תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הם מ-פ-ח-ד-י-ם: כך ישנה הסבא היהודי בן ה-74 את הסדר הכלכלי והחברתי בארה"ב

תחילה הם התעלמו ממנו, לאחר מכן הם צחקו, ובהמשך הם הסבירו שאין לו שום סיכוי ■ אבל בשבוע האחרון הם התחילו להבין: אם ברני סנדרס לא ייעצר בקרוב - התוצאות יורגשו בכל העולם

87תגובות

תחילה הם התעלמו ממנו, לאחר מכן הם צחקו, ובהמשך הם הסבירו שאין לו שום סיכוי. אבל בשבוע האחרון נעלמו החיוכים. הממסד הפוליטי והכלכלי האמריקאי מתחיל להפנים שברני סנדרס, הסבא היהודי בן ה-74 מוורמונט, עשוי להיות האיום הגדול ביותר על הסדר הפוליטי, הכלכלי והחברתי בארה"ב. והם פוחדים. אם הם לא יעצרו אותו בקרוב, התוצאות יורגשו בכל העולם.

העורך הכלכלי של "פייננשל טיימס", עיתון שמרני, ימני, פרו-עסקי בדרך כלל, פירסם השבוע מאמר מערכת שבו טען שהאליטות הכלכליות והפוליטיות במערב התנתקו מהציבור. "הציבור מרגיש שהאליטות מושחתות, אדישות ולא מוכשרות", כתב. האם זאת רק "הרגשה" של הציבור, או שיש גם הוכחות אמפיריות ברורות בדמות גל אדיר של פרשיות שחיתות ועדויות על התנהגות כזאת בצמרת הפוליטיקה וחברות הענק?

ברני סנדרס באייווה. כאשר קוראים שוב ושוב את ההצעות המרכזיות שלו, מתקשים להבין מה בהן סוציאליסטי או לא פרקטי
אי־פי

התדהמה של המערכת הפוליטית, העיתונות והצמרת הכלכלית נוכח הפופולריות של סנדרס, ובמידה מסוימת גם של דונלד טראמפ, היא ביטוי לאותו ניתוק. מנהל קרנות ההשקעה סטיב שוורצמן, מיליארדר יהודי שהשווה בעבר את היוזמה להעלות את המיסוי על מנהלי קרנות ההון ל"פלישת היטלר לפולין", אמר בחודש שעבר בכינוס השנתי בדאבוס ש"הכעס של הציבור האמריקאי (שבא לידי ביטוי בעלייתו של סנדרס) הוא לא מובן". חברו ג'יימי דיימון, מנכ"ל בנק ההשקעות ג׳יי.פי מורגן, אמר לא מזמן שבעיית האי-שוויון לא כל כך חריפה. הראיה לכך: לאנשים עניים יש מכשירי אייפון.

ביום שני הפסיד סנדרס בפריימריס באיווה על חודם של כמה קולות, אבל במידה רבה התוצאה היא ניצחון גדול בהשוואה לנקודה שבה הוא וכל המערכת הפוליטית היו לפני כמה חודשים. מכונת המלחמה העשירה, המבוססת, המקושרת והמסואבת של הילרי וביל קלינטון, שנטועה עמוק בממסד האמריקאי, בוול סטריט, בעולם המדיה והבידור כבר שלושה עשורים, הוכתה בתדהמה בחודש האחרון - בדיוק כמו שוורצמן.

לא, זה לא מקרי: הקלינטונים נהפכו בעשורים האחרונים לבשר מבשרו של מועדון הפלוטוקרטים האמריקאים. ביל התעופף במטוסו הפרטי עם אוליגרכים, הילרי נתנה הרצאות במאות אלפי דולרים בבנקים להשקעות, ושניהם לא הפנימו את מה שמתרחש בשנים האחרונות בחברה האמריקאית: כעס, תסכול והבנה של אמריקאים רבים שהשוק והבחירה החופשית הם סיסמאות חלולות, שמאחוריהן נמצא בדרך כלל קפיטליזם מקורבים.

ברגע שהתברר לממסד הליברלי, השמאלני והדמוקרטי בארה"ב שסנדרס אינו אנקדוטה, שונתה האסטרטגיה: מהתעלמות ומביטול עברה המכונה של הקלינטונים וכל תומכיה בעיתונות ובמגזר העסקי למתקפה. "ניו יורק טיימס" היה הראשון לחשוף את דף המסרים המתגבש: מאמר המערכת בסוף השבוע שעבר קרא להצביע לקלינטון בפריימריס באיווה והסביר שההצעות של סנדרס אינן פרקטיות. כמו שאמרה לי לפני חודשיים בניו יורק רנדי ווינגרטן, יו"ר ועד המורים האמריקאי הענק, "ברני הוא נביא". כלומר, לא אחד שיכול להיבחר או להוביל שינויים.

סנדרס מתואר בעיתונות האמריקאית כסוציאליסט או סוציאל-דמוקרט, ומכאן קצרה הדרך עבור רוב האמריקאים להסביר שהרעיונות שלו אוטופיים, פנטזיות לא פרקטיות. אבל כאשר קוראים שוב ושוב את ההצעות המרכזיות שלו, מתקשים להבין מה בהן סוציאליסטי או לא פרקטי.

בתמונה נראים בני הזוג עומדים זה לצד זה על רקע עשרות תומכים. הנשיא לשעבר מצביע בידו לפנים והילרי מביטה באותו כיוון
בלומברג

כמעט כל מה שסנדרס מציע הוא חלק אינטגרלי מהמצע של כל מפלגות המרכז ולפעמים גם הימין באירופה ובישראל: חינוך ממלכתי, מערכת בריאות ממלכתית ושכר מינימום גבוה יותר. סנדרס רוצה לחזק את השירותים הציבוריים. הוא לא מציג רעיונות סוציאליסטיים כמו הלאמה של המגזר העסקי או פגיעה בזכויות הקניין והיוזמה הפרטית. בשוודיה ובדנמרק, שמאמינות בשוק חופשי ובתחרות, הוא יכול היה לרוץ עם המפלגות השמרניות.

בעוד ש"ניו יורק טיימס" וקלינטון הכריזו השבוע שההצעה המרכזית של סנדרס להפעיל מערכת בריאות ציבורית אינה פרקטית, בעמוד המאמרים השמרני של "וול סטריט ג׳ורנל" הסבירו שההצעה של סנדרס לרפורמה במערכת הבריאות תעלה למשלמי המסים טריליוני דולרים.

אבל ההיגיון הכלכלי הפשוט נמצא דווקא קרוב יותר לסנדרס "הסוציאליסט": מערכת הבריאות האמריקאית היא כנראה היקרה והמושחתת ביותר בעולם המערבי. היא נוגסת בכ-17% מהתוצר האמריקאי - כמעט כפול מהנתח בכל שאר המדינות המפותחות. חלק גדול מהכסף זורם לתוכניות הציבוריות של המדיקייר והמדיקייד - ובדרך חברות רבות וקבוצות אינטרס גוזרות קופונים ומנפחות את ההוצאות.

ההפרש הזה, שמגיע ליותר מ-1.5 טריליון דולר בשנה, לא מביא תוצאות טובות במיוחד. רובו זורם לביורוקרטיה אדירה, לפרוצדורות מיותרות, להונאות ולרנטות מונופוליסטיות אדירות לכל קבוצות האינטרס בענף: בתי החולים, חברות הביטוח, איגודי הרופאים, חברות התרופות, ספקי שירותי הבריאות, יצרני הציוד הרפואי ועורכי הדין בתחום.

רוב קבוצות האינטרס האלה, כמו בתי חולים, חברות ביטוח וחברות תרופות, עברו בעשורים האחרונים קונסולידציה אדירה, שיצרה להן כוח שוק אדיר שאיפשר להן להעלות מחירים. יחד עם הממשלה הן עודדו רגולציה כבדה, מסובכת ויקרה, שנועדה בעיקר לשרת אותן ולא את החולים. חלק גדול מהתחרות בענף הבריאות אינה על מחיר ושירות, אלא בדיוק להפך: מי מרמה, מסובב, מערפל וממכר את הלקוחות בצורה הטובה ביותר.

חברות הביטוח הרפואי שבאות במגע עם הצרכן ומגישות לו את החשבון נתפשות בדרך כלל כמקור כל הרוע בענף. אבל מאחוריהן, מצדדיהן, מעליהן ומתחתיהן נמצאות כל קבוצות האינטרס בענף שתומכות במערכת המושחתת והיקרה.

רפורמה במערכת הבריאות האמריקאית אכן נראית כמשימה הרקוליאנית, כמעט בלתי אפשרית. אבל לא מהסיבות שקלינטון או "ניו יורק טיימס" מונים. אחרי 20 שנה שבהן היא התנפחה, הושחתה והיכתה שורשים כה עמוקים בכל המגזר העסקי, בפוליטיקה ובחברה האמריקאית הניתוח שנדרש כאן יהיה טראומטי, כואב, קשה וארוך.

לתרשים המלא >> לחצו כאן

אינפו: שיעור התרומות במרוץ לנשיאות
ברני סנדרס - 72.8 מיליון דולר
דונלד טראמפ - 6.6 מיליון דולר
בן קרסון - 63.8 מיליון דולר
מרטין אומלי - 5.2 מיליון דולר
הילרי קלינטון - 155 מיליון דולר
טד קרוז - 88.5 מיליון דולר
מרקו רוביו - 59.4 מיליון דולר
ג'ב בוש - 149.6 מיליון דולר

אבל הדיון בשאלה איזו רפורמה אפשר לבצע במערכת הבריאות מוקדם מדי, משום שכמעט כל המועמדים לנשיאות לא רוצים ובעיקר לא יכולים להוביל כל שינוי בסטטוס-קוו. הסיבה פשוטה להחריד: המערכת הפוליטית, בכל הרמות שלה, שבויה כמעט לחלוטין בידי הכסף הגדול של חברות הענק וקבוצות האינטרס. חברות התרופות, בתי החולים, הרופאים ושאר קבוצות האינטרס הזרימו בעשור האחרון כמעט 3 מיליארד דולר לפעילויות לובי וקניית פוליטיקאים.

בשנה האחרונה גייסה קלינטון לקמפיין שלה עשרות מיליוני דולרים - הרוב ממיליארדרים, מחברות הענק בוול סטריט, מקבוצות האינטרס במערכת הבריאות ומוועדי העובדים במגזר הציבורי. היקף התרומות שהיא תגייס מהמיליארדרים ומחברות הענק רק יגדל בחודשים הקרובים, בעקבות האיום הגובר מצד סנדרס.

קלינטון לא גרועה כמו המועמדים הרפובליקאים בכל הקשור לשבי בידי קבוצות האינטרס - אבל לא רחוקה מהם. כשליש מ-155 מיליון הדולר שהיא גייסה עד כה לקמפיין שלה מגיע מתורמים שתרמו יותר מ-100 אלף דולר, לעומת כ-57% אצל ג׳ב בוש, 47% אצל מרקו רוביו ו-45% אצל טד קרוז.

שני הפוליטיקאים היחידים שכמעט לא גייסו כסף מתורמים גדולים הם סנדרס, שנשען על 3 מיליון תורמים קטנים ופחות מ-1% מהכסף שגייס מגיע מתורמים גדולים; ודונלד טראמפ, שמממן את הקמפיין שלו בעיקר מכיסו.

האמריקאים אוהבים לדבר על "שלטון החוק", "החוקה", "האבות המייסדים", אבל מי שכותב חלק גדול מהחוקים, התקנות והרגולציות הן קבוצות האינטרס וחברות הענק. נשיא ארה"ב לשעבר, ג׳ימי קרטר, הסביר השבוע לאמריקאים ששיטת הבחירות שלהם היא פשוט "שוחד חוקי".

ב-2010 נתן בית המשפט העליון בארה"ב גושפנקא משפטית מוחלטת להזרמת כספים בלתי מוגבלת לפוליטיקאים ממיליארדרים וקבוצות אינטרס - דרך ישויות משפטיות עצמאיות, פיקטיביות במידה מסוימת, הקרויות Super PACs - באמצעות הרעיון האבסורדי שתרומות לפוליטיקאים הן חלק מחופש הביטוי. כלומר, על פי השיטה הדמוקרטית האמריקאית, כל אזרח אמריקאי מקבל נתח מחופש הביטוי לפי היכולת הכלכלית שלו: אחד בא עם מיליארד דולר והשני עם 30 דולר, וכל אחד מקבל את חופש הביטוי המתאים לעומק הכיס שלו או לקופה הציבורית שעליה הוא שולט.

חלק מהמשפטנים, הפוליטיקאים והכלכלנים האמריקאים מנסים להסביר שהשקיפות שבה מועבר השוחד של קבוצות האינטרס לפוליטיקאים - אותם מאות מיליוני דולרים שמעבירים הבנקים, חברות התרופות, חברות הנפט או הנשק - הופכת את כל העסק לפחות בעייתי.

עשוי להפתיע. דונלד טראמפ
אי־פי

ייתכן שהמצב הפוך: ברגע שזה חוקי, שקוף ומונח על השולחן, הרעיון שכסף גדול של חברות ענק, מיליארדרים וקבוצות אינטרס הוא חלק מהמערכת הפוליטית לפוליטיקאים, לתורמים ולמעשה לאף אחד אין בושה. זה המשחק, אלה הנורמות, כך בנויה הדמוקרטיה.

לכן סנדרס לא מגזים כאשר הוא מתאר את המהלך שלו לא כמרוץ לנשיאות, אלא כמהפכה פוליטית. עד לפני חודשיים נדמה היה שהמערכת הפוליטית האמריקאית, שהדמוקרטיה כולה, שבורה כמעט בלי תקנה. שהרי אם אתה לא מגובה בכסף גדול, באינטרסים כלכליים ספציפיים, שרובם רוצים להשיג הטבות מהשלטון על חשבון הציבור הרחב והמפוזר, אתה לא יכול להיות להיבחר - לא לנשיאות, לא לקונגרס, לא לסנאט וגם לא למערכת המשפט, שכן במדינות רבות בארה"ב השופטים והתובעים הכלליים מגייסים גם הם כספים מחברות לקמפיינים שלהם.

סנדרס גייס כמעט 100 מיליון דולר בשנה האחרונה, אבל 99% מהכסף מגיע מתורמים קטנים, מהציבור הרחב והמפוזר, זה שבמערכת הפוליטית האמריקאית יש לו פחות ופחות ייצוג, בעיקר כאשר מדובר בהחלטות על מבנה השוק או הרגולציה של המערכת הפיננסית, מערכת הבריאות, האנרגיה והביטחון.

את תוצאות הרגולציה על המערכת הפיננסית הרגישו האמריקאים כאשר היא קרסה ב-2008. את תוצאות הרגולציה על מערכת הבריאות מרגיש מעמד הביניים כל אימת שהוא נדרש לקבל טיפול או לקנות תרופה. את האי-שוויון והעיוות בשוק העבודה מרגישים מיליוני סטודנטים והוריהם, ששקועים בחובות של יותר מטריליון דולר למימון שכר הלימוד. לזה צריך להוסיף כמובן את הסרטן הכלכלי השקט - הוצאות הביטחון האמריקאיות.

רוב המועמדים הרפובליקאים אוהבים להסביר שממשלה, בהגדרה, תמיד מתנפחת וזוללת עוד ועוד כסף ממשלם המסים. אבל הרטוריקה הזאת מתגלה כחלולה כאשר מדובר בתקציב של טריליון דולר - תקציב הנשק והמלחמות, הביון, הריגול האמריקאי. מרקו רוביו, הכוכב הצעיר של הרפובליקאים, אף הצהיר שהוא רוצה לנפח עוד ועוד את תקציב הביטחון - מה שמשמח כמובן את חברות הנשק.

במקרה הטוב משלם המסים האמריקאי עומד חסר אונים לחלוטין מול חברות הנשק שדוחפות לגרונו מערכות הגנה או תקיפה בטריליוני דולרים, גם כאשר אין בהן כל צורך מבצעי. במקרה הגרוע הוא עשוי לשאול את עצמו אם ההתלהבות האמריקאית לצאת למלחמות קשורה לעובדה שמיליוני אמריקאים מתפרנסים מתעשיית הנשק ואלפי מנהלי חברות נשק ופוליטיקאים מתעשרים מדי שנה ממכירת אמצעי לחימה.

דווקא סנדרס "הסוציאליסט" מתגלה כשמרן האמיתי כאשר מדובר בתקציב הביטחון: הוא הפוליטיקאי היחיד בארה"ב שבמשך עשרות שנים קורא לקיצוץ חד בתקציב הביטחון ולהעברת הכסף לרשתות הגנה חברתיות. הוא אוהב ממשלה קטנה כאשר מדובר בבזבוז כספים על ידי הפנטגון. שמרן. ליברטריאן. ימני.

חסידים נאמנים של כלכלת שוק, תחרות וממשלה יעילה עשויים להיבהל מהמיצוב הסוציאליסטי של סנדרס ומהאמונה הגדולה שיש לו ביכולותיה של הממשלה לספק שירותים ביעילות. אבל הם מפספסים בגדול את הפרספקטיבה ההיסטורית; הדיון על הנושאים האלה היה לגיטימי לפני 20, 30 ו-40 שנה, כאשר הממשלות בארה"ב סיימו 50 שנה של הגדלה דרמטית בחלקן בכלכלה והקמת מדינת רווחה גדולה ומקיפה.

לעומת זאת, כיום הסכנה הברורה והמיידית לדמוקרטיה האמריקאית היא תהליך האוליגריכיזציה שלה. הקפיטליזם האמריקאי מחסל את עצמו ואת הלגיטימיות שלו בקצב גדל והולך בעשור האחרון. לפעמים אפילו התומכים והנהנים הגדולים ביותר ממנו נאלצים להודות בזה. סוכנות הידיעות בלומברג הניחה שלשום את ידיה על מסמך מעניין שכתב אנליסט של בנק ההשקעות גולדמן סאקס על רווחיות השיא של החברות האמריקאיות. גולדמן סאקס, הבנק עם הכוח הפוליטי הגדול ביותר בארה"ב, הוא בעל הדלת המסתובבת היעילה והגדולה ביותר בציר וול סטריט-וושינגטון. עשרות בכירים בבנק נשתלים במשרד האוצר וברשויות הפיקוח האמריקאיות ולאחר מכן חוזרים לבנק, ובדרך נהפכים למולטי-מיליונרים.

בבואו לנתח את שיעורי הרווחיות של החברות האמריקאיות, הצביע האנליסט סומאנה מנוהאר על תופעה מעניינת: שיעורי הרווחיות של 500 החברות הגדולות ביותר בארה"ב נמצאים ברמת שיא כבר חמש שנים - רמה גבוהה דרמטית מרמתם הממוצעת ההיסטורית.

הקפיטליזם מבוסס על רעיון של תחרות שדוחפת את המשק ליעילות, חדשנות, מריטוקרטיות ורווחה חברתית כוללת. שיעורי רווחיות גבוהים אמורים למשוך מתחרים חדשים להיכנס לענף, מה שמביא לירידה בשיעורי הרווחיות. כיצד ייתכן ששיעורי הרווחיות החריגים נשמרים לאורך זמן בתקופה שבה יש חולשה בביקושים וכשכוח הקנייה של מעמד הביניים, כוח הקנייה העיקרי, נשחק? איך קורה הדבר הזה?

מנוהאר החליט גם לענות: אם אנחנו טועים ושיעורי הרווחיות הגבוהים האלה יישמרו לאורך זמן, הדבר "מעלה שאלות רחבות יותר לגבי היכולת של השיטה הקפיטליסטית להשיג את התוצאות המצופה ממנה".

אבל אולי מנוהאר לא צריך למהר, לכפור בעיקר ולשאול את עצמו אם הקפיטליזם עובד. אולי הוא צריך להסתפק בקריאה מחודשת של הנאום המפורסם, בן שמונה וחצי השעות, שנשא לפני חמש שנים בקונגרס "הסוציאליסט" סנדרס, שם הוא מציע הסבר לרווחיות החריגה של חברות רבות.

בענפי משק רבים בארה"ב, לא רק בפיננסים אלא גם בטכנולוגיה ולמעשה כמעט ברובם, יש ריכוזיות גדלה והולכת ורגולציה כבדה ומורכבת. התוצאה של שתיהן היא דחיקת מתחרים קטנים וכוח שוק אדיר בידי החברות. ביחד הם מאפשרים לחברות להעלות מחירים, להרע את השירותים ולרמוס את הלקוחות השבויים, בעיקר החלשים.

הכסף הגדול שמתדלק את הפוליטיקה האמריקאית הוא זה שמשמר ומחריף את המבנים האלה. כך שהמהפכה הפוליטית של סנדרס, פוליטיקה שנשענת רק על תרומות קטנות של מיליוני אזרחים, יכולה גם להיות מהפכה כלכלית של ממש. גם אם האוליגרכיה "הליברלית" תצליח לעצור אותו בדרך לבית הלבן - את הרעיונות שלו כבר יהיה יותר קשה לעצור.

הירשמו עכשיו: עדכונים שוטפים משוק ההון בישראל ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם