הנתונים מצביעים על כך שמתוך תיק אשראי של כ–940 מיליארד שקל במערכת הבנקאות, כ–2.3% מהאשראי הוא לחברות החזקה ממונפות בקבוצות הלווים הגדולות שבהן הסיכון גבוה יותר״.

אליעזר פישמן, בעל השליטה בקבוצת פישמן
מוטי מילרוד

בנק ישראל משחק בנתונים. ראשית, הרכיב הגדול ביותר באשראי הבנקאי הוא משכנתאות, שכלל לא רלוונטיות לשיחה הזאת. החלק הרלוונטי הוא האשראי העסקי - 400 מיליארד שקל. הנתח הרלוונטי אינו רק ״חברות החזקה״ (אותם 22 מיליארד שקל, או 2.3%), אלא 140 מיליארד שקל שהם האשראי ל–20 קבוצות הלווים הגדולות - כלומר יותר משליש מהאשראי העסקי ו–140% מההון העצמי של כל מערכת הבנקאות.

״בכל קבוצת לווים גדולה כזאת, מלבד חברות ההחזקה, פועלות גם עשרות חברות יצרניות החיוניות לפעילות המשקית וזקוקות לאשראי להמשך פעילותן התקין״.

הטקסט מדויק, אבל מטעה: הקורא עלול להבין שהנתח הגדול של האשראי לחברות החזקה מוצדק, כי החברות הבנות ״חיוניות לפעילות המשקית״. המציאות כמובן הפוכה: האשראי שהעמידו הבנקים לחברות ההחזקה בראש הפירמידה גרם להחלשת מצבן הפיננסי של אותן חברות בנות ונכדות בפירמידות וחברות ההחזקה - אותן חברות שבנק ישראל מגדירן "חיוניות לפעילות המשקית", שכן תזרימי המזומנים שלהן רותקו לעתים לפירעון החוב של החברה האם במקום לשמש להשקעות. במלים אחרות, הבנקים סייעו לטייקונים לחלוב את החברות הבנות, שאכן עושות עבודה ותורמות למשק, לטובת כיסיהם האישיים - באופן הציני ביותר.

״מדוע הבנקים מעניקים אשראי לקבוצות כאלה? צמיחה בכלכלה מודרנית מבוססת, בין היתר, על אספקת אשראי סדירה לסקטור העסקי על ידי מתווכים פיננסיים. האשראי לסקטור העסקי מסייע לפתח את העסקים, ליצור מקומות עבודה ולהניע את גלגלי המשק. עם זאת, מתן אשראי כרוך באופן בלתי נמנע בסיכון שהלווה מסיבות שונות לא יצליח להחזיר לבנק את האשראי. כתוצאה מכך, הפסדי אשראי הם חלק בלתי נפרד מהפעילות הבנקאית. ניהול סיכונים מושכל וזהיר - מטרתו להביא לאיזון מיטבי בין רמת הסיכונים וההפסדים הללו לבין היקף האשראי התומך בפעילות העסקית במשק ומחירו״.

שוב אותו איש קש. האם יש מישהו שטען שצמיחה בכלכלת מודרנית אינה מבוססת על מתן אשראי סדיר? כמובן שלא. הועלו שאלות לגבי הסיבות למתן נתח עצום מהאשראי לקומץ קבוצות החזקה, השיקולים והתרומה של הדבר למשק.

רקפת רוסק־עמינח, מנכ"לית בנק לאומי
עופר וקנין

ועכשיו מגיע חלק מעניין: ״מה היו הסיבות המרכזיות לכשלי אשראי בסדרי גודל כאלה במערכת הבנקאות?" שואלים בבנק המרכזי, ועונים: ״כאשר מדובר בהלוואות לעסקות בסכומים גדולים, סיכוני האשראי בהכרח מתעצמים. הריכוזיות הגבוהה במשק הישראלי הביאה באופן בלתי נמנע להיווצרות ריכוזיות גם בשוק האשראי למספר מצומצם של קבוצות לווים גדולות, אף שהוראות הפיקוח גרמו לכך שהחשיפות לכל לווה גדול יתפזרו על פני מספר בנקים״.

אה, הבנו. האשמה היא הריכוזיות במשק. לא הבנקים, לא הפיקוח על הבנקים ולא בנק ישראל. זה אכן נשמע משכנע. בנק ישראל רוכב כאן על הגל הציבורי החדש של חמש השנים האחרונות. לאחר שנים ארוכות שבהן רוב הממסד הכחיש את קיומה של ריכוזיות או נמנע מדיון בה, היא נהפכה לעובדה שאין מי שחולק עליה, ובנק ישראל משתמש בה כדי לנמק את כשלי האשראי בבנקים.

הקשר בין הריכוזיות במגזר העסקי לבין הריכוזיות בבנקאות נשמע הגיוני להפליא. אבל אולי הסיבתיות הפוכה: אולי הנטייה של הבנקאים לתת הלוואות לקומץ של חברות החזקה וטייקונים היא שתרמה לריכוזיות במשק? אולי לבנקים היה חלק משמעותי בגידול הטייקונים הישראלים? אולי פישמן, שבשיא היה לו אשראי של יותר מ–25 מיליארד שקל לבנקים ולקרנות הפנסיה בישראל ובעולם, הוא תוצאה של בנקאים שתמיד העדיפו לתת הלוואות לפישמן ולא לשחקנים חדשים במגזר העסקי? אולי היה כאן מועדון שלא רצה תחרות? אולי בנק ישראל נכשל בהבנת הדינמיקה הזאת, או שהצמרת שלו בעשור האחרון ראתה עצמה כחברה פוטנציאלית במועדון הזה — מועדון האנטי־תחרות והריכוזיות?

בשנים האחרונות מתפתח בספרות הכלכלית בארה״ב דיון בשאלה אם הריכוזיות במערכת הפיננסית (שגדלה דרמטית בעשור האחרון, בעיקר בתחום חברות ניהול נכסים) גורמת לריכוזיות ולכוחות אנטי־תחרותיים בחברות הריאליות. ההיגיון ברור: ככל שיש מספר קטן יותר של גורמי מימון (בנקים או חברות לניהול פנסיה וחיסכון), כך נחלש האינטרס שלהם לראות תחרות בקרב החברות שהם משקיעים במניותיהן או מעמידים להן אשראי.

האם ייתכן שאחד המנועים העיקריים לאותה ריכוזיות במשק הריאלי הישראלי הוא הריכוזיות במערכת הפיננסית, העובדה שכמעט כל החברות והבינוניות במשק זקוקות למימון של בנק הפועלים ובנק לאומי? זאת שאלה מחקרית מרתקת, שראוי היה שבנק ישראל יחקור. הסכנה של המחקר הזה היא שאם התשובה תהיה חיובית, בנק ישראל ימצא עצמו בחזית נוספת - נאלץ לא רק לנסח ניירות עמדה שמסבירים מדוע בעיית ההלוואות למקורבים ולטייקונים היא לא משמעותית והוא לא אשם, אלא גם ייאלץ לענות על השאלה אם הכישלון שלו בהקטנת הריכוזיות במערכת הבנקאית תרם לשימור הריכוזיות במשק כולו - בענפים הריאליים.

ציון קינן, מנכ"ל בנק הפועלים, 2016–2009
מוטי מילרוד

״המתודולוגיה למתן אשראי מסוג זה התבססה על שווי הנכסים של החברות, שהיה גבוה מאוד בעת העמדת האשראי. עם זאת, חיתום האשראי לא תמיד התבסס על ניתוח כושר החזר, אשר אמור לבטא את תזרימי המזומנים הצפויים של הלווה, תוך התחשבות בתרחישים שליליים שעלולים לקרות ובמבנה הפירמידאלי של ההחזקות. מתודולוגיה זו השתנתה על פני השנים, על רקע דרישות הפיקוח על הבנקים, אלא שברוב המקרים בעיתוי שהיה מאוחר מדי מכדי למנוע את ההפסדים באשראים שכבר הועמדו״.

יפה. ציון לשבח. בנק ישראל לוקח כאן אחריות סוף־סוף ומסביר שפעל באיחור. אבל השאלה החשובה ביותר היא מדוע הוא פעל באיחור. האם זה בגלל שינויים מפתיעים במשק? היעדר נתונים?

אני נוטה לחשוב שהיה כאן דווקא מקרה קלאסי של שבי תרבותי ואידיאולוגי של הבנק המרכזי. הקרבה האדירה של המפקחים למפוקחים והמעמד החברתי והמקצועי של המפוקחים (בנקאים עשירים וחזקים ומקושרים פוליטית) גרמה למפקחים לאמץ את התרבות, הנורמות וראיית העולם של הבנקאים.

זאת אולי הנקודה החשובה ביותר בניתוח של אותו ״שבי רגולטורי״ - הדינמיקה שגרמה לכישלון המתמשך של בנק ישראל בטיפול בהלוואות הענק שהעמידו הבנקים לקומץ לווי ענק עם כוח פוליטי משמעותי, הריכוזיות במערכת הבנקאות והריכוזיות בכלל.

בעקבות לחץ ציבורי ושתי רפורמות משמעותיות (ריכוזיות, הפרדת קופות הגמל), ירדה הריכוזיות בשוק האשראי בישראל, והחשיפה של הבנקים להלוואות לטייקונים ואשראי למקורבים צומצמה דרמטית. אבל מה שנשאר הוא השיטה: הנטייה של רגולטורים ליפול שבי בידי המפוקחים שלהם. פרשת האשראי לטייקונים היא מקרה מבחן חשוב, אבל אחד מיני רבים: דינמיקות דומות שבהן המפקחים מאמצים את תפישת העולם, ראיית העולם, הערכים של המנהלים, עורכי הדין, היועצים הכלכליים, רואי החשבון והלוביסטים של החברות המפוקחות - שכיחות מאוד. אלה לא רק ״הדלתות המסתובבות״ - המעבר של המפקחים לעבוד אצל המפוקחים - אלא שורה ארוכה של תופעות כלכליות וסוציולוגיות שהופכות את הרגולציה לעתים קרובות לכלי שמשרת את המפוקחים במקום את הציבור הרחב והמפוזר.

רוני חזקיהו, המפקח על הבנקים, 2010–2006
מוטי מילרוד

הכישלון של בנק ישראל בהפקת לקחים בנושא זה צריך להטריד אותנו לא בגלל האשראי לטייקונים, אלא בגלל התפקיד המרכזי של הבנק בשורה של נושאים אחרים שלגביהם קיימות שאלות קשות: רכישות המט״ח האדירות שביצע בעשור האחרון, עלויותיהן הסמויות על אזרחי ישראל ועל יוקר המחיה, מדיניות הריביות ומחירי הנדל״ן, התנפחות האשראי הצרכני היקר בשנים האחרונות. בנק ישראל הוא מונופול ככל המונופולים, והשאלה היא אם יש לו חלק גדול בשימור הסטטוס־קוו במשק.

לכאורה, עם המסר הזה אפשר לסיים את הטור הארוך הזה. אבל בזירת הפשע עדיין נותר אקדח מעשן שבנק ישראל מתעלם ממנו. וההתעלמות המהדהדת מטילה צל כבד על הרצון של הפיקוח על הבנקים לנקות את השורות, לשנות את התרבות בבנק ולצאת לדרך חדשה.

הכוונה היא לפרשת ההלוואות האישיות הסודיות שהעמיד מי שהיה בעבר אחד הלווים הגדולים מבנק הפועלים - נוחי דנקנר, בעל השליטה לשעבר בקבוצת אי.די.בי, ליו״ר הבנק לשעבר, בן דודו דני דנקנר. חקירות של בנק ישראל ושל רשות ניירות ערך חשפו שבמשך השנים העמיד נוחי הלוואות סודיות אישיות לדני בהיקף של עשרות מיליוני שקלים. הפועלים העמיד במקביל הלוואות ענק של מאות מיליונים לנוחי עצמו והלוואות במיליארדים לקבוצת אי.די.בי.

קשה לחשוב על ניגודי עניינים חריפים יותר במערכת הבנקאות מאשר מצב שבו יו״ר הבנק הגדול במדינה נוטל הלוואות ענק, אישיות, סמויות, מאחד הלווים הגדולים ביותר של הבנק. אבל בנק ישראל מחזיק במידע הזה ומכיר את המידע הנוסף שיש לרשות ניירות ערך בנושא - ומתעלם מהפרשה. זאת פרשה שבנק ישראל היה צריך לפרסם דו״ח ציבורי בעניינה ולבדוק גם אם יש בה צדדים פליליים. כל עוד בפיקוח על הבנקים ובבנק ישראל נמנעים מלקיים דיון ציבורי ובדיקה גלויה בנושא - קשה יהיה להשתכנע שבבנק המרכזי השתנו התרבות והגישה מול האנשים החזקים ביותר במערכת הפיננסית והעסקית.

בנק ישראל בנה את ההודעה לעיתונות בצורה של שאלות ותשובות. אכן, מהלך יחצני מחוכם: הבנק בוחר מהן השאלות הנוחות לו ומספק תשובות. כמה שאלות רלוונטיות נעדרו מהמסמך של בנק ישראל, למשל: מיהם הבנקאים שנאלצו לפרוש ולהחזיר בונוסים כתוצאה ממחדלי האשראי לטייקונים? מיהם האנשים בבנק ישראל שנאלצו לשלם מחיר? התשובה כאן פשוטה: לא ידוע על אנשים כאלה.

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם