טראמפ, סדר היום הליברלי ו-2016 הנוראית - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

טראמפ, סדר היום הליברלי ו-2016 הנוראית

טראמפ, הברקזיט, עליות חדות במחירי הנדל״ן - סיכוי קלוש שהיינו מוכנים להמר על התפתחויות כאלה. אבל מסיכומים אנחנו עדיין לא פטורים

57תגובות
דונלד טראמפ
CARLO ALLEGRI/רויטרס

טוב עשינו, לפני כעשור, שחדלנו ממנהגנו לתת תחזיות כלכליות בסיום כל שנה אזרחית.

החל בדונלד טראמפ, עובר בברקזיט וכלה בעוד שנה של עליות חדות במחירי הנדל״ן - סיכוי קלוש שהיינו מוכנים להמר על התפתחויות כאלה. אבל מסיכומים אנחנו עדיין לא פטורים.

1. זאת היתה שנת הטראמפיזם, שנת הדונלד. למרות הניסיונות של רבים לראות בטראמפ תופעה ייחודית, חד-פעמית, סינגולרית, סטייה מפתיעה - כמו אלה שחוזרים שוב ושוב לאותה מעורבות רוסית בבחירות - טראמפ הוא סיפור הרבה יותר גדול, עמוק ואמיתי ממה שרוב אלה שמבועתים ממנו מוכנים להודות.

טראמפ הוא לא רק מיליארדר, מגלומן, גזען ושקרן הרבה מעבר למקובל בפוליטיקה. טראמפ הוא יריקה בפרצופו של סדר היום הליברלי הגלובלי. טראמפ, כמו הברקזיט, הוא תוצאת זעקתם של מאות מיליוני אזרחים במדינות המערביות נגד הממסד והאליטות: התעלמתם מאתנו, שכחתם אותנו, נמאס לנו.

ג׳יל אברמסון, העורכת לשעבר של "ניו יורק טיימס" תמכה בצורה נלהבת בהילרי קלינטון, ואף הכריזה כמה ימים לפני הבחירות שברור שקלינטון הולכת לעשות היסטוריה. כך אולפה רוב הצמרת של העיתונות והאינטלקטואלים לדקלם. מובן מאליו.

השבוע שינתה אברמסון טון, ולמעשה כיוון, ונזכרה לפתע שכבר ב-1991, כאשר היתה כתבת צעירה שסיקרה את הקמפיין של ביל קלינטון לנשיאות, היא ראתה שיותר מכל הוא אוהב כסף ואנשים עשירים. ״ראיתי את זה מיד בשפת הגוף שלו כאשר הוא התקרב למיליארדרים״, היא כתבה במאמר שבו קבעה שהקלינטונים אחראים לעליית טראמפ, להרס המפלגה הדמוקרטית ולהפיכתה למפלגת התורמים העשירים.

הילרי קלינטון
CARLOS BARRIA/רויטרס

אנחנו אוהבים לחפש דמויות גדולות מהחיים ולייחס להן את כל ההצלחות והכישלונות - אבל הקלינטונים לא היו שונים בהרבה מטוני בלייר בבריטניה ולמעשה מרוב הממסד הפוליטי והכלכלי הליברלי בעשורים האחרונים. רובם התמקדו בפוליטיקת זהויות, התנאו, התגאו ושירתו במעשה או במחדל את האינטרסים של חברות הענק והמונופולים במאבקים הצודקים בנושאי גזע, דת ומין - והתעלמו מהכעס הגובר של רוב האזרחים שהרגישו שכל הסיסמאות הליברליות על חופש, זכויות, שוויון הזדמנויות ושגשוג הן משהו שקורה לאנשים אחרים. לא להם.

המלה ״התעלמו״ אפילו עושה חסר עם רבים מהם: האמת היא שהם חיו בתוך הבועות שלהם - בערים הגדולות, בשכונות הנכונות, במוסדות האקדמיים המובילים, בחדרי החדשות המעודכנים. מעודכנים במה שקורה לאנשים כמותם.

והנה מתברר שמעמד הביניים של הימנים והשמרנים חושב כבר הרבה זמן שהממשלה דופקת אותו ודואגת למקורביו, ומעמד הביניים של השמאלנים חושב שאלה חברות הענק והבנק שדפקו אותו. לכאורה, יש כאן זוויות שונות לחלוטין - אבל זה במידה רבה אותו סיפור: המוסדות הדמוקרטיים לא עבדו בעבורם, אלא בעבור מישהו אחר.

לא היה צריך לחכות לניצחונו של טראמפ כדי להבין את גודל הכעס ואת עוצמת הנתק בין הציבור לבין האליטות הכלכליות, הפוליטיות וכלי התקשורת. ההצלחה האדירה של ברני סנדרס נגד כל עמדות הכוח והכסף בארה״ב שרצו לחסלו היתה הכנרית במכרה הפחם שצרחה בבהלה - והממסד העדיף להמשיך להתעלם ממנה. למה קלינטון? כי עכשיו תורה? כי היא מותג מוכר? כי היא ובעלה הם חלק אינטגרלי מהממסד כבר 30 שנה? כי כל מנהלי חברות הענק התייצבו מאחוריה? נראה שכן.

אז זה החטא, או אחד החטאים העיקריים - וטראמפ הוא העונש. האיש שהבטיח לייבש את הביצה, להילחם בקבוצות האינטרס ובשחיתות בוושינגטון - ולא חלפו חודשיים מאז שנבחר והוא כבר מבהיר בכל דרך אפשרית שהסיסמה הזאת היתה רק עוד שקר. ברק אובמה הבטיח לייבש את הביצה, ניסה לעשות זאת, אך מהר מאוד הבין שיטבע בה - והפסיק לנסות. טראמפ אפילו לא מתכוון לנסות. רוב חברי הקבינט שלו הם דיירי ביצה עליזים, או מחוברים לדייריה הוותיקים ביותר.

חצי, אולי יותר, מחברי הקבינט של טראמפ הם מיליארדרים או מולטי־מיליונרים. חגיגה. תומכי טראמפ משוכנעים שאנשים שעשו הרבה כסף הם אנשים יותר אפקטיבים ויודעים להביא תוצאות. נניח שזה נכון, הגם שניהול מערכות פוליטיות אינו דומה לניהול עסק.

בנימין נתניהו
AMIR COHEN/אי־פי

אבל זאת לא הנקודה. הבעיה העיקרית עם הפלוטוקרטים שהשפיעו מבחוץ על ממשל אובמה ויישבו פיזית בתוך ממשל טראמפ היא שלרובם יש השקפת עולם מסוימת מאוד לגבי המטרות של ממשלה והאתגרים שעומדים לפנינו כיום.

מעטים הם אלה שצברו מיליארדים או מיליונים ולא משוכנעים באופן עמוק שזאת רק תוצאה של כישרונם האישי האדיר; שהם־הם ההוכחה הניצחת לכך ״שכל אחד יכול״ ושאין שום בעיה של שוויון הזדמנויות או שחיקה בלגיטימיות של השיטה הכלכלית הנוכחית - אלא רק בעיה של אנשים עצלים שלא מתאמצים מספיק.

2. ראש הממשלה בנימין נתניהו הרבה להסביר בחודש האחרון למקורביו ולשריו שהם צריכים ללמוד מטראמפ ולנהוג כמוהו. הדבר הפרקטי הראשון שהציע הוא להרחיב דרמטית את מספר משרות האמון - ברוב המקרים שם קוד למינויים פוליטיים.

אבל במידה רבה נתניהו אינו מחקה את טראמפ, אלא דווקא הקדים אותו. נתניהו החל מיד לאחר הבחירות של 2015 באסטרטגיית המתקפה על העיתונות - טראמפ לקח את זה כמה צעדים קדימה עם השימוש בטוויטר כדי לכסח את העיתונות ולהפוך כל ביקורת שלה להוכחה שהיא משרתת את הממסד. נתניהו, שבעבר פעל להכניס תחרות ולשבור מוקדי כוח, שינה אסטרטגיה והפך את המדיניות הכלכלית למדיניות אישית: מי שאתי - יקבל הגנה מתחרות (מונופול הגז, בזק), ומי שנגדי או לא נתפש כמי שיכול לשרת אותי - נאיים עליו בתחרות (ערוצי הטלוויזיה).

טראמפ עוד לא נכנס לבית הלבן, אבל כל הסימנים מראים שזה הכיוון שאליו הוא הולך: פרצופם המבועת של עשרת המנכ״לים של חברות ההיי־טק והאינטרנט הגדולות בארה״ב - שרובם תמכו בקלינטון - בפגישה שאליה זומנו בשבוע שעבר במגדל טראמפ אמר הכל: הם הבינו שמי שלא יצדיע ויגיד שטראמפ הוא הגדול מכולם יחטוף בשלב ראשון ציוץ אלים בטוויטר שיוריד כמה מיליארדי דולרים משווי המניות שלו. ואם גם זה לא יספיק - מהר מאוד יגיעו רשויות הרגולציה השונות לטפל בהם.

הביטוי "קפיטליזם של מקורבים" לא מתאר טוב מספיק את ההתנהלות הזאת. לא מדובר במצב שבו אנשי הכסף הגדול קונים או משחדים בצורה חוקית את הפוליטיקאים והרגולטורים, אלא בצעד אחד קדימה: הנשיא או ראש הממשלה מאותת שהוא עושה ״עסקות״ עם מי שישתף פעולה. דבר לא נקבע על בסיס חוקים ורגולציות שקופים ושוויונים. הכל אד־הוק, אישי ועם שיקול דעת של הבוס.

3. לאמונה של רבים מתומכי טראמפ ונתניהו שהם יכולים להביא לקידום מעמד הביניים יש מכנה משותף: הרעיון שנחוץ מנהיג חזק, שיודע איך לעשות עסקות ולהגן על האינטרסים של המדינה.

הרעיון הזה נשמע שובה לב, ובשוליים או בטווח הקצר הוא גם יכול להביא ואולי יביא תוצאות, אבל בסופו של דבר דינו להיכשל. השגשוג החברתי והכלכלי של המדינה והחברה תלוי בסופו של דבר באיכות וביושרה של כל מקבלי ההחלטות בשירות הציבורי ובמגזר העסקי. ללא ממשל איכותי אין שירותים ציבוריים איכותיים. ללא רגולציה איכותית גם לא יהיה שוק עסקי משגשג והוגן. לפנטזיות הליברטריאניות על כך שצריך לתת ל"שוק החופשי״ או ל״נפש החייתית״ (Animal Spirits) לעשות את נפלאותיהם יש אחיזה קלושה במציאות, שכן כל ״עסקה״, כל פעולה כלכלית, כל יוזמה - נשענות על תשתית שהניחה המדינה: חוקים, תקנות, רגולציות ומוצרים ושירותים ציבוריים. מאחורי הסיסמה ״שוק חופשי״ מסתתר לעתים קרובות שוק שכללי המשחק בו משרתים את החזקים, העשירים והמקורבים. את זה מיאנו לקבל רבים מהשמרנים, הליברלים, הימנים והשמאלנים.

4. זאת היתה שנה נוראה. אנחנו נכנסים לעידן חדש, שבו כללי משחק אחרים, עם פוליטיקאים שעלו לשלטון ורוצים לנתץ את כללי המשחק, לצבור כוח אדיר, לכרסם במוסדות הדמוקרטיים תחת הסיסמה ״למשול״ - ולכן הסיכונים גדולים. בארה״ב, בישראל ולמעשה ברוב העולם המפותח תעמוד הדמוקרטיה למבחן, ייבחן כוחם של המוסדות הדמוקרטיים. החסם העיקרי מפני קריסתם הוא לא מבנה השלטון, הבלמים והאיזונים והפרדת הרשויות אלא המוסדות הלא פורמליים - תרבות, ערכים, נורמות והרגלים. עכשיו הם מגיעים למבחנם הגדול. בהם צריך להתמקד.

לאן הולכים מכאן? קל לשרטט שורה של תסריטים שליליים, חלקם מפחידים - אבל לא תהיה בזה שום תועלת כיום. אנחנו לא צריכים לאיים על הכוחות הליברליים במלחמת עולם ובעליית משטרים אוטוקרטיים וקלפטוקרטיים כדי שנבין שאנחנו בתוואי מסוכן. זה הרגע להיות דווקא אופטימי - שהרי סטירת הלחי הנוראית שקיבלו הליברלים השנה עשויה להוביל לשינוי, להתפכחות, לתחושת דחיפות אמיתית בקרב רבים מאתנו שהיו משוכנעים שהתוואי הנוכחי הוא בר־קיימא. הוא לא. הרעיונות הליברליים הם עדיין הכי רלוונטיים ומבטיחים בשטח - רק צריך לוודא שאנחנו מחויבים שהם ישרתו חלק הרבה יותר גדול מהציבור.

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם