"לצאת נגד קבוצת אינטרס כמו רשות שדות התעופה זאת התאבדות פוליטית" - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"לצאת נגד קבוצת אינטרס כמו רשות שדות התעופה זאת התאבדות פוליטית"

ח"כ, סגן ראש עירייה ועובד בכיר בעירייה מסבירים למה פוליטיקאים חייבים לשרת קבוצות אינטרס

129תגובות

שני הטורים האחרונים, הראשון על רשות שדות התעופה והקשר בין עלויות השכר בה לבין המסים וההיטלים שהיא גובה, והשני שניסה להסביר מדוע פוליטיקאים משרתים את קבוצות האינטרס, גררו מאות תגובות, מיילים ודיונים. רבים מהקוראים מתקשים, בצדק, לקבל את התזה שהפוליטיקאים והמנהלים במגזר הציבורי לכודים על ידי קבוצות אינטרס ולכן לא מסוגלים לחולל שינויים, ושגרוע מזה: חלק מנבחרי הציבור ופקידיו נהפכים בעצמם לקבוצת אינטרס שמשרתת בעיקר את עצמה.

בעקבות הטור על הפוליטיקאים השבויים בידי קבוצות האינטרס החליטו ח"כ, סגן ראש עירייה ופקיד בכיר בעירייה מרכזית בישראל לשתף אותנו בסודות הכי מוכרים וגלויים לכל מי שנמצא בעמדות מפתח בארגונים ציבוריים גדולים - הסיבה לכך שהם משרתים קבוצות אינטרס על חשבון ציבור רחב, מפוזר ולא מאורגן, שלמעשה לא מקבל ייצוג בדמוקרטיה הישראלית. הנה הטקסטים שהם שלחו לנו, כמעט ללא עריכה. העדויות אנונימיות, משום שחשיפה בשמם היתה מונעת מהם כל אפשרות להיות גלויים ומדויקים. שלושת האישים האלה הם שחקנים ותיקים וידועים בזירה הציבורית, נהנים ממוניטין טוב ומוכרים לנו היטב.

פולישוק
אלדד רפאלי

ח"כ: למה פוליטיקאי מפוכח לא יילחם במונופולים

"רוב הציבור לא מבין איך עובדת הפוליטיקה ואיך עולים ויורדים בתמיכה. קחו לדוגמה מפלגה שבה יש כ–100 אלף חברים. לכאורה, 100 אלף איש יכולים להשפיע על בחירת הרשימה שלה לכנסת; אבל הקרב בפריימריז מוכרע באמצעות הקולות השוליים. שיעור ההצבעה הצפוי בפריימריז יהיה 40%–60%. מספר הקולות תלוי כמובן במספר הסימונים בטופס ובמספר המתמודדים, אך תוצאה של 40% סימונים מכלל המצביעים היא גבוהה ביותר בכל קנה מידה. כך שאנו מגיעים למספר קולות נדרש של כ–20 אלף כדי להתברג בצמרת המפלגה. במצב כזה, לתזוזה של אלפי קולות בודדים בין מועמדים יכולה להיות השפעה מכרעת על עצם הבחירה - וודאי שעל המיקום.

"הוועד של רשות שדות התעופה, כמו רוב הוועדים הגדולים במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי - במונופולים, בעיריות, בתעשיות הביטחוניות, בפיננסים ובקרוב בתקשורת ובביטוח - קורא את המפה, ולכן ממהר לפקוד לפחות 1,000 חברים לכל מפלגת פרייימריז שיש לה מהלכים אפשריים בשלטון. עבורם, לפקוד מספר כזה של אנשים זו משימה פשוטה, משום שיש להם משאבים ארגוניים ובעיקר אינטרס חזק. מדובר בקרב על שמירת הפרנסה. לכן, חברי הוועד יפקדו את העובדים ואת בני משפחותיהם. מאחר שהם מודעים לעומק האינטרס, הם יגיעו ביום ההצבעה כדי להצביע באחוזים גבוהים ומרשימים יותר מכל ציבור אחר שמגיע ממניעים אידיאולוגיים. מעבר לכך, משום שהאינטרס המחבר את חברי הקבוצה כל כך מוגדר ומובהק, הם יהיו ממושמעים מאוד בהצבעתם ויצייתו לראש הוועד, שיחליט את מי מתגמלים ובמי נוקמים.

"ההחלטה של פוליטיקאי לצאת נגד מונופול, ענף חמסני או ועד עובדים שסידר לעצמו תנאים חריגים על חשבון הציבור נראית טוב על הנייר, אבל היא בעלת משמעויות התאבדותיות. לכן יש להתייחס אליה בכובד ראש ולהחליט אם שווה להקריב את הקריירה הפוליטית עבור רפורמה שככל הנראה לא תתרחש. גרוע מזה: ברגע שתחליט לעשות את הדבר הנכון ותצא לקרב נגד מיליציית מיסוי עצמאית, ועד גדול וחזק או גידו משפיע, תגלה שאצלך במפלגה ובמפלגות אחרות יש מספיק צדיקים שיילחמו למען הוועד, ולכן רוב הסיכויים הם שאתה תיפול על חרבך בעת שהם יגזרו את קופון התמיכה השמן של הוועד כל הדרך אל הקלפי.

"זה הרגע לגלות את מה שמובן מאליו לכל מי שהיה שנים רבות בזירה הפוליטית: כמעט אין החלטה מקצועית אחת בקדנציה של פוליטיקאי שיכולה להזיז 5% תמיכה משורת הרווח לשורת ההפסד. פוליטיקאים נאבקים על כל בדל של חשיפה בכלי התקשורת (שגם הם מושפעים לעתים קרובות מקבוצות האינטרס) כדי להרחיב את התמיכה שלהם בקרב המתפקדים, ובהינף החלטה אחת לתמוך בוועד, בלי להתבזות בתקשורת (או לרוץ ולהתחנף לתקשורת ולבעליה), מבטיחים בסיס תמיכה מוצק.

"ראשי הוועד, לעומת זאת, לא נותנים את התמיכה בחינם. לרוב הם יחלקו אותה לארבע קבוצות. ראשית, שתי הקבוצות החשובות פחות:

1. רוב הפוליטיקאים יקבלו תמיכה חלקית (למשל 500 קולות) כדי לשמר אותם אסירי תודה, ומנגד לוודא שיתמידו בהתנהגות טובה וישאפו לשפר את חלקם בסיבוב הבא.

2. הפוליטיקאים הלא מנוסים והלא מפוכחים לא יקבלו כל תמיכה, ולעתים אפילו לא יידעו לדרוש אותה. רוב חברי הקבוצה הזאת הם 'ההזויים', שבאים והולכים מדי קדנציה ולא שווה להשקיע בהם יותר מדי. ממילא הם גם לא יצליחו לייצר רוב לשינוי משמעותי בכנסת או בממשלה, משום שעדיין לא למדו כיצד עובדת השיטה.

"וכעת שתי הקבוצות הרלוונטיות יותר:

הפגנות
אוליבייה פיטוסי

3. הפוליטיקאים שהוכיחו את נאמנותם ברגעי האמת. חברי הקבוצה הזאת נלחמו (או יילחמו) בחירוף נפש להוצאת סעיפי רפורמות ושינויים מבניים למען הציבור הרחב מחוק ההסדרים, ואפשר לסמוך עליהם שירכזו את המאבק על שמירת האינטרסים של הקבוצה, משום שהם 'אחלה גברים ומעריכים את ערך החברות'. אלה כמובן יקבלו תמיכה בהיקף 'מלא־מלא' (לפחות את כל ה–1,000, אך בפועל אלפי קולות יותר).

4. אלה שלא היו ממושמעים וראויים לנקמה, לא רק שלא יקבלו קול אחד מבין ה–1,000 של הוועד הספציפי - אלא שאפשר לגרוע מהם אלפי קולות אחרים תוך שימוש בדילים.

"שווה להתעכב על קבוצות 3 ו–4, משום ששם מצויים מחוללי השינוי הפוטנציאליים לצד משמרי המצב הקיים המקצועיים. הפוליטיקאים ש'יודעים להעריך את החברות' יזכו שוב בחברות של הוועד, וכך יוכלו לעשות דילים תוך הסתמכות על 1,000 החברים בו. לדוגמה, הם יוכלו להבטיח למתמודד אחר, שכלל לא נמצא ברשימות של הוועד, שהם ישריינו עבורו את תמיכת הוועד (בהיקף של 1,000 קולות) תמורת תמיכה של חמולה (בהיקף של 1,000 קולות) שאותו מועמד אחר פקד בכפר בצפון. כך, על פי עקרונות פשוטים שכולנו למדנו במשחק המונופול, אותו מתמודד מינף את הנאמנות שלו לוועד ל–2,000 קולות בקלפי. אפשר לחזור על הדיל הזה כמה פעמים, משום שהוועד נחשב לספק קולות אמין וכ'גבר שעומד במלתו ביום הדין' (מתנצל על השפה השוביניסטית, אבל זאת השפה בשטח).

"שיטת הדילים, כמובן, עובדת גם לכיוון השני: ח"כ שהחליט שיש לו עניין לטפל בהסדרים המעוותים שהשיג ועד במונופול או גוף חזק במשק מסכן לא רק את 1,000 הקולות של הוועד הספציפי הזה. הוועד גם יכול לעשות לו 'דילים על הראש' ולהתנות תמיכה במועמדים מסוימים בכך שיחסלו את המועמד שסרח. וכך, ההחלטה לצאת נגד האינטרסים של הוועד עלולה לעלות לו באובדן של אלפי קולות יקרים ונחוצים. כמה אנשים היו מוכנים לסכן את מקום עבודתם ואת הקריירה שלהם כדי לשרת איזה צרכן כללי (במקרה זה, לקוח של רשות שדות התעופה), שככל הנראה לעולם לא יבין ולא יוקיר תודה על מה שנעשה למענו?

"מערכת דילים נוספת שמעצימה את האפקטים האלה ולעולם לא זוכה לכיסוי בעיתונות היא מערכת שיתוף הפעולה הבלתי רשמי בין הוועדים השונים. לקראת יום הדין יישבו הפוקדים המרכזיים מטעם הוועדים לישיבת תיאום גורלית, מעין ישיבת מטכ"ל של האוגדונרים הראשיים שמתכוונים לשנע את כוחותיהם ביום הפריימריז. במקרים האלה יידונו בעיקר מקרי הקיצון, כלומר במי תומכים 'מלא־מלא' ולמי 'הולכים על הראש'. מועמד שיקבל תמיכה מלאה מהמטכ"ל של הוועדים יכול להרשות לעצמו לנוח על זרי הדפנה. ביום הפריימריז יזרמו אליו 7,000–10,000 קולות מבלי שנקף אצבע למען הציבור. כל מה שהוא עשה זה חסם בשקט, מתחת לרדאר, רפורמות בעד הציבור הכללי - והנה הוא כוכב גדול בפריימריז ובמפלגה ומטאור בפוליטיקה הישראלית.

"כך, מועמדים כמעט אנונימיים יכולים לבצבץ ולהפתיע. תרחיש זה נכון ביתר שאת בשיטת המחוזות, שבה נדרשים אלפי קולות בודדים כדי לשריין מקום בכנסת. כמובן שבעת ראיונות ההיכרות שיערכו הפוליטיקאים החדשים בתקשורת הם יספרו לנו על 'הרצון שלהם לתרום לציבור ולעסוק בעשייה חברתית נמרצת', בעוד שבפועל העשייה הפוליטית שלהם מסתכמת בשימור המצב הקיים - מניעת רפורמות במקומות המסואבים והמושחתים ביותר במדינה.

"באופן הזה, ייתכן שח"כ אפרורי, בינוני ולעתים אפילו מושחת יחלוש על אלפי קולות מבלי שעשה פעולה בעלת ערך ציבורי כלשהו. להפך, הוא שאב ערך מהציבור הרחב בשם קבוצת האינטרס. לעומת זאת, ח"כ אחר - שפעל במרץ בוועדות הכנסת, התעמק בתוכן והשתדל לעשות את עבודתו על הצד הטוב ביותר - יידחק ביום הדין לתחתית הרשימה, משום שייחשב 'הזוי ולא מחובר' ו'לא מתאים לפוליטיקה'.

"מערכת התמריצים המוסדית שתוארה כאן חזקה כל כך, עד שכמעט אין כל משמעות למשתנים נוספים כמו גיל, הרקע האישי של המועמד, יכולותיו, הידע שלו, הבנתו את המשק ובעיקר עבודתו בכנסת או בממשלה.

"כמעט כל אחד, בדרכו, יישר קו עם האוגדונרים של השטח, שהם בעלי העוצמה האמיתית. ההגונים מבין הח"כים ירטנו באוזני חבריהם הקרובים על המצב, ויבטיחו שיום אחד (שלעולם לא יגיע), כאשר יהיה להם מספיק כוח פוליטי, הם יעשו את השינוי.

"הבינוניים ביניהם כלל לא ישקיעו מחשבה בעניין, אלא ישכנעו את עצמם שכך עובדת השיטה ו'עדיף לדאוג לעצמך, כי איש לא יעשה זאת עבורך, וכי ככה כולם עושים'. הבלתי הגונים, לעומת זאת, יתמוגגו וייהפכו לשחקנים מצטיינים במסגרת השיטה.

"לכן לא ממש משנה אם הפוליטיקאי המדובר הוא בוגר המחאה החברתית שהצטרף למפלגת העבודה, יו"ר חדש שנבחר למפלגה, ח"כ צעיר יחסית או יו"ר ועדת כנסת (או שר) מנוסה ומשופשף: כולם מפנימים את האינטרסים, ומבחינתם לא רציונלי להילחם נגד התחלואים ברשות שדות התעופה או בכל גוף חולה אחר במגזר הפרטי או במגזר הציבורי.

"אבל אני צריך לסיים באופטימיות: כאשר השינוי יבוא ממקום אחר, מחוץ למערכת הפוליטית, ותצטבר מסה קריטית של תומכים, אזי המנגינה תשתנה, ובוגרי המחאה בכנסת יוכלו שוב לאמץ סיסמאות ולומר לנו בלהט שהישראלים החדשים רוצים שינוי. עד אז, לא הייתי עוצר את נשימתי בהמתנה לסוס הלבן מתוך המערכת הפוליטית".

סגן ראש עירייה: לפוליטיקאי עדיף לא לפעול למען הציבור

"הניתוח שפורסם כאן בשבוע שעבר על חוסר היכולת של פוליטיקאים להוביל שינויים הוא עבורי - כפוליטיקאי באחת העיריות המרכזיות בישראל - מדכא, קצת משפיל, אבל באופן מכאיב גם מדויק להפליא. אף שרוב חבריי הפוליטיקאים יכעסו וינסו להכחיש את המציאות, הם יודעים שזה האתגר הגדול והמלכוד שבתוכו נמצאת הפוליטיקה הישראלית. אלא שלדעתי המצב חמור אף יותר: לאחר שנות עשייה למען הציבור בעירי, אני יכול לומר שכיום נראה שלפוליטיקאי ישראלי עדיף לא לפעול לטובת הציבור. כל פוליטיקאי שכן עושה, יוצר ויוזם עלול לפגוע ביכולתו להיבחר שוב. לכאורה, זה נשמע לא הגיוני: הרי הציבור רוצה שמנהיגיו יפעלו למענו. אך המציאות הרבה יותר מורכבת.

"כשקראתי את הניתוח בטור זה, פניתי לגיא רולניק וביקשתי לכתוב מאמר שיסביר מדוע הוא צודק. הוא הסכים מיד, אבל ביקש שאכתוב את כל האמת, ושאל אותי אם אני חושב שאוכל לעשות זאת מבלי לסכן את תפקידי. השבתי בחיוב, אבל כאשר התיישבתי לכתוב גיליתי במהרה שאצטרך לשמור על עילום שם.

"אני רוצה להסביר לכם כמה מהסודות הידועים ביותר שפוליטיקאים לעולם לא יספרו לכם. נתחיל בדברים הפשוטים: הזמן של כולנו מוגבל. עשייה גוזלת המון זמן. כדי להניע מהלך צריך לקיים אינספור ישיבות, לבנות מתווה שמאפשר שיתוף פעולה בין גורמים שונים, למצוא מקורות תקציביים או לבנות את הקואליציה שתשנה מאזן תקציבי. אחר כך צריך לפעול מול כל מי שעשוי להתנגד כדי לרכך את ההתנגדות ולשכנע את כל הגורמים בחשיבות המהלך. זאת העבודה הפרלמנטרית, והיא גוזלת המון זמן וכוחות.

"מבחינה פוליטית זה בזבוז זמן. בזמן הזה עדיף ללכת לאירועים, להתחבק עם פעילים, ללטף את האגו של המון אנשים, להיות בקשר עם עיתונאים, להגניב להם סיפורים, לנאום, לפגוש קבוצות, לכתוב סטטוסים, לארגן הפגנה, לייח"צן את עצמך, לרחרח במסדרונות כדי לראות על מה פוליטיקאים אחרים עובדים ואז לבשר לעולם על הפרויקט שלהם כעל שלך. הרי אם תהיה הראשון לבשר עליו בתקשורת, מבחינת העולם זה שלך. אז לא עדיף פשוט לעקוב אחרי אחרים במקום לעשות בעצמך?

"ויש עוד. בפעילות לטובת הציבור, תמיד יש קבוצה קטנה שניזוקה. אותה קבוצה תמיד תדע בדיוק מי פגע בה. מי שפעל לטובת הציבור ונגד אותה קבוצה, ייענש. תמיד. הדוגמה הפשוטה ביותר היא בתחום התכנון והבנייה: אתה, כפוליטיקאי 'חיובי', רוצה את טובת הציבור ופועל לשמירת קו הרקיע, מתעקש שהדירות יהיו בגודל מתאים למשפחות ולא רק דירות פאר, ולא תוותר ליזם על המטלה שהוא קיבל לבנות בית ספר או לשפץ גינה - כי זאת טובת הציבור. והציבור? סביר להניח שבכלל לא יידע על כך, כי את התקשורת זה לא מעניין. אבל היזם, לעומת זאת, יידע ויזכור וייצא נגדך בכל הזדמנות, ויחזק את היריבים שלך שמוכנים לסגור לו את הדיל.

"ומה קורה ביום הדין של הפוליטיקאי המקומי, הוא יום הבחירות? קודם כל, צריך לגייס כסף. המון כסף. התורמים הם בני משפחה, חברים, אבל בעיקר בעלי אינטרסים: בעלי עסקים, קבלנים, יזמים. והם תורמים כי זאת השקעה. ככה זה נתפש. בעתיד תוחזר ההשקעה בדמות קומה נוספת ליזם, ויתור על שיפוץ הגינה או הפיכת שטח ציבורי לשטח לבנייה למגורים. הציבור לא יידע, וגם מי שקצת יתעניין לא יידע באמת מי אחראי לכך.

"בנוסף, כדי להיבחר ברשות מקומית, יש צורך באנשים שיעמדו מחוץ לקלפי, ישכנעו, ידברו ולא יוותרו. אז כמובן שיש גם אידיאליסטים שיתגייסו, אבל כמה שעות הם ייתנו מחוץ לקלפי? לך תמצא אותם, תשכנע אותם, זאת המון עבודה. לעומת זאת, יש לא מעט קבוצות מאורגנות שיכולים להביא המון קולות ופעילים, והרבה יותר קל פשוט לעבוד עמן. למשל, בפעילות למען עסקים כגון חיי הלילה, נהגי מוניות, או עסקים אחרים שבאים במגע עם המון אנשים. אתה מארגן הנחה בארנונה, אירועים אצלם בפאב על חשבון העירייה, מקומות חנייה לתחנות מוניות, ובתמורה הם ייתנו לך קמפיין רץ. הם פוגשים בלי סוף אנשים, וידברו על הסיעה שלך ועל כמה היא מדהימה. בשביל מה צריך ערכים/תפישת עולם/מחויבות לציבור? עדיף לעזור לקבוצה קטנה ומאורגנת של עסקים. הם כבר ידאגו לך.

"אופציה נוספת היא בניית בתי כנסת. המון פוליטיקאים מקומיים יעזרו לבנות בתי כנסת. בכל בית כנסת יש קהילה מאורגנת שתצא להצביע באחוזים גבוהים, והם יודעים מי עוזר להם.

"הקבוצה האחרונה היא ועד עובדי העירייה. בכל עיר יש עובדי עירייה, הרבה אנשים שאתה יכול להשפיע מאוד על תנאי ההעסקה שלהם. אם תבטיח להם הטבות, הם יצביעו עבורך. יש להם גם בני משפחה, אנשים שיכולים לעמוד מחוץ לקלפי ולעזור. ופה יש עוד יתרון, כי כשתצטרך לסדר לעסקן או פעיל שהבן או הבת שלהם יתקבלו לאיזה גן עירוני מבוקש על חשבון מי שגר באזור, העובדת הזוטרה, שכמובן חברה בוועד, תעזור לך. כשתצטרך זירוז בקבלת אישור בנייה למקורב, העובד בתחום הרישוי יעזור לך. כי אתה משלהם. כך גם בארנונה, ברישוי עסקים, בשיפוץ גן: אינספור הטבות מחכות למקורבים שלך, אם רק תסגור עם הוועד מראש ותשמור עליהם כל הקדנציה. כך שיש פה רווח כפול ומכופל. מיותר להזכיר באילו עונשים יכול הוועד להשתמש כדי להעניש את מי שעובד נגדו.

"חשוב לשים לב: אין פה עניין ערכי. זה יהיה עטוף בקלישאות של פוליטיקה מקומית - 'לעזור למנועי הצמיחה של העיר, לחזק את התורה/היהדות בעיר' - אבל העניין האמיתי הוא מי מספק קולות ומי יתגייס ביום פקודה. כי הם יזכרו אותך. הם לא יהססו פתאום בקלפי. כשיפגשו מישהו מחוץ לקלפי שיהיה לו מה לומר על הסיעה שלך, זה לא יעניין אותם. הם יצביעו עבורך. כי אתה מספק את הסחורה. כך שאין מחיר לעשייה שלילית, ובינתיים נראה שיש מחיר כבד על עשייה חיובית.

"אז מה הפתרון? אנחנו החלטנו לעבוד אחרת, על אף הקשיים הגדולים. את הכסף גייסנו ממי שהאמין בערכים שלנו, ואנחנו מחזקים זה את זה בסיעה לפעול לטובת הציבור ולא לוותר. זה לא קל. אבל אנחנו יודעים שככל שיותר אנשים טובים ואכפתיים ייכנסו לפוליטיקה, ודאי לפוליטיקה המקומית, נוכל יחדיו לשנות. כי אם בפוליטיקה הארצית המבנים הרבה יותר מאורגנים, הרי שבפוליטיקה המקומית אפשר להגיע להישגים ולשנות את המצב הקיים באמצעות עבודה קשה וחשיפת הציבור לנושאים החשובים. זה קשה, לפעמים זה נראה בלתי אפשרי, אבל זה הכרחי וזה קורה.

"כמובן שאם היינו יכולים לנהל את העיר ללא הלחץ של קבוצות קטנות ומאורגנות, ועם ציבור מעורב שמבין שצריך לדאוג לציבור ומתגמל פוליטקאים מקומיים שפועלים לטובתו, אז ערי ישראל היו נראות אחרת לגמרי. אפשר היה להחליט באופן מקצועי מה מקימים על שטחים ציבוריים - מתנ"סים, מועדוני נוער - ולא לתת בניין לכל עסקן עם עמותה, או לכל חמישה עסקנים שרוצים להקים בית כנסת. היינו יכולים לפטר עובדים שלא עובדים בפועל, ולהחזיק רק עובדי עירייה שבאמת עושים את העבודה. או אז היה אפשר לדאוג להליכי רישוי מהירים, רחובות נקיים, בתי ספר משופצים, כל מה שכולנו מייחלים לו.

"ואם היו חושבים על הציבור ולא על הקבוצות המאורגנות, ערי ישראל היו נראות כמו שכולנו יודעים שערים צריכות להיות.

"הפתרון גם טמון בכל אחד מכם, הקוראים. שאלו שאלות, פתחו חושים מחודדים יותר, בדקו מיהם הפוליטיקאים שמחבקים כל הזמן את בעלי האינטרסים בעיר שלכם, פנו לכמה פוליטיקאים והציעו שיעזרו לכם בפרויקט משמעותי לטובת העיר, ותראו מי עושה ומי מלטף לכם את האגו. בדקו מה נבחרי הציבור שלכם עושים באמת - עבור כלל הציבור.

"ואם קראתם את המאמר הזה, אתם כבר חלק מהשינוי".

פקיד עירייה: הגנה על העובד במחיר חיסול היכולת לשנות

"ביום שבו התקבלתי לעבודה בעירייה, שלחו לי קרובי משפחתי כרטיס ברכה ובו השורה הבלתי נשכחת: 'ברכות עם הפיכתך ליוסף מהעירייה'. חייכתי, ולא ידעתי עד כמה הם צדקו. אני בספק אם אפילו הם ידעו.

"העירייה שבה התחלתי לעבוד היא עירייה יציבה כלכלית, שבראשה עמד באותה עת ראש עירייה הגון וישר, שבא לחולל שינוי בתרבות הארגונית. גם העובדים שפגשתי ברשות המקומית לא היו עשויים מקשה אחת: רבים מהם היו אנשי מקצוע חרוצים ומסורים, שהקדישו את מלוא מרצם וכוחם לקדם פרויקטים, לשרת את התושבים ביעילות, ובאופן כללי למלא את תפקידם על הצד הטוב ביותר.

"אלא שגם ראש עירייה הגון, הנמנה עם המיעוט של הבלתי מושחתים, וגם עובדי עירייה חרוצים ומסורים, יתקשו מאוד לחולל שינוי במבנה המוניציפלי המבוסס על שילוב קטלני של שתי רעות חולות: קביעות והתארגנות עובדים, שיוצרות מעמד של עובדים חזקים שידם על השאלטר, עובדים חלשים הנהנים רק באופן חלקי מהגנת הוועד, ועובדי קבלן/חברות כוח אדם, המרפדים את תחתית הפירמידה.

"נתחיל מסוגיית הקביעות: כל ארגון מייצר את התרבות הארגונית שלו, המשקפת את סט הערכים הארגוני. האירוע המכונן של התרבות הארגונית המוניציפלית, אם תרצו התשובה המוניציפלית לחגיגות הביכורים בקיבוץ, הוא מסיבת הקביעות השנתית. בהרמת הכוסית לכלל עובדי העירייה, בראש השנה או בפסח, חוגג כל הארגון את הרגע המרגש שבו מצטרפת עוד קבוצת עובדים, שעד כה נדרשה להוכיח את עצמה בכל יום מחדש, לקבוצת בעלי הקביעות, שאינם נדרשים להוכיח עוד דבר, ושמעתה אין כמעט דרך בעולם להיפטר מהם, ולא משנה מה רמת הביצועים שלהם - אם בכלל קיימת כזו.

"אז נכון, חלק ממקבלי הקביעות ימשיכו לעבוד, ואפילו היטב. אבל לפחות חלק מהם, אם לא רובם, איבדו את התמריץ להשקיע בעבודה, ביודעם שמכאן ואילך אלוהים בכבודו ובעצמו יצטרך להתייצב בפני בית הדין המשמעתי כדי לגרום לסיום העסקתם בעירייה. כל מי שמצוי בחיים המוניציפליים מכיר את העובדים האלה: אלה שבאים לעבודה, אבל לא לעבוד. במקרה הטוב הם סתם לא עושים כלום, ובמקרה הפחות טוב הם מחזיקים בעוד עבודה במקביל, ומכפילים את המשכורת העירונית הצנועה לשתי משכורות - על חשבון הציבור משלם המסים.

"חשוב להדגיש כאן נקודה משמעותית לגבי הקביעות במגזר המוניציפלי. הקביעות היא בעיה כה אקוטית, בין היתר משום ששוק העבודה הישראלי לא מספק פתרון אמיתי ליום שאחרי ביטול הקביעות. מצד אחד, הקביעות מספקת לחלק מעובדי הרשות המקומית הזוכים להגנתה רישיון שלא לעבוד, ובכך פוגעת פגיעה אנושה בפריון הרשות המקומית, ובמלים אחרות ביכולתה לייצר תוצר משמעותי או לספק שירותים איכותיים לתושבי הרשות. קיים קשר ישיר בין אבטלה סמויה במחלקת המים, ההנדסה או הגבייה לבין זמן ההמתנה של התושב לקבלת השירות או לאיכות השירות שהתושב מקבל לבסוף.

"מצד שני, במו עיניי ראיתי בעיריות שונות מצבים שבהם הקביעות היתה הגנה אמיתית לעובד שמצא עצמו נרדף משיקולים פוליטיים (ראש עיריייה חדש שהחליט לסלק את כל אנשי שלומו של קודמו בתפקיד, למשל), או סתם חשוף לכוחניות ארגונית ישראלית מצויה.

"המצב הקיים, שבו חלק מהעובדים נהנים מקביעות ברזל שהופכת אותם למסמרים בלי ראש שאין לחלצם מהקיר בשום דרך, הוא בלתי נסבל. עם זאת, הקלות הבלתי נסבלת שבה שוק העבודה הישראלי מאפשר למעסיק להיפטר מעובד שאינו נהנה מקביעות, להשליך אותו מאיגרא רמא של משכורת חודשית לבירא עמיקתא של קצבת אבטלה זעומה וזמנית, מזעזעת לא פחות.

"כדי לאפשר גמישות אמיתית בשוק העבודה נדרש ביטול של הקביעות, לצד אימוץ נורמות של תום לב והגינות בסיום ההעסקה, כמו גם רשת הגנה חברתית אמיתית לעובד שאיבד את מקום עבודתו, שכיום היא בחזקת חלום רחוק במחוזותינו.

"סוגיה לא פחות בעייתית במבנה המוניציפלי היא ההגנה הדיפרנציאלית של הוועד על קבוצות העובדים השונות. בעירייה יש עובדים חזקים שידם על השאלטר, כמו הקבוצה המועדפת של המצילים בתחנות ההצלה. קבוצה זו של עובדים נהנית מרמת שכר מטורפת, שעומדת ביחס הפוך לרמת ההשכלה וההכשרה שלה, רק משום ששביתה, ולו בת ימים אחדים, עלולה לסבך את העירייה באסון שיגבה מחיר בחיי אדם. בקצה השני של הסקאלה אפשר למצוא את הקבוצה הנמוכה ביותר בפירמידה הארגונית של העובדים המאוגדים - סייעות גני הילדים, המקבלות שכר על גבול שכר המינימום, וזוכות כמעט לאפס הגנה מהוועד. ולא, ההבדל המגדרי אינו מקרי. הוועד, הנחלץ כמעט תמיד להגנה על קבוצות חזקות בארגון באמצעים כוחניים, מספק ככלל הגנה טובה יותר לגברים בעמדות כוח בארגון מאשר לנשים בתחתית הפירמידה.

"אבל גם סייעות גני הילדים יכולות להזדקף בגאווה בחגי ישראל, כשהוועד מחלק לעובדים צנצנות דבש או תלושי שי לחג. הן עוד זכאיות לקבל את השי הצנוע, לעומת קבוצה אחרת, מודרת לגמרי, שאינה זכאית אפילו לזה. קבוצה זו מונה כמובן את עובדי הקבלן או חברות כוח האדם. חלק מהם עוסקים במשימות ניקיון (ואז זוכים לאפס יחס מהמערכת העירונית. הם כמו אוויר. שקופים. לא יודעים מה שמם. איש לא בודק את תלושי השכר שלהם. הקבלן מוחתם על התחייבות כלפי העירייה לעמידה בחוקי העבודה, אך התחייבות זו כמעט לא נבחנת, ואם בכלל היא נבחנת מזווית ההגנה על העירייה מפני חשיפה לתביעה עתידיות ולא מתוך אכפתיות לזכויות העובדים כבני אדם).

"קבוצה זו של עובדים מודרים כללה, בתקופת עבודתי בעירייה, גם עובדים סוציאלים, למשל, שמילאו תפקידים זהים לעובדים בני מזל שזכו להיקלט שנים לפניהם בעירייה. שכרם היה נמוך יותר משמעותית, ההטבות הסוציאליות שלהן זכו היו מזעריות, ובעיקר - חרב הפיטורים המשיכה להיות תלויה מעל ראשם, בהיעדר היכולת ליהנות מקביעות. גם צנצנת דבש מהוועד הם לא קיבלו בראש השנה. אז נכון שמאז ימיי בעירייה תוקן החוק כך שיש לקלוט עובדי חברת כוח אדם לאחר תשעה חודשי העסקה, אך המערכת מאפשרת מספיק חריגים המשמרים את האפליה הבסיסית בשוק העבודה הישראלי, וגם ניצול ואפליה למשך תשעה חודשים לא הולכים ברגל, במיוחד כשזו קבלת הפנים הצוננת לשוק העבודה שלה זוכים עובדים צעירים, שבאותו זמן סובלים במיוחד מיוקר המחיה הישראלי ומחוסר האפשרות לחלום אפילו על דירה משלהם.

"תופעה מעניינת נוספת המאפיינת את הנוף המוניציפלי הישראלי, ומקשה על שינוי התרבות הארגונית, היא הנפוטיזם. די להעיף מבט במודעות האבל שמפרסמת הרשות המקומית שבה אתם מתגוררים על לוחות המודעות הציבוריים. אם תעקבו אחרי מודעות אלה תגלו תופעה מעניינת: חלק גדול ממודעות האבל שבהן משוגרים תנחומים לעובד שאמו או אביו נפטרו ממוענות ליותר מעובד אחד - לפעמים לשניים, לפעמים לשלושה, בעיריות שהגדילו לעשות - גם ליותר. הם פשוט פזורים במחלקות העירייה השונות. במערכת שבה המידע על משרות חדשות שמתפנות נשמר בתוך המערכת, חלק גדול מהמכרזים הם פנימיים בלבד, ותרבות ה'שמור לי ואשמור לך' עושה שעות נוספות, מה הפלא שהאדם המוכשר ביותר למילוי התפקיד הוא דווקא קרוב משפחה של עובד בכיר בעירייה, בעל ותק וקביעות? מה הפלא שמנהל בעל שכר עתק בעמותה עירונית הוא במקרה קרוב משפחה של ראש הוועד?

"חלפו כמה שנים מאז שעזבתי את העירייה. לא שעיתי להפצרות הוועד להמיר את החוזה האישי שלי בקביעות המבטיחה. חשבתי שנכון לחפש אתגרים חדשים במחוזות אחרים. כיום, אחרי שחציתי את גיל 40, אני מהרהר לפעמים בשוויה הכלכלי של הקביעות שעליה ויתרתי, אל מול חוסר הוודאות ששוק העבודה הישראלי מספק לעובדים כמוני. האם זו המציאות היחידה האפשרית בשוק העבודה הישראלי? זה כבר תלוי רק בנו, העובדים הבלתי מאוגדים, שהם רוב בשוק העבודה הישראלי. בלחץ שנפעיל ובמאבק שנוביל לטובת חברה שוויונית יותר, כוחנית פחות, המספקת רשת הגנה אמיתית לכלל העובדים במקום רישיון שלא לעבוד המונפק רק לבני מזל מעטים ומיוחסים. אנחנו אלה שנחליט אם יוסף מהעירייה יישאר רק זכרון נוסטלגי מהקומיקס המופלא של דודו גבע ז"ל, או שימשיך להתקיים באינספור מחלקות, יחידות ואגפים ברחבי השלטון המקומי בישראל".

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם