הבמאים והיוצרים 
ניאו-ליברליים - 
ונתניהו סוציאליסט? - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הבמאים והיוצרים 
ניאו-ליברליים - 
ונתניהו סוציאליסט?

מדוע כשמדובר ברשות השידור נעלמת אצל העיתונאים והיוצרים הגישה החברתית?

72תגובות

ליאור לא היסס לרגע: "לפטר את כולם. ברור. לסגור ולפטר", הוא אמר בהחלטיות. רק עשר דקות קודם לכן הסביר לי ליאור, צלם ועורך במקצועו, ששורשיו סוציאליסטיים. הוא נולד להורים שהגיעו מאחד מקיבוצי השומר הצעיר, פעילי שמאל, אנשי תנועת מצפן. הפלגנו יחד בזיכרונות משותפים על של"י, ר"צ ומצעדי ה-1 במאי.

לא הופתעתי במיוחד מהמבט הקפיטליסטי האכזרי בעיניו של ליאור, הצלם הסוציאליסט, כאשר התחלנו לשוחח על רשות השידור. כמה ימים קודם לכן צפיתי בטלוויזיה ונתקלתי בבמאי ויוצר שמאלני ידוע הרבה יותר מכריז בראיון שסגירת רשות השידור, פיטורי כל עובדיה ופתיחתה מחדש היא "החלום הרטוב" שלו.

כאשר המראיין העלה אפשרות שחלק מהעובדים של הגוף החדש שיוקם ייקלטו בו אוטומטית, הבמאי לא ויתר וחתך באכזריות של מנכ"ל: לא. לפטר את כולם. כלומר - המנהלים של הגוף החדש יתחילו מאפס עובדים, ויחליטו אם ואת מי הם רוצים לגייס.

שני המקרים האלה אינם יוצאי דופן. במאים, צלמים, עורכים, מפיקים ועיתונאים ממכריי, שרואים את עצמם כחברתיים במינימום או סוציאליסטים במקסימום, יוצרים שחתומים על מאות כתבות וסרטים על הקפיטליזם הדורסני, פיטורי עובדים, ועדי עובדים אמיצים ומלחמתו של העובד בדורסנות הממשלה או בעלי ההון, הופכים את עורם, את דיבורם, את סגנונם ובעיקר את שפת גופם כאשר מצבה של רשות השידור עולה לדיון. את החמלה, את הסולידריות ואת הסוציאליזם מחליפות מלים בשפה ניהולית: לפטר, לחתוך, לייעל, להעיף, לנקות, בטלנים, מושחתים, נפוטיזם, פוליטרוקים, קשרים, מחוברים, מנוולים.

שר התקשורת, גלעד ארדן
מיכל פתאל

מדוע כאשר מדובר ברשות השידור, גוף ציבורי חשוב, המפרנס כמעט 2,000 עובדים, רובם ממעמד הביניים ומטה, נעלמת אצל מרבית העיתונאים, הבמאים והיוצרים הגישה החברתית? האם רשות השידור היא גוף ציבורי כה מיוחד וכה חריג ביחס לעשרות ומאות יחידות אחרות במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי בישראל?

כמובן שלא. יש כמה הבדלים בין רשות השידור לבין שאר הגופים, אבל ההבדל העיקרי בינה לבין עשרות גופי ענק אחרים במגזר הציבורי המורחב הוא שהיא עוסקת בתחום שהעיתונאים מכירים היטב. רובם יודעים להגיד בדיוק כמה צלמים, תאורנים, מפיקים, טכנאים וכתבים נדרשים כדי להרים כתבה או להפיק מהדורה. הם יודעים שרשות השידור מבצעת את רוב המשימות בכוח אדם כפול מהמקבילים בשוק הפרטי. הבזבוז, השחיתות והסיאוב צועקים ודוקרים את עיניהם: לא מתוך דו"חות הביקורת והכתבות בעיתונות, אלא מההיכרות האישית שלהם אתה.

מערכת הביטחון שורפת בבזבוז, בכוח אדם מיותר או בפנסיות עתק פי עשרה או 20 מכספי משלם המסים הישראלי. המטות של משרדי הממשלה הגדולים ושל הרשויות המקומיות מתחרים בה. אבל שם המיליארדים נשרפים בשקט, רחוק מהעין הציבורית, והם לא דוקרים את עיניהם של רוב היוצרים, הקולנוענים, הדוקומנטריסטים, המפיקים והתסריטאים.

תסביר להם שהתעשייה הצבאית המפסידה או פרויקט המרכבה האחרון, שצה"ל לא זקוק לו, שרפו 10 מיליארד שקל בעשור האחרון - והם יפהקו. תדבר אתם על המחויבות האקטוארית לפנסיה תקציבית, שצמחה ב–200 מיליארד שקל בעשור - והם יפלבלו בעיניהם. תראה להם את המיליארדים המיותרים בחברת החשמל, שמומנו באמצעות ניפוח החוב שלה ל–70 מיליארד שקל שישולמו על ידי משלם מסים אלמוני, מפוזר, לא ידוע - והם יגלו עניין מועט. תציג בפניהם ניתוח של הרנטה המונופוליסטית שמצטברת אצל עובדי הבנקים - והם כבר לא אתך. הדרך היחידה למשוך את תשומת לבם תהיה לדבר על תקציב הביטחון ולערבב אותו עם השטחים, הכיבוש ותהליך השלום. אבל גם פה עדיף לא להכביר במספרים. דבר על נפתלי בנט. דבר על קריית ארבע.

הדו"ח שהגיש רם לנדס לפני שבוע, שקרא לסגירת רשות השידור, פיטורי כל עובדיה ופתיחתה מחדש, כולל את הז׳רגון הכלכלי־ניהולי שבדרך כלל מהווה סדין אדום עבור "החברתיים". תמצאו שם שוב ושוב את הביטויים גמישות ניהולית, חדשנות, הצטיינות, פיטורי עובדים גרועים ובעיקר חזרה על המנטרה של תרבות ארגונית רקובה שיש להחליפה. פרק ההמלצות של הוועדה נפתח באגרוף לבטן הסוציאליסטית והחברתית: "יש להקים גוף חדש, בעל אתוס ארגוני וניהולי שונה לחלוטין מהקיים, יעיל ורזה משמעותית מרשות השידור". מחיאות כפיים אדירות של היוצרים, העיתונאים, היוצרים ו"החברתיים".

בנימין נתניהו
AP

לפני כמה שנים פגשתי יוצר דוקומנטרי ידוע על סט צילומים. הוא לא אהב את עבודת הצלם ששכר. הוא התאכזב. "מחר הוא עף מכאן. הוא היסטוריה", הוא סינן בהפסקת הסיגריה. "מקצוענות מעל הכל". שוב, טקסט ניאו־ליברלי. נעמי קליין היתה מתקוממת.

ועכשיו ברצינות. החיבוק הנדיר והאמיץ שהעניקו קהילת היוצרים והעיתונאים ומאות אלפי ישראלים, אולי יותר, לדו"ח ועדה שקורא לסגור יחידה ציבורית ממשלתית, לפטר את כל עובדיה ולפתוח אותה מחדש הוא רגע נדיר ומעניין בשיח הפוליטי והכלכלי.

זה אינו פרץ רשעות ניאו־ליברלית שקפץ על היוצרים, הבמאים, העיתונאים, מיליוני ישראלים ואלפי טוקבקיסטים שמנאצים את רשות השידור בכל ידיעה. זהו היגיון בסיסי בריא. כמעט מיליארד שקל מכספי משלם המסים הולכים מדי שנה לרשות השידור, והתמורה דלה ועלובה אליבא דכולי עלמא - וזה כולל את מה שחושבים רבים מעובדי הרשות ומנהליה לדורותיהם.

כלומר, כאשר מדובר ברשות השידור, השיחה ברורה: תפקידה הוא לספק שידור ציבורי באופן מקצועי ועצמאי, בדרך מושכת ומשפיעה - ובמינימום עלות. כלומר, רשות השידור לא קיימת כדי לספק ג׳ובים או פרנסה ל–2,000 עובדים. היא קיימת כדי לשרת את הציבור.

טריוויאלי? לא בדיוק. חשבו על השיח בסוגיית הרפורמות בכל חלקי המשק: בנקים, סלולר, חינוך, בריאות, ביטחון, עיריות. האם גם שם המוטיב המרכזי הוא השירות לציבור, היעילות, החדשנות, המצוינות או הגמישות הניהולית? כמובן שלא. שם הדיון עוסק במגזר הציבורי כארגון שמטרתו לייצר מקומות עבודה.

אבל זאת לא רק שאלת היעילות. ההצעה של ועדת לנדס, שכמעט כל הציבור וכל "החברתיים" מחבקים, היא למעשה הפרטה של חלק גדול מהפעילות: רוב ההפקות יוצאו החוצה וחטיבת החדשות תיפטר מהמבנה הארגוני הנוכחי ותעבור להעסיק עובדים בחוזים אישיים על פי ביצועים. כפי שלנדס כותב: "היכולת לקדם עובדים ולפטר עובדים תהיה על סמך הביצועים שלהם ותרומתם לשידור הציבורי", יופמיזם ל"נגמרו הימים שבהם הוועד קובע מי בחבר׳ה המחוברים ואסור לגעת בו, ואת מי אפשר לזרוק כי הוא דור ב׳, עובד קבלן או פרילנסר".

מסקנות לנדס רשות השידור
דניאל בר און

תקראו לזה הפרטה או מיקור חוץ, בימים כתיקונם אלה נחשבים אצל "החברתיים" רעיונות ניאו־ליברליים מסוכנים. אבל כאשר מדובר ברשות השידור, ארגון שכל אחד מבין בדיוק מה הוא צריך לעשות, כמה הוא עולה, מאיפה הכסף מגיע וכמה עמוק הבזבוז בו, לפתע כולם תומכים בשניהם.

חוץ מההסתדרות, כמובן. הם יותר חכמים מכולם. הם מבינים היטב את הסכנה הטמונה בשיח שעוסק בצורך להשתמש ביעילות, בעצמאות, בחדשנות ובמקצוענות בכספי משלם המסים, האגרות או המשקיעים. אם הציבור יתחיל להתייחס למגזר הציבורי, לעיריות או למונופולים כארגונים שצריכים לספק שירות לציבור - ולא רק כספקי משרות - מי יודע כיצד זה יסתיים. לפתע יתברר שבמקום שבו יש בזבוז, שחיתות ומבנים ניהוליים מאובנים, מי שמשלם את החשבון הוא לא הטייקונים או בעלי ההון אלא משלמי המסים - ובעיקר עובדים אחרים, שלא התמזל מזלם להתחבר לאחת ממיליציות המיסוי הפרטיות.

הקונצנזוס סביב הצורך לסגור את רשות השידור מפני שיש לה תרבות ארגונית רקובה, היא שורפת את כספי משלם האגרה ומביאה תמורה עלובה הוא הזדמנות היסטורית להאיץ את הדיון בשוק העבודה בפרט ובמודל הכלכלי בכלל. זה הזמן לדבר על ההבדל בין ועדי עובדי בסגנון הסקנדינבי, שמכפיפים את עצמם לעקרונות של יעילות, תחרותיות, יושרה וייצור ערך לצרכנים ולמשלמי המסים, לבין חמולות שחוסמות רפורמות, עוצרות חדשנות וקדמה ומחלקות שלל ציבורי בין מקורביהן.

יו"ר ועד העובדים של אחת מחברות הביטוח שעובדיה התאגדו באחרונה שלח לנו השבוע מכתב תמיכה נלהב במודל הוועדים השוודי שהצגנו כאן בשבוע שעבר. הוא שמח לראות את תמיכתנו ברעיון התאגדות העובדים ואת הניתוח של המודל הנורדי. "האם תתמכו גם בוועד שלנו?", שאל.

"בוודאי", השבתי לו. "נתמוך בכם בכפוף לכך שתבטיח לנו שכאשר הפיקוח על הביטוח באוצר יתעורר ויתחיל לטפל בדמי הניהול בענף, בחוזים המקפחים, בשירות הלקוחות ובשאר המחלות בענף, לא תתחברו אל הטייקון ששולט בחברת הביטוח במאבק נגד הרגולטור ונגד ציבור המבוטחים החלש והמפוזר. אנחנו רוצים שתשגשגו ותצליחו, כל עוד זה לא ממומן מרנטות מונופוליסטיות. החופש שלך וזכויותיך חשובים לנו, כל עוד הם לא מבטלים את החופש ואת הזכויות של המבוטחים שמפרנסים אותך".

לציבור נמאס ממודל הוועדים שמגלגלים עלויות עודפות על משלם המסים, על המשקיעים ועל הצרכנים. אנחנו רוצים מודל ועדים אחר, שבו הוועדים הם מכשיר שמייצג את כלל העובדים ולמעשה את כלל האזרחים - ולא קבוצות קטנות שדואגות לעצמן, גם אם זה על חשבון הלקוחות ומשלמי המסים.

בניין רשות השידור רוממה
יעל אנגלהרט

כדי שהמודל הזה יעבוד נדרש שינוי עמוק במדיניות הכלכלית. העובדים בארגונים כמו רשות השידור, בענפי משק שייפתחו לתחרות וביחידות ממשלתיות שייאלצו לעבור התייעלות דרמטית חייבים לדעת שהממשלה פורשת תחתם רשת הגנה. היעילות שתושג היא זאת שאמורה לממן את הרשת החברתית הזאת. כפי שאמרה לנו מגדלנה אנדרסון, הדוברת הכלכלית של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית השוודית: "אנחנו חייבים כלכלת שוק יעילה ותחרותיות כדי לממן את הרשתות החברתיות שאנחנו מצפים להן".

מה שמביא אותנו, לקראת סיום, לאיש היחיד שיכריע אם הרפורמה ההיסטורית ברשות השידור שלנדס מציע תתרחש. זהו כמובן ראש הממשלה בנימין נתניהו. עקרונות הרפורמה שלנדס הגיש לנתניהו הם לא רק חלומו הרטוב של ידידנו הבמאי והיוצר, אלא גם של ראש הממשלה. יעילות, גמישות, חדשנות, תשלום לפי ביצועים, התאמת טכנולוגיות חדשות, אתוס של מצוינות. ביבי ספיק. ביבי טוק. ניאו־ליברלי.

אז מדוע ראש הממשלה לא התייצב עם שר התקשורת גלעד ארדן למסיבת העיתונאים? מדוע הוא לא מנצל את הרגע ההיסטורי שבו כל "החברתיים" ו"השמאלנים", שבדרך כלל לא מתלהבים ממנו, תומכים ברפורמה קפיטליסטית כזאת? התשובה ברורה: הרפורמה לא כוללת רק את הפיכת השידור הציבורי לחדשני, גמיש ויעיל, אלא גם אמורה לנתק אותו משליטת הפוליטיקאים.

זו גם החולשה העיקרית של המבנה שמציע לנדס: הוא לא מרחיק מספיק את מינוי המנהלים והעורכים ברשות החדשה מהפוליטיקאים. זה סעיף שדורש חיזוק. זהו רגע המבחן של ראש הממשלה. האם הוא באמת מאמין בשוק חופשי, ביעילות ובחדשנות, או שכאשר מדובר בצעצוע חשוב, הוא בעצם סוציאליסט או קומוניסט הנלחם ביוצרים הניאו־ליברלים?

לנתניהו יש הזדמנות חד־פעמית לצאת למאבק למען מגזר ציבורי יעיל וחדשני במקום שבו כל הציבור אתו, גם אלה שבדרך כלל נגדו, ולשלוח מסר חדש על תחילת השינוי בשוק העבודה בישראל. שוק חופשי. שוק הוגן. שוק סוציאל־דמוקרטי אמיתי, שדואג לכלל העובדים ולא רק למחוברים ולמקורבים. לצורך זה הוא צריך לוותר רק על לטיפונדיה פוליטית קטנה.

אז זה הרגע שלכם. אם אתם מסכימים עם הרעיונות שהעלנו כאן - שעקרונות הרפורמה המוצעת על ידי לנדס לשידור הציבורי בישראל הם חשובים, שיש כאן הזדמנות לתקן לא רק יחידה אחת בשידור הציבורי אלא להתחיל מהלך גדול למגזר ציבורי יעיל יותר ושוק עבודה הוגן יותר לכלל העובדים - שלחו אלינו מיילים, כתבו טוקבקים או השתמשו בכל אמצעי אלקטרוני אחר. נארוז את זה יפה, נפרסם את זה כאן ונשלח לבנימין נתניהו, רחוב קפלן 3, ירושלים, עם העתקים ל–120 ח"כים.

רשות השידור, המחאה והטייקונים

חמש פעמים בעשור האחרון הקדשתי את הטור השבועי לרעיון שהפתרון לרשות השידור הוא לסגור אותה ולפתוח מחדש שידור ציבורי חזק ועצמאי: "הורדות מסים וזמן מסך" (13.2.04); "להציל את רשות השידור. לסגור אותה" (20.6.08); "לא לסבסד את העיתונות הכתובה" (24.9.09); "מהפכת ארבע הרשויות של בנימין נתניהו" (25.2.10); "הרפורמה האמיתית שגלעד ארדן יכול להוביל" (19.7.13).

זה הרגע לגלות שעד לפני שנתיים, הקריאות הנרגשות לרפורמה כזאת לא נעשו מתוך אמונה אמיתית בהיתכנות הפוליטית של מהלך כזה. החיבה של ראשי ממשלה לשליטה ברשות השידור, הכוח העצום של ועד העובדים הקטן שזוכה לתמיכת ההסתדרות והאדישות או חוסר האונים של הציבור מול הביזה של מיליציות המיסוי העצמאיות במגזר הציבורי הפכו את זה לפנטזיה.

אז מדוע עכשיו יש מקום לאופטימיות גדולה יותר? משום שהמהפכה התודעתית צוברת תאוצה, והסנטימנט הציבורי משתנה. אנחנו רואים את זה ביחס לתקציב הביטחון, עוד אובססיה המוכרת לקוראי TheMarker, למונופולים, לקרטלים, למיליציות מיסוי עצמאיות, לקבוצות אינטרס מיוחדות, לחמולות, למועדונים, לצורך בתחרות, לטיפול ביוקר המחיה ועכשיו גם בצורך במהפכה בשוק העבודה.

המנוע שעוזר להפיץ את הרעיונות הוא המחאה החברתית, ששינתה את הנרטיב הציבורי. עם הטייקונים, הריכוזיות, יוקר המחיה וההבדל בין מדיניות בעד שוק למדיניות בעד עסקים גדולים זה לקח יותר מחמש שנים. עם שוק העבודה והמגזר הציבורי זה יהיה מסובך וממושך יותר - אבל זה הכרחי.

רק בעמוד 55 של הדו"ח מזכיר לנדס את אחת הסיבות החשובות ביותר לצורך בשידור ציבורי עצמאי, מקצועני, מתוחכם ומשפיע: "איום מרכזי על הענייניות והאוביקטיביות של המידע המשודר (בתקשורת הפרטית והמסחרית) נוגע לאינטרסים העסקיים, הישירים, העקיפים והצולבים של בעליהם של כלי התקשורת המסחריים".

כן, אסור לשכוח שלפני ארבע שנים היתה ישראל בתהליך מואץ של אוליגרכיזציה, השתלטות מועדון קטן של טייקונים, בנקאים ומאכערים על רוב המשק ורוב כלבי השמירה של הדמוקרטיה והשוק החופשי, ומרבית כלי התקשורת בישראל שתקו או שיתפו פעולה.

השידור הציבורי היה אחד המקומות היחידים שהצטרף מדי פעם לדיון הזה שניהלנו כאן, אבל הוא עשה זאת בכוחותיו הדלים ועם רלוונטיות מועטה. אם הרפורמה של לנדס לא תייצר רשות שידור עם מחלקת חדשות עצמאית ומקצועית, שמנותקת ממועדון ההון־שלטון־עיתון־ביטחון־קבוצות אינטרס, כבר עדיף לגנוז את הרפורמה הזאת. אם יש משהו גרוע יותר מתקשורת חלשה או מתקשורת שמשרתת את הכסף ואת קבוצות האינטרס, הרי שזו תקשורת חזקה שמשרתת אותם אבל מתחזה להיות עצמאית ולוחמנית. כזאת יש לנו מספיק.

עקבו אחרי גיא רולניק בטוויטר

guy.rolnik@themarker.com

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם