רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מי שדופקים אותו שלוש פעמים - לא יוכל להיגמל בפעם הרביעית

מתברר שכאשר במשרד האוצר רוצים, עדיין יודעים לקרוע את המסיכה מעל הרטוריקה של קבוצות האינטרס ולהסביר לציבור בשפה כלכלית ברורה כיצד דופקים אותו. הבעיה המרכזית היא, שרוב הזמן הם פשוט לא ממש רוצים. עזבו אותם, יש להם אליטות לדאוג להן

126תגובות

נא להכיר: "Quo Vado?", סרט הקולנוע המצליח ששובר בימים אלה את הקופות באיטליה. בשבוע הראשון שלו על המסכים הוא גרף 39 מיליון דולר, מול 23 מיליון דולר בלבד לסרט החדש בסדרת ״מלחמת הכוכבים״. ולא, לא טעינו בשם הסרט. זה אכן Quo Vado, ״לאן אני הולך״ ולא ״Quo Vadis״ - לאן אתה הולך - הסרט ההוליוודי מ–1951 המבוסס על הרומן ההיסטורי של חתן פרס נובל לספרות הנריק סנקביץ׳, העוסק ברומן סוער בתקופת נירון קיסר.

ובמה עוסק הסרט החדש, שובר הקופות ההיסטרי שמיליוני איטלקים העדיפו החודש על הפנטזיה המסעירה של ג׳יי ג׳יי אברהמס עם הריסון פורד, קארי פישר, צ׳ואי והנכד של דארת׳ וויידר?

סרט הקולנוע Quo Vado?

אכן, זמנים חדשים ורעיונות חדשים. גיבור הסרט האיטלקי הוא גבר מקריח המתקרב לגיל 40, שיש לו רק חלום ואהבה אחת: il posto fisso. ובתרגום לעברית: ג׳וב לכל החיים, קביעות ופנסיה תקציבית.

הגיבור, שאותו מגלם הקומיקאי צ׳קו זאלונה, רוצה רק דבר אחד: לא להתמודד בשוק העבודה החופשי, אלא לשמר את עבודתו ב–pubblica amministrazione - המגזר הציבורי. ההישג הגדול שלו, שאותו הוא מציג לבוס שלו, הוא הכוח והמהירות שבהם הוא מניף את החותמת המשרדית.

הסרט מצחיק, אבל "ניו יורק טיימס" הסביר מדוע הוא באמת מצליח: כי הוא נוגע במקום הכי כואב ורלוונטי כיום לאיטלקים - הפער הגדל וההולך בין שתי קבוצות באוכלוסיה. לא העשירים והעניים, אלא אלה שצריכים להתמודד בשוק החופשי והפתוח; ואלה שמחוברים למוקדי הכוח הפוליטי והכלכלי. בקיצור, המחוברים והלא מחוברים.

השחיתות הפלילית והחוקית באיטליה, הקשיחות בשוקי העבודה, המוצרים והשירותים שהיא מעניקה כתוצאה מההגנה פוליטית שיש לענפים רבים, מדרדרים את הכלכלה האיטלקית באטיות ובאכזריות ומעמיקים את הפערים החברתיים. חלק גדל והולך מהצעירים, שרובם לא מצליחים להתחבר למשרות ה–il posto fisso, עומדים מול מציאות כלכלית אכזרית בשוק העבודה והפנסיה, ושיעורי האבטלה בקרבם מגיע ליותר מ–40%.

איטליה, כמו יוון ובמידה מסוימת כמו ספרד, היא הדוגמה הקיצונית לתוצאות הכלכליות והפוליטיות שיכולות להיות בטווח הארוך לפערים גדלים והולכים או קאסטות נפרדות בתוך שוקי העבודה, השירותים והמוצרים. אבל התופעה הזאת רחוקה מלהיות ייחודית לחלק הצפוני של אגן הים התיכון.

אגף התקציבים במשרד האוצר העביר השבוע לראש הממשלה את חוות דעתו על עסקת הרכישה שעליה הכריזה סלקום לפני חודשיים - מיזוג גולן טלקום לתוכה. על חוות הדעת חתום ראש האגף, אמיר לוי. חוות הדעת הזאת היא לצערנו מסוג המסמכים שלא יצאו כבר זמן רב מהאגף בכלל וממשרד האוצר בפרט. לאחר הגמגומים, ההתפתלויות ובעיקר הכניעה מול מונופול הגז, מערכת הביטחון וקבוצות אינטרס במגזר הציבורי והפרטי, נעים להיזכר כי אפשר לנהוג גם אחרת.

חוות הדעת חדה, ברורה וממוקדת: אסור לאשר בשום פנים את הרכישה של גולן טלקום. היא תפורר חלק גדול מההישגים הגדולים של הרפורמה ותפגע בצרכנים.

מתברר שכאשר במשרד האוצר רוצים, הם עדיין יודעים לקרוע במומחיות את המסיכה מעל הרטוריקה של קבוצות האינטרס ולהסביר לציבור בשפה כלכלית ברורה כיצד דופקים אותו, עושקים אותו ומעמיקים את האי־שוויון במשק באמצעות סיסמאות על ״כלכלה חופשית״, ״עידוד ההשקעות״, ״הגנה על עובדים״ ושאר רטוריקה שהיא נגד כלכלת שוק ובעד עסקים גדולים וקבוצות אינטרס מיוחדות.

הפרש עלויות השימוש בין צרכנים מאוגדים לצרכנים לא מאוגדים
בשקלים, 2010
מקור: אגף התקציבים
צרכן פרטיההבדל בין לצרכן
לא מאוגד
עובדי חברת אל על
ובני משפחותיהם
0.34 לעומת 0.10
עובדי חברת אפלייד מטיריאלס ובני משפחותיהם: 0.30 לעומת 0.18
עובדי חברת אלביט ובני משפחותיהם - 0.20 לעומת 0.20
עובדי מדינה ובני משפחותיהם- 0.39 לעומת 0.35

הבעיה היא כמובן שבמשרד האוצר לא רוצים בדרך כלל לעשות זאת, והם ניגפים מול רוב קבוצות האינטרס. בשנה האחרונה הם הוציאו תחת ידם את מתווה הגז האומלל, שמפקיר את הביטחון האנרגטי של ישראל ומנציח מונופול יקר, ולאחר מכן ניגפו שוב בקרב מול מערכת הביטחון.

המקום שמראה בצורה הטובה ביותר כיצד עובדת שיטת הקאסטות או המחוברים במשק הישראלי, ברוב ענפי המשק, מהו המנגנגון האמיתי שמאחורי מסכי העשן של ״קפיטליזם״, ״סוציאליזם״, ״ימין״ ו"שמאל״, הוא חוות הדעת של משרד האוצר על שוק הסלולר.

בתרשים אפשר לראות את תעריפי שירותי הסלולר של לפני חמש שנים, לפני הרפורמה בענף, עבור קבוצות שונות באוכלוסיה. בעמודה משמאל אתם יכולים לראות את המחיר שאתם, קוראי הטור, שילמתם לפלאפון, לסלקום ולפרטנר. זאת בהנחה שרוב הקוראים אינם נמנים עם הקבוצות בשאר העמודות.

משרד האוצר מכנה אתכם ״צרכן פרטי לא מאוגד״. אבל אין הכוונה לאיגודי עובדים או לגילדות מקצועיות. הכוונה היא למשהו הרבה יותר רחב, עמוק ומרכזי בכלכלה הפוליטית של ישראל, שאותו אנחנו חוזרים ומתארים בעשור האחרון: החלוקה למחוברים ולא מחוברים.

על פי נתוני משרד האוצר, הצרכן הבלתי מחובר שילם ב-2010 כ-59 אגורות לדקת שיחה ו-55 אגורות להודעת טקסט. תעריפים אלה היתרגמו במשפחה ממוצעת, בלתי מחוברת, לחשבון של 1,000–2,000 שקל בחודש. משפחות שבהן אחד המפרנסים הוא עצמאי שזקוק לטלפון סלולרי עבור עבודתו או לשיחות בינלאומיות, שילמו אלפי שקלים בחודש.

בואו נתחיל לעשות טיול קצר ומרתק במורד התרשים של תעריפי הסלולר, באדיבות משרד האוצר, נעצור כל פעם לשתי דקות ונעמוד על המאפיינים של הקאסטה הכלכלית־חברתית שנפגוש. בסיום הטיול נחזור לקבוצה הראשונה, הבלתי מחוברים, עם תובנות חדשות ועצובות.

מימין ל״צרכן פרטי לא מאוגד״ אנחנו רואים ירידה חדה של 30%–40% בתעריפים שמשלמת הקבוצה הבאה: עובדי מדינה ובני משפחותיהם. בעוד שהבלתי מחוברים שילמו כ–59 אגורות לדקה, עובדי המדינה שילמו רק 35 אגורות.

כלומר, אותה מדינה, שקובעת את כללי המשחק בשוק הסלולר כמו בשאר ענפי המשק, הצליחה לסדר לעובדיה תעריפים נמוכים דרמטית ממה שמשלם הציבור הרחב, אותם משלמי מסים שמממנים את שכר עובדי המגזר הציבורי. התעריף למשלם המסים הבלתי מחובר - 59 אגורות; התעריף לעובד המדינה - 35 אגורות.

קובי מימון, איש עסקים ישראלי בעל אחזקות מרובות בתחום חיפושי הנפט והגז הטבע
יחד עם שר האוצר משה כחלון.
מיודדים

האם תעריפי הסלולר הם המקום היחיד שבו נפער פער כה גדול בין המחיר שמשלם הציבור לבין עובדי המדינה? כמובן שלא. בקרב עובדי המגזר הציבורי יש קבוצה שנהנית מביטחון תעסוקתי ומחבילת פנסיה ושכר שעולה משמעותית על מקבליהם. מיד ניגע בזה. אבל קודם לכן נמשיך בטיולנו.

מימין לעובדי המדינה, עם תעריפים קרובים בדקת שיחה - 34 אגורות ותעריף נמוך דרמטי להודעות טקסט - 10 אגורות, נמצאים עובדי חברת אל על ובני משפחותיהם.

מה מיוחד באל על? כמובן: מדובר בחברת ענק שניצלה את גודלה כדי לנהל משא ומתן עם חברות הסלולר ולהוריד את התעריפים שעובדיה משלמים בצורה דרמטית בהשוואה לאלה שמשלם הציבור הרחב.

אבל האם תעריפי סלולר נמוכים הם המאפיין היחיד של אל על? לא בטוח. כוח השוק האדיר שיש לאל על בשוק התעופה הישראלי נותן לה מעמד כמעט מונופוליסטי בכמה קווים רווחיים, שבהם קל למתחרים הבודדים שלה ״ליישר קו״. אל על היא מונופול בשליטת משפחת מוזס, שבגלל הרקע הממשלתי שלו (??) חולק את רוב הרנטה המונופוליסטית שלו עם עובדיו. כאשר אל על היתה נתונה בקשיים, הדליפו גורמים בהנהלת החברה לעיתונות את ממדי עודף כוח האדם בחברה - והם נאמדו ברבע עד חצי מיליארד שקל בשנה. כסף שזורם מהלקוחות לקבוצה קטנה של עובדים בחברה.

אגף התקציבים מבסס חלק גדול מחוות הדעת שלו על טענה כלכלית חשובה, שלפיה ערב הרפורמה בשוק הסלולר, כאשר פעלו כאן רק שלוש חברות, היה תיאום סמוי, Tacit Collusion, בין שלושתן. באגף התקציבים שולטת תרבות אינטלקטואלית של כלכלנים שמאמינים בתחרות ולא של משפטנים. שר האוצר הנוכחי, משה כחלון, הוא זה שהוביל את הרפורמה בסלולר.

זה מה שמאפשר לאנשי האגף להגיד בחוות הדעת הזאת את האמת, שלצערנו רוב הרגולטורים נהגו לטשטש בעשור האחרון: Tacit Collusion מתקיים ברוב ענפי המשק הישראלי. מספר קטן של שחקנים מחלק בינו את השוק ומתאם מחירים בלי צורך להיפגש בחניונים חשוכים. ככל שמספר השחקנים קטן יותר, כוחות השוק ״החופשי״ דוחפים את שיווי המשקל למחירים גבוהים ומתואמים.

מה עוצמת ״התיאום הסמוי״ הקרטליסטי של המחירים של אל על עם ״מתחרותיה״ הגדולות - יונייטד איירליינס, דלתא, בריטיש איירווייס ודומותיהן? אינדיקציה מסוימת לכך נגלה בחודשים הקרובים, כאשר לקוחות חברות התעופה הטסות לישראל יגלו לתדהמתם שבעוד שמחירי הנפט (רכיב עיקרי בהוצאה של חברות התעופה) נפלו בשנה האחרונה ב–70%, הרי שמחירי כרטיסי הטיסה יירדו בשיעורים נמוכים הרבה יותר, אם בכלל, בקווים שבהם יש תיאום סמוי בין חברות התעופה.

מספר שחקנים מצומצם, תיאום סמוי ורנטה ענקית הנגבית מהציבור הרחב וזורמת לקבוצת עובדים ומנהלים קטנה? מזכיר לכם משהו?

כמובן: ענף הבנקאות, שבו שני בנקים מנהלים תיאום כזה כבר עשורים, רנטה של 10 מיליארד שקל בשנה זורמת לקבוצת מנהלים ענקית הנהנית משכר של 50– 100 אלף שקל בחודש ו״על הדרך״ הריכוזיות מולידה ״בנקאות מקורבים״ - חלוקת מיליארדי הלוואות לטייקונים שפושטים רגל וממשיכים לגור בבתים השווים עשרות מיליוני שקלים ולחיות כמו מלכים בעוד בנק ישראל, ״המפקח״, ישן בעמידה.

מדוע אגף התקציבים לא מבצע ניתוח מרשים גם לבנקאות הריכוזית? האם נזכה לראות ניתוח כזה למונופול הגז? לתקציב הביטחון? האם משרד האוצר יחשוף פעם את נתוני מס הכנסה הפנימיים על זהות המשקיעים הגדולים בדירה שנייה ושלישית להשכרה? כמה מהם נמנים עם קבוצות האינטרס בבנקים, במונופולים, בביטחון? במשרד האוצר מעדיפים בדרך כלל שהציבור יחשוב שיש כאן ״שוק חופשי״ - מי שיתאמץ יצליח - ולא שוק למקורבים. תסתכלו לאן עברו כמה מפורשי המשרד בשנים האחרונות ואולי תבינו למה. רמז: הם לא נמצאים בהיי־טק או בעסקים קטנים.

נחזור לטיול שלנו בטבלת תעריפי הסלולר: עובדי מונופול התעופה הישראלי לא רק נהנו מתעריפי סלולר נמוכים דרמטית בהיותם ״ציבור מאוגד״, כלשון האוצר, אלא שתנאי השכר והקביעות שמהם הם נהנים נשענים לא רק על כישרונם ומרצם, אלא בעיקר את מעמדה המונופוליסטי של הממשלה: הסיוע הסמוי, הסבסוד שהיא מקבלת מהמדינה, שמאפשר שוק תעופה לא תחרותי בכמה קווים מרכזיים.

הזמן מתקצר והטור מתארך. נדלג איפוא לקצה הימני של הטבלה, שם נמצא את עובדיה המאושרים של חברת אלביט, ששילמו רק 20 אגורות לדקת שיחה (שליש ממה ששילם הציבור) ו–10 אגורות להודעת SMS ׁ(חמישית מהבלתי מחוברים).

בואו נתעכב שלוש דקות על המודל העסקי של אלביט מערכות. היא ידועה בבורסה כחברה מנוהלת היטב ומשגשגת זה 20 שנה. אבל לאלביט יש פן נוסף במודל העסקי שלה, שלא זוכה בדרך כלל לכיסוי תקשורתי נרחב כמו העסקות הבינלאומיות המרשימות שהיא מפרסמת מדי כמה שבועות.

לקוחת העוגן החשובה ביותר של אלביט היא מערכת הביטחון הישראלית. לאלביט טכנולוגיות מתקדמות ומדענים מצטיינים, אבל בלי לקוחה אסטרטגית זאת, יש סיכוי קלוש שהיא היתה מגיעה לרבע ממעמדה הבינלאומי הנוכחי. אחת הסיבות לכך שהלקוחה הזאת כה רווחית ואסטרטגית לאלביט היא שהאחרונה נוהגת לגייס לשורותיה כל שנה עשרות גנרלים ועובדים בכירים ממערכת הביטחון. הלקוח של אתמול הוא איש המכירות של היום. המנהלים באלביט ״מוכרים״ את הסחורה והרעיונות שלהם לעוד ועוד כלי מלחמה לאנשי צבא ורכש, שאך אתמול הם היו הבוסים הישירים שלהם. סינרגיה מושלמת.

באלביט, בתעשייה אווירית וברפאל יש קבוצה גדולה של עובדים שנהנים לא רק משכר כפול ומשולש מבשאר חלקי המשק, אלא שהצמרת שלהן עמוסה בגנרלים ובקצינים בדימוס שמקבלים במקביל לשכרם השוטף פנסיות תקציביות ממערכת הביטחון, אף שהם רחוקים מגיל הפנסיה. אך טבעי הוא שמי שמקבל סבסוד משולש או מרובע סמוי וגלוי ממשלם המסים (דלתות מסתובבות, שכר ופנסיה, פנסיה תקציבית במקום צוברת כמו לשאר העובדים במשק) ייהנה גם מסבסוד צולב דומה מול השוק הפרטי בתעריפי הסלולר שהוא משלם.

ניפחתי לכם את הראש עם ז׳רגון כלכלי כבד - פנסיות תקציביות, ביטחון תעסוקתי, דלתות מסתובבות וסבסודים צולבים? אני מתנצל. כעת אסביר את זה בעברית: לפני שבועיים הסברנו כאן כיצד יש חמש או שש קאסטות סמויות של עובדים במשק הישראלי, שהממשלה, כלומר הפוליטיקאים, החליטו שכל אחת מהן תקבל פנסיה בתנאים שונים לחלוטין - אף שרבים מהם עובדים בדיוק באותם מקצועות עם אותם כישורים בדיוק. כלכלן בצה״ל מקבל פנסיה תקציבית גבוהה פי שלושה ממקבילו בשוק האזרחי, שלא לדבר על קצין האפסנאות - שמקבל פנסיה גבוהה פי שישה ממנהל הלוגיסטיקה בחברה תעשייתית.

עכשיו, באדיבות הטבלה הרשמית של משרד האוצר שמתארת כיצד נראה שוק הסלולר בישראל ערב הכנסת התחרות, אני מבקש להראות לכם שתופעת הקאסטות הזאת משכפלת עצמה כמעט בכל תחום כלכלי: האנשים שיש להם קביעות בעבודה, שיש להם פנסיות גבוהות, שמקבלים גם פנסיות וגם שכר במקביל, האנשים שעובדים בתעשיות ובחברות שיש בהם תחרות מועטה, שמקבלים סובסידיות סמויות מהמדינה, שמוגנים מ"השוק החופשי״ שבנו כאן השמאל, הימין והמרכז בעשורים האחרונים - הם בדרך כלל אותם אנשים.

אתם בוודאי מכירים את המשפט הישראלי השגור ״אבל תראה! בתי הקפה, המלונות ונתב״ג מלאים באנשים!״. אז הנה נקודה למחשבה: האם ייתכן שמדובר בעיקר באותם אנשים, בחמישית או רבע מהאוכלוסיה שהפוליטיקאים, הרגולטורים ולצערנו לעתים קרובות גם העיתונאים מגנים עליהם, על חשבון הציבור הרחב והמפוזר - או כמו שמשרד האוצר קורא להם בשפתו המכובסת ״צרכן פרטי לא מאוגד״?

אם הפערים האדירים במחירים בשוק הסלולר לפני שהוכנסה שם תחרות מפתיעים אתכם כיום, יש לי חדשות עבורכם. כמעט בכל ענפי המשק קיימים אותם פערים ואותה שיטה בדיוק: סבסוד צולב, סמוי או גלוי - העברת עשרות מיליארדי שקלים כל שנה מאלה שאין להם כוח פוליטי וייצוג לבין אלה שיש להם. וככל שלאחרונים יש כוח פוליטי גדול יותר, כך הדיון הציבורי סביב ההטבות שלו מצומצם יותר - והן סמויות יותר. כי ״דיון ציבורי״ הוא עוד שוק ״חופשי״ שבו כוחות ״שוק״ מביאים לכך שהנושאים, האג׳נדה והרעיונות משרתים בעיקר את מוקדי הכוח הכלכליים והפוליטיים.

נדל"ן? חשבו על המיליארדים שמחולקים כל שנה בהחלטות פוליטיות בזכויות בנייה והיתרי בנייה לקבוצות חזקות באוכלוסיה, לקבלנים מקורבים ולאוכלוסיות מחוברות בעיריות, במושבים, בקיבוצים ולמעשה בכל תחום נדל״ני. במקרים רבים הפערים האדירים בעושר הכלכלי בישראל לא משקפים כישרון, חינוך או מריטוקרטיה, אלא זכויות נדל״ן במיליארדים שמחולקות בהחלטות פוליטיות.

פנסיה? פנסיות של 4–6 מיליון שקל ל-60% מפורשי מערכת הביטחון, 70% או 80% מהם עוסקים בעבודות משרדיות, פנסיות תקציביות לרוב בכירי המערכת הציבורית, כולל המערכת המשפטית המשפיעה על כל ניסיון לערוך שינויים מבניים בתחום - כפולות ומכופלות מאלה שיש לבלתי מחוברים.

תיירות? מלונאות? 75% מהלינות במלונות בישראל שייכות לוועדי העובדים של המונופולים הגדולים. שאלתם את עצמכם מי יכול להרשות לעצמו לשלם 2,000–1,000 שקל ללילה במלון באילת? אז זהו, שאתם, הבלתי מחוברים, משלמים חלק מזה, בלי להיות מודעים, כאשר אתם נשארים בבית ומישהו אחר נסע לאילת: פעם ראשונה אתם משלמים את החופשות האלה כאשר העובדים דנן מתפרנסים ממונופול המגלגל את העלויות שלו עליכם כצרכנים ומשלמי מסים, ופעם שנייה אתם משלמים כאשר המלונות, כמו חברות הסלולר, כמו חצי מענפי המשק, נוקטים אפליית מחירים ביניכם (חלשים, לא מחוברים, הגדרתית) לבין המחוברים.

כלומר, ההטבות המיוחדות שהמדינה נותנת ישירות בגלוי או בסמוי לקבוצות שונות באוכלוסיה משכפלות את עצמן בשוק ״החופשי״. התיאוריה הפופולרית שמי דופקים אותו פעם אחת לא יכול להיגמל מזה מדויקת כלכלית: ככל שאתה חלש יותר, כך ידפקו אותך בכל מקום שאליו תפנה.

הטור הזה שוב יצא ארוך ומורכב מדי, ולכן ננסה לסיים עם מסר פשוט: אין דבר כזה ״שוק חופשי״ - לא בנדל״ן, לא בפנסיה, לא בסלולר, לא ברכב, לא בביטוח סיעודי. הכל פוליטי בסופו של דבר. לא פוליטיקה של ימין ושמאל, אלא פוליטיקה שמשרתת קבוצות אינטרס או את הציבור הרחב המפוזר. בדרך כלל היא משרתת את הקבוצה הראשונה.

כאשר TheMarker ביזבז לפני חמש שנים מאות עמודי נייר על כתבות וטורים כדי לדחוף את הפוליטיקאים והרגולטורים לבצע רפורמות בסלולר ובריכוזיות, שאלו אותנו רבים, ובצדק, מדוע להשחית כל כך הרבה זמן ומיקוד בנושא - האם מחירי הסלולר הם דבר כה חשוב לדמוקרטיה ולכלכלה הישראלית?

לא, מחירי סלולר לא חשובים, יוקר מחיה הוא לא נושא כל כך חשוב, אבל הם הדרך הטובה ביותר להראות במספרים מוחשיים לציבור רחב ומפוזר כיצד הממשלה, הפוליטיקאים והרגולטורים משרתים את קבוצות האינטרס, ולא אותו. זאת הדרך הטובה ביותר להסביר לציבור ש–90% או יותר מהשיח הציבורי בישראל הוא מסך עשן שמסתיר את הדרך שבה אליטות קטנות, מיודעות וחזקות מנצלות את פער הידע ויכולת ההתארגנות וההשפעה שלהם על השלטון כדי להעביר משאבים, יוקרה וכוח אליהן ואל הילדים שלהם.

ומי שנדפק? לא רק שהוא לא יכול להיגמל, אלא שגם הילדים שלו יתקשו להיגמל. ואם הילדים האלה לא יקומו ויתחילו ללמוד, להבין ולהתעמק בדרך שבה השיטה הזאת עובדת, אז המערכת הפוליטית שלנו, שחשבתם שהיא גרועה, תצמיח מתוכה גידולים יותר מפחידים, יותר גזעניים, יותר כריזמטיים, יותר טלגניים, שרלטנים והזויים מהיום - כי כאשר התסכול מגיע לרתיחה, הפתרונות שמגיעים הם הגרועים ביותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם