אבי גבאי מציג: רגולטורים שבויים, פקידים מקורנפים - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אבי גבאי מציג: רגולטורים שבויים, פקידים מקורנפים

מערכת השוחד החוקית שמפעילות חברות ענק על פקידי ציבור, כוחות מונופוליסטיים ועסקות בין רגולטורים ■ בסיבוב הראשון שלו בפוליטיקה נחשף אבי גבאי לחוקי המשחק האמיתיים - ולא הסכים להתקפל ■ האם העקרונות שלו ישרדו בסיבוב השני?

141תגובות
אבי גבאי
דודו בכר

החל מאתמול אבי גבאי הוא שוב פוליטיקאי, הפעם ממפלגת העבודה. כך גם יש לבחון את הדברים שהוא אומר כאשר הוא מתחיל לפלס לעצמו דרך בעולם הפוליטי האכזרי ומנסה למשוך תשומת לב. אבל בראיון שהעניק השבוע ל"עובדה" כחלק מהמהלך הפוליטי שלו, הוא העלה סוגיות קריטיות שנעדרות מהשיח הפוליטי. יש לקוות שזאת לא הפעם האחרונה שהוא מבליט אותן.

לקוראים הקבועים של טור זה גבאי לא חידש הרבה. לפני שנה וארבעה חודשים הבאנו כאן את תמליל ישיבת הממשלה בנושא מתווה הגז, שבה יצא גבאי נגד ראש הממשלה וחשף את ערוות הפקידים שעזרו לנתניהו להעביר את המתווה. אבל למצלמה שמתמקדת בפניו של גבאי, כשהוא מסביר בשפה פשוטה וישירה עם דוגמאות חדות מהם ״רגולטורים שבויים״ ואיך עובד התיאטרון הפוליטי - יש עוצמה והשפעה מסוג אחר.

10 הדקות שייקח לכם לקרוא את 2,500 המלים הבאות ו-19 הדקות של הראיון של גבאי לא יהפכו אתכם לעשירים יותר, מצליחים יותר ועליזים יותר, אבל אולי יעזרו לכם להבין טוב יותר כיצד עובדת הכלכלה הפוליטית בישראל. זה לא רק נתניהו, לא רק הימין, השמאל או המרכז, ובטח לא רק מונופול הגז. זאת עוד עדות מבפנים על כל משתפי הפעולה ב״כפר״ הזה, שנקרא הדמוקרטיה הישראלית בעידן הכסף הגדול.

1. מי זה אבי גבאי? הוא היה השר להגנת הסביבה מטעם מפלגת כולנו של משה כחלון והתפטר לפני חצי שנה; לפני כן הוא היה המנהל ומגרעין המייסדים של מפלגת ״כולנו״ כשזו התארגנה ב-2014 לבחירות של 2015; בשנתיים שקדמו לכך הוא היה יזם עצמאי שחיפש הזדמנויות עסקיות, ובין השאר בדק אפשרות להוביל עם המיליארדר חיים סבן את רכישת אל על; לעולם היזמות הוא הגיע לאחר שש שנים כמנכ״ל בזק, ארבע שנים כמנכ״ל בזק בינלאומי, שלוש שנים וחצי כסמנכ״ל כלכלה בבזק; לפני כן עבד באגף התקציבים במשרד האוצר. בראיון ב"עובדה" גם מתוארת ילדותו במעברה בירושלים, שם גדל עם שבעה אחים ואחיות.

מדוע עברתי כאן על קורות החיים של גבאי? משום שכפי שנראה בהמשך, כל התחנות בחייו רלוונטיות לעדותו. זאת עדות מומחה: לניהול, למספרים, לכספים, לכוח מונופוליסטי, לרגולציה, לדלתות מסתובבות - מעבר של פקידים מהשלטון לחברות הענק שעליהן הם אמורים לפקח - ובעיקר לדרך שבה מתעשרים (ופושטים רגל) טייקונים בישראל.

2. גבאי אומר למצלמה של "עובדה" שמתווה הגז שנוסחו המתוקן אושר בממשלה במאי (מסמך מדיניות ממשלתי שמסדיר את מבנה שוק הגז הטבעי ואת הרגולציה שתונהג בו) - הוא מושחת. כשר להגנת הסביבה, לגבאי לא היו כמובן סמכויות חקירה ואיסוף נתונים, ואין לו מידע על מעטפות, חשבונות בנק או הקלטות של אנשי מונופול הגז כשהם מציעים שוחד לפקידים או לפוליטיקאים.

הוא מתבסס על שלושה דברים: השיחות המרובות שהיו לו כשר בממשלה בכלל וכשר להגנת הסביבה בפרט עם הפקידים והשרים שתיכננו ואישרו את מתווה הגז; הבנתו וניסיונו ביחסים בין רגולטורים ופקידים לחברות גדולות; והבנתו העסקית. המתווה, הוא קובע, אינו סביר ומשרת בעיקר את חברות הגז. הממשלה, שבידיה יש כוח עצום, לא ניסתה בשום שלב ובשום דרך להפעיל את כוחה.

3. גבאי מותח במישרין ובעקיפין ביקורת חריפה מאוד על ראש הממשלה ועל שר האוצר. אבל הם פוליטיקאים מקצועיים, אנשי ליכוד זה עשרות שנים, וחלק גדול מהמצביעים שלהם, כמו של מפלגות האופוזיציה, ממילא ימשיכו להצביע לפי הזהות האישית והשבט שאליו הם משתייכים. מרגע שגבאי הצטרף למפלגת העבודה, קל יהיה להם להתמודד עם הטענות שהטיח בהם. הוא פוליטיקאי, שמאלני.

אבי גבאי בהיותו ח"כ בדיון בוועדת הכלכלה על מונופול הגז
אוליבייה פיטוסי

בעוד שאת הביקורת של גבאי כלפי נתניהו וכחלון יש לקרוא מרגע זה עם גרגיר של מלח - מדובר ביריבים פוליטים - הרי כתב האישום האמיתי שמגיש גבאי בראיון הוא נגד הטייקונים, הרגולטורים והפקידים והמנהלים שהם מגייסים מהמגזר הציבורי, נגד עורכי הדין ורואי החשבון, נגד ״היועצים האסטרטגיים״ וכל האנשים שאחראים על מערכת השוחד והאיומים החוקית שמפעילות חברות הענק על פקידי שלטון שמנסים לייצג את האינטרס הציבורי ולא מתיישרים עם הכוחות הכלכליים הגדולים, נגד ״המועדון״. אלה, בניגוד לפוליטיקאים, לא ישכחו לגבאי שהוא שבר את השורות - וגבאי יודע את זה. לדידם, הוא היה אמור להיות אחד משלהם. הוא בא מבפנים, הוא דיבר, הוא חשף את השיטה, הוא שרוף.

גבאי אומר: ״אני לא ראיתי מעטפה, אני חושד שיש הרבה מעבר למעטפות. חולקו הבטחות קדימה לאנשים שאישרו את המתווה הזה, פקידים בכירים וברור שגם פוליטיקאים. הבטחות זה לאו דווקא מעטפות. תפקיד (ג׳וב) זה גם מעטפה. שחיתות זה לא רק לקבל מעטפה או להגיע לשווייץ להוציא את הכסף מהחשבון…ברור שהיתה שחיתות...כי הדבר הזה (מתווה הגז) הוא כל כך לא הגיוני, כי במשא ומתן בין מדינת ישראל לבין חברות הגז - למדינת ישראל היה כוח עצום. עצום. והיא לא השתמשה בו בכלל״.

רוב דבריו של גבאי נותחו ב-TheMarker ובמקומות אחרים בשנים האחרונות ובעיקר בשנה האחרונה. אפשר למצוא אותם בגרסאות רבות בעמודי הפייסבוק של אנשי מחאת הגז. ואולם נתניהו ואנשיו השכילו למתג את הביקורת על מתווה הגז כ״שמאלנית״ ואת הביקורת על בניית המונופול כ״אנטי עסקית״.

גבאי הוכיח ששני הדברים שגויים. ראשית, את הקמפיין נגד מתווה הגז הוא התחיל כאשר היה שר בממשלה, בתקופה שבה היה מגחך אם היה נשאל על האפשרות שיצטרף למפלגה של יצחק הרצוג ושלי יחימוביץ'. שנית, גבאי הוא איש עסקים שמבין היטב שיזמים צריכים להרוויח על סיכונים וכישרון. גבאי, איש העסקים, מסביר למצלמה שאין כאן שום דבר מפלגתי או אידיאולוגי - מדובר במתווה מושחת שמשרת את החברות ולא את הציבור.

4. גבאי יכול להרשות לעצמו, כלכלית, להישרף. בעשור בבזק הוא קיבל מהחברה משכורת, הטבות ואופציות בשווי של יותר מ-50 מיליון שקל, על חלק מזה היו גם שיעורי מס מופחת בגלל הרכיב ההוני. הוא ומשפחתו הגרעינית מסודרים כלכלית. הוא לא יצטרך לעולם לחזר על הפתחים של טייקונים ופוליטיקאים כדי לפרנס את ילדיו.

לפני כחמש שנים, כשניטש ויכוח ציבורי בשאלת שכר המנהלים בישראל, הצגתי בטור זה כמה פעמים את הציטוטים של מנכ״ל של חברת ענק שהודה שהמשכורת שמשולמת לו מדי שנה אינה משקפת את מחיר ״השוק״ שלו, שיש כשל שוק בנושא שכר המנהלים, שהוא ומנכ״לים רבים היו מוכנים להסתפק בשכר נמוך בהרבה, שאין להם חלופות של ממש בשוק הבינלאומי ושהקשר בין שכר רוב המנהלים לבין הערך שמיוצר לחברה (Society) מוטל בספק.

כיום, לאחר שאמר חלק מהדברים למצלמה, אפשר לגלות שמדובר בגבאי, שאותו אני מכיר מאז שהיה סמנכ״ל בבזק לפני 15 שנה - ואת הדברים הוא אמר הרבה לפני שהאפשרות שייכנס לפוליטיקה עלתה על הפרק. דיין שואלת את גבאי אם הוא יודע להסביר מדוע מגיע לו (שכר של 5 מיליון שקל בשנה), והוא משיב: ״לא. ממש לא. כך בנוי המשק. לא סבלתי מזה״.

היכולת של גבאי להודות מול מצלמה שהשכר שקיבל בבזק "לא מגיע לו״ אינה טריוויאלית. רוב המנהלים והיזמים הם אנשים מוכשרים מאוד, שהתאמצו מאוד כדי להגיע למעמדם ולצבירת עושרם. לחלקם יש אוסף תכונות נדיר של עבודה קשה מאוד, יכולת ניצול הזדמנויות, התעמקות בפרטים, ראייה אסטרטגית, קור רוח, מנהיגות ונכונות לקחת סיכונים. הם באמת טובים וחרוצים יותר.

יצחק תשובה
תומר אפלבאום

אבל רובם נכשלים ביכולת לקחת כמה צעדים לאחור או למעלה, ולשאול את עצמם כמה מהצלחתם נובעת מהתשתית החוקית, הכלכלית והחברתית שהמדינה, החברה, העניקה להם. רובם נכשלים ביכולת לשאול את עצמם כמה מההצלחה הכלכלית האישית שלהם קשורה אך ורק לכישרונם ולמאמציהם וכמה מהתנאים הסביבתיים, הפוליטיים והחברתיים.

רובם גם לא מעוניינים לשאול את עצמם אם יש קשר בין הרווחים שהם השיאו לחברות שבשליטם או ניהולם לבין הרווח לחברה כולה. לעתים יש קשר ישר, לעתים חלש. כשמונופולים מנצלים את מעמדם כדי להעלות מחירים, לנצל עובדים, לזהם את הסביבה ולשחד רגולטורים - הקשר בדרך כלל הפוך. ככל שהמנכ״ל מתעשר, כך החברה מתרוששת.

גבאי ניהל את בזק בהצלחה, שיפר את התרבות הארגונית שלה, ייעל את החברה והגדיל את רווחיה. אבל הוא יודע היטב שהמשתנה המכריע ברווחיות של בזק היה ונותר מבנה השוק, שאותו קובעים הפוליטיקאים והרגולטורים שהם ממנים. 50 מיליון השקלים לא משקפים רק את כישרונו: הם בעיקר תוצאה של החלטות או היעדר החלטות של פוליטיקאים במשך הרבה שנים. גם את תפקיד המנכ״ל הוא חב בעקיפין לרגולציה: הוא מונה לתפקיד בהפתעה, בגיל צעיר, לאחר שהמנכ"ל יעקב גלברד נאלץ להתפטר מהחברה בעקבות חקירת רשות ניירות ערך בעניין הדרך שבה חולקו אופציות לבכירי החברה - שמהן גם גבאי נהנה.

5. גבאי גויס לבזק ישירות ממשרד האוצר, מאגף התקציבים, כשזו היתה עדיין חברה ממשלתית. הדלתות המסתובבות שעליהן הוא מדבר בראיון תמיד היו ותמיד יהיו בין הממשלה והרגולציה לבין החברות המפוקחות שהממשלה קובעת במעשה או מחדל את הצמיחה והרווחיות שלהן.

אבל מה שהשתנה בעשור האחרון הוא גודל התמריצים שיכולות חברות הענק להציע למי שישרת אותן - שיסדר להן את הרגולציה, את מבנה השוק, שיגן עליהן מתחרות. פקידים שעברו ממשרד האוצר לחברות בעבר הכפילו או שילשו את שכרם - כיום הם מגדילים אותו פי 5 עד 10. בחמש השנים שבהן הם משמשים כלוביסטים של הטייקון, משתמשים בקשרים ובידע על רשתות הכוח ברגולציה, הם מרוויחים שכר שירוויח פקיד בכיר בשירות הציבורי במשך כל הקריירה שלו. אודי ניסן, ראש אגף התקציבים שהתפטר ב-2011 באמצע עבודת ועדת הריכוזיות ועבר בחלוף שנה לכהן כיו״ר דלק ישראל של יצחק תשובה, תפקיד לא ניהולי ב-80% משרה, הכפיל את עלות שכרו כמעט פי עשרה - לכ-3 מיליון שקל בשנה.

במקרה של מונופול הגז, לבעלי השליטה בו יש תמריץ אדיר לשלם סכומי עתק במזומן או בהבטחות עתידיות גלויות וסמויות לכל מי שיש לו קשרים, ידע, השפעה או מנופי לחץ על הפקידים. מדובר ברווחים של מיליארדי דולרים שתלויים בהחלטות של פקידים.

פקידים שמקבלים או לא מקבלים החלטות באופן שמקשה על תחרות ומטה את מגרש המשחקים לטובת חברות ענק או קבוצות אינטרס מתוך ידיעה או תקווה שהם יעברו לעבוד בהן בעתיד, הם דרגה ראשונה של שחיתות. גבאי לא מהסס להגיד שבמקרה של מונופול הגז אנחנו נמצאים כיום ״שבעה צעדים קדימה״ - במקום גרוע הרבה יותר.

הנה הדברים: ״את יודעת מה קרה בשנה האחרונה, בעיקר סביב מתווה הגז״?, הוא שואל ועונה: ״את כבר לא יכולה להיות רגולטורית אם החברות לא רוצות אותך. זה הלך שבעה צעדים קדימה, הסיפור הזה״. דיין שואלת: ״הטייקונים, בעלי הממון, יכולים להכתיב מי יושב בכיסא של הרגולטור?", והתשובה של גבאי היא ״היום כן. היום כל שומר סף או פקיד שאמור להיות עצמאי מסתכל סביבו והמסרים עוברים, הוא לא צריך יותר להבין, הוא רואה, הוא יודע מה הגבולות שלו״.

נחזור על הדברים: הטייקונים - באמצעות עורכי הדין, הלוביסטים והיועצים האסטרטגיים שלהם, המוברגים היטב ברשתות הכוח של ההון־שלטון - לא מסתפקים בלחץ על מקבלי ההחלטות כדי שיארגנו את מגרש המשחקים לטובתם. הם דואגים באמצעות אותם מנופי כוח, איום והרתעה לייצר סביבה שבה איש מקצוע לא יכול להתמנות לתפקיד משפיע אם הוא לא מזוהה מראש כאחד שלא יעשה בעיות אלא ״יבין את גבולות הגזרה״.

6. גבאי אומר ״היום כן״ בהקשר של לפיתת הפקידים והרגולטורים בידי הטייקונים, והאינסטינקט הפבלובי של רבים מאתנו הוא לצעוק ״ביבי, ביבי״ ולעשות לכולנו חיים קלים - לאמץ את הנרטיב שאומר שהחברה הישראלית הטהורה על פקידיה הנהדרים, על מוסדותיה הדמוקרטיים הנפלאים, נלקחה בשבי על ידי דיקטטור חד־פעמי שהשחית אותנו, וביום שבו ניפטר ממנו הכל יהיה בסדר. כבר היינו בסרט הזה.

גם גבאי מפנה לשם את רוב האש. מטבע הדברים, כמי שעבד תחת נתניהו בעבר ובמועד הראיון ל"עובדה" כבר תיכנן להצטרף למפלגת העבודה, הוא רוצה לסמן אויב ברור ולארגן את הכוחות והאנרגיה נגדו.

אבל נתניהו קיבל בבחירות האחרונות רק רבע מהמנדטים, וישראל היא עדיין לא רוסיה או סוריה. כדי להעביר את מתווה הגז, נתניהו היה זקוק לשורה ארוכה של מוסדות דמוקרטיים, פורמליים ולא פורמליים, שיצייתו בלי שיחששו שהחברה הישראלית על מוסדותיה תקיא אותם מתוכה.

גבאי מונה את חלקם: ״אני רואה את האנשים, הפקידים, המועצה לביטחון לאומי, היועץ המשפטי לממשלה, אגף התקציבים, רשות הגז, שפשוט באים וממלמלים. בחדר אחד סגור אומרים לך משהו אחד, ובממשלה אומרים משהו אחר. בחדר הסגור פקיד בכיר קריטי למתווה אומר שהמתווה הוא ׳חרא׳, ואחרי זה (בישיבת הממשלה ובראיונות לעיתונות) הוא מגן על המתווה, מסביר אותו, עושה הכל כדי להעביר אותו״.

זאת רשימה מדהימה: היא כוללת את מערכת המשפט, משרד האוצר, מערכת הביטחון וכמובן רשות ההגבלים. כן, אלה אותם גופים רגולטוריים שתחת ממשלות קודמות נהגו באופן דומה. אלה הרגולטורים שהיו כאן בימי השיא של שלטון הטייקונים - שנות הביזה והריכוזיות עד פרוץ המחאה החברתית. רבים מהם רחוקים מאוד פוליטית מהליכוד ומנתניהו.

על עמדת בנק ישראל שתמך במתווה הגז היתה לגבאי טענה מדהימה במיוחד: ״אני כופר בענייניות של קרנית פלוג״, הוא אומר ומסביר: ״ראיתי את זה מקרוב, אני מכיר את הטיעונים, אני ראיתי את רמת ההבנה של הנושא. אני כופר לגמרי בענייניות. (פלוג) רצתה שראש הממשלה יציל אותה מהרפורמה בבנקאות של כחלון ולכן נקטה עמדה לא עניינית במתווה הגז״.

כלומר, אליבא דגבאי, בנק ישראל היה מוכן להקריב את מבנה שוק האנרגיה בישראל כדי לקבל בתמורה שוק בנקאי ריכוזי יותר. לדידו של גבאי, שהיה קרוב באותה תקופה לכחלון, בנק ישראל מפנים את האינטרסים של מערכת הבנקאות בכל הקשור לתחרות.

להגנתו של בנק ישראל נאמר שבבנק המרכזי רואים בתחרות איום על היציבות של הבנקים, ולכן הוא הערים במשך עשרות שנים מכשולים בפני תחרות במערכת הבנקאות. אבל החזקת הריכוזיות בבנקים כבת ערובה של היציבות היא עמדה שאינה מקובלת על העיתון שאתם קוראים עכשיו. הלחץ הציבורי שהצטבר החל במחאה החברתית אכן אילץ את בנק ישראל להתחיל לזוז מעמדתו ארוכת השנים.

7. רוב השרים לא יבחינו בתופעות שגבאי מתאר, מסיבה פשוטה: הם צמחו בתוך הפוליטיקה ומה שהוא רואה כהתנהגות לא עניינית ולא מקצועית, כזלזול בכספי ציבור וכהשחתה של השירות הציבורי - הם רואים כנורמה המקובלת.

לכן גבאי מופתע משני דברים, שכל מי ששרוי במערכת הפוליטית ימצא אותם מובנים מאליהם: היכולת של אנשים לשקר בצורה ברורה גם כשהם יודעים שהצד השני מודע לכך שמדובר בשקר מוחלט; והעובדה שעיקר העבודה, המרץ והאנרגיה של השרים אינם מושקעים בקידום ענייניו של הציבור אלא בבחירה מחדש.

לכאורה, כל אזרח מבין היטב שפוליטיקאים עסוקים בבחירה מחדש. אבל בפועל חלק גדול מהציבור לא מבין איך בדיוק פוליטיקאים נבחרים ומתקדמים במערכת הפוליטית ומדוע 90%, אולי 99%, מהרטוריקה של הפוליטיקאים מהקואליציה והאופוזיציה היא קרקס עם קשר קלוש להחלטות שמקבלים הפוליטיקאים יום־יום בנושא הקצאת המשאבים במשק.בקרקס הזה משתתפים לא רק אנשי מפלגת השלטון, אלא רוב הח"כים של מפלגת העבודה שאליה מצטרף עכשיו גבאי.

8. יש מוסד דמוקרטי אחד שגבאי לא מזכיר. הוא יזדקק לו בעתיד בדרכו לפוליטיקה. אבל בלי שיתוף הפעולה שלו במעשה או במחדל - נתניהו לא היה מצליח להעביר את מתווה הגז.

מי שמשתפת פעולה עם הקרקס הזה היא התזמורת, התקשורת, שתעדיף בדרך כלל לסקר את הפוליטיקה כמשחק כדורגל, לתת זמן מסך למי שמביא מימין ומשמאל עמדות יותר קיצוניות, אלימות, סקסיות וחדות - ולמעט בניתוח קבלת ההחלטות.

הראיון עם גבאי היה נהדר, אבל הוא מגיע באיחור רב, לאחר שהמתווה כבר נהפך לעובדה מוגמרת. האם תפקידה של העיתונות הוא להמתין לרגע שבו הנושא נהפך לבשל ויש מרואיין טוב שזקוק לזמן מסך כדי לחזור לפוליטיקה - או שהיא צריכה לזנק קדימה בתקופה של סיכון ואי־ודאות ולאתגר את מקבלי ההחלטות?

הרי גבאי אומר למצלמה גם את המובן מאליו: ההצהרות של נתניהו על ״הכנסות למדינה של מאות מיליארדי שקלים״ ממתווה הגז הן מגוחכות - בשנה שעברה הן הסתכמו ב-700 מיליון שקל, שרובם נאכלו על ידי עלויות האבטחה שגולגלו על משלם המסים. לא צריך את גבאי כדי לעשות את החישוב הזה, ובחיפוש מהיר באינטרנט תגלו שהוא נעדר מרוב הדיווחים על מתווה הגז בשנה האחרונה, מה שעזר לחברות הגז ולנתניהו למתג את הדיון עליו כעניין מפלגתי או אידיאולוגי.

9. קוראים רבים משתאים לנוכח משכורות העתק המשולמות למנהלים של מונופולים, לוביסטים, עורכי דין, יחצ״נים ושאר האנשים שתפקידם הוא להיכנס לתוך הקרביים של השלטון, ללחוץ על הכפתורים הנכונים, להכיר את הפחדים, החולשות והחלומות של הפקידים והפוליטיקאים ולהשיג את הרגולציה הנדרשת או לשמר את הסטטוס־קוו.

האמת הפוכה: הסכומים שמשקיעים חברות הענק והיזמים בהפעלת לחץ על השלטון כדי שיטה את מגרש המשחקים לטובתם הם אפסיים ביחס לשווי הכלכלי של ההטבות. במקרה של מונופול הגז, אנשי תשובה ונובל יהיו מוכנים לשלם עשרות מיליוני דולרים כל שנה לכל לוביסט, עורך דין, פוליטיקאי ורגולטור לשעבר שיכול לדאוג לשמר את המחיר הגבוה שבו קונה חברת חשמל את הגז. זה כסף קטן ביחס למיליארדים שזה יכניס לחברות.

השאלה צריכה להיות הפוכה: מדוע החברות משקיעות כל כך מעט כסף בכל הפעילויות שנועדו להשיג כוח פוליטי ולגיטימיות חברתית - לוביסטים, לשעברים, תרומות, פילנתרופיה, הזרמת כסף לכלי תקשורת שמשתפים פעולה עם הנרטיב שלהם? הרי זאת השקעה עם תשואה של מאות ואלפי אחוזים.

לשאלה הזאת יש שם: ״הפרדוקס של טולוק״ על שמו של גורדון טולוק, הכלכלן שפיתח לפני 50 שנה את תיאוריית Rent Seeking Society - נטייתם של הפוליטיקאים והרגולטורים לשרת את קבוצות האינטרס כדי להיבחר מחדש או להתקדם כלכלית וחברתית. פרדוקס טולוק שואל: אם לובי, קניית השלטון, הוא עסק כה מניב, בעיקר בעבור חברות ענק - מדוע כל כך מעט כסף מושקע בו?

יש תיאוריות שונות לכך. אני רוצה להציע את הרעיון הבא: הכסף שמושקע בלובי ובקניית שלטון מועט ביחס להטבות שקבוצות האינטרס מקבלות, כי יש נקודה שבה ההשקעה הזאת נהפכת לבלתי לגיטימית - כשהיא בולטת ודוקרת את עיני הציבור.

זאת נקודה קריטית, משום שאם נניח שאנשים פועלים רק על פי תמריצים כלכליים - אזי לכל אחד יש מחיר, וטייקונים וקבוצות אינטרס תמיד יוכלו לקנות את השלטון.

ההסבר לעיל לפרדוקס טולוק אינו דיון תיאורטי. מטרתו להציע כלי, ״חיסון״ נגד אותו שבי רגולטורי - נטיית הרגולציה לשרת את קבוצת האינטרס - והוא הנורמות החברתיות. אם הציבור יבין מה בדיוק עושים הלוביסטים, המנכ״לים והפקידים שמוכרים את משאבי המדינה, את מסיו ואת ביטחונו הכלכלי לקבוצות האינטרס - ההשקעות של החברות בלובי שמטרתו לחסום תחרות ולהטות את כללי המשחק לטובתם ייכשלו. האתגר הגדול העומד בפנינו הוא לייצר נורמות חברתיות שמשפילות את האנשים שבוגדים באינטרס הציבורי ומשרתים את המערכות האלה.

10. גבאי, שנדבק בחידק הפוליטי, החליט להצטרף למפלגת העבודה. זאת היתה החלטה קשה של אין ברירה. ואכן, התשובות שנותן גבאי לדיין הספקנית בנושא החזרה לפוליטיקה הן החלק החלש ביותר של המודל שהוא מציג. גבאי אומר לה: ״אם אני אצליח להגיע לכוח פוליטי משמעותי - אז אני אוכל לתקן (את המערכות הציבוריות)״. אבל גבאי והמראיינת לא מתעכבים על השאלה כיצד צוברים כוח פוליטי, מה קורה לפוליטיקאי בדרכו לצבירת כוח פוליטי וכיצד התהליך של צבירת כוח פוליטי הוא זה שמגביל בסופו של דבר את מרחב הפעולה של הפוליטיקאי.

אנחנו יודעים את התשובה: הדרך לכוח פוליטי עוברת דרך עמדות ביטחוניות, דרך קבוצות האינטרס ששולטות בפריימריז ברוב המפלגות או דרך סיסמאות כלליות וחיבור לכלי התקשורת (״איפה הכסף״, החרדים אשמים או לא אשמים). אף אחד לא הגיע לשלטון כשהניף את הדגל של גבאי: ממלכתיות, ענייניות, תיקון השירות הציבורי ושחרור הרגולציה משבי קבוצות האינטרס.

למעשה, אדם אחד כן הגיע לשם בדרך הזאת, לפחות חלקית. כמובן, הבוס לשעבר של גבאי - משה כחלון. אבל זה האיש שגבאי עצמו אומר שהתאכזב ממנו לאחר שתוך שעות, ימים או חודשים ספורים קיבל החלטות פוליטיות ולא ענייניות - מהסוג שגבאי מבקר בחריפות.

מפלגת העבודה היא פלטפורמה בעייתית לא פחות מהליכוד עבור אדם שמעוניין לתקן את השירות הציבורי. הפריימריס במפלגת העבודה, כמו בליכוד, נשלטים בידי שורה ארוכה של מיליציות מיסוי עצמאיות מהמגזר הציבורי והפרטי. אלה האחרונות מקדמות את רוב המועמדים - בעיקר אם אלה מבטיחים להן לשמר את הסטטוס־קוו.

גבאי סבור שיוקר המחיה בישראל לא נובע אך ורק מהטייקונים, מהריכוזיות ומעסקות הון־שלטון כמו מתווה הגז, אלא במידה גדולה אף יותר מהכישלון הניהולי ומהשחיתות במגזר הציבורי.

בניגוד לרוב חבריו החדשים במפלגת העבודה, גבאי סבור שהדרך להוריד את יוקר המחיה מתחילה בייעול המגזר הציבורי. בראיון ארוך שנתן ב״מגש הכסף״ לפני ארבע שנים, גבאי לא היסס לדבר על חלקים שלמים במגזר הציבורי שמשרתים את עצמם במקום את הציבור. אלה רעיונות שלא תשמעו מרוב הפוליטיקאים, בוודאי לא מאלה שכפופים לפריימריס האכזריים במפלגת העבודה.

הרעיונות של גבאי על מהפכה בשירות הציבורי, התייעלות, מיקוד בשירותים לאזרחים ולא באינטרסים של המיליציות לא יקדמו אותו במפלגת העבודה, והוא ייאלץ לעמעם אותם, לאפסן אותם או לנטוש אותם לחלוטין. גבאי יכול היה להיות כוח חשוב וסוכן שינוי, אבל לא בתוך המערכת הפוליטית שאנשיה, כפי שהוא עצמו הבין, עסוקים בעיקר בבחירה מחדש. השינויים המשמעותיים מגיעים מנורמות התנהגות אחרות, מרעיונות אחרים, בעיקר מהחברה האזרחית. זה הרבה יותר קשה, ארוך, מורכב ומתסכל - אבל עם 50 מיליון שקל יש לגבאי מספיק צידה לדרך, והוא הוכיח השבוע שיש לו רכיב קריטי שאין לרבים: היצמדות לעקרונות ברורים, גם כשהמחיר הוא שהמועדון יפנה אליך עורף.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם