בגדי הבנקאים, השמאלנים, הרגולטורים, הפוליטיקאים והעיתונאים החדשים - השבוע / גיא רולניק - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בגדי הבנקאים, השמאלנים, הרגולטורים, הפוליטיקאים והעיתונאים החדשים

כדי לשנות את המציאות צריך לרדת ממגדל השן האקדמי ולתקשר בצורה מושכת

28תגובות

"שמת לב מי עומד כאן בכניסה ללאונג׳?", אני שואל את פרופ' ענת אדמתי בתחילת הראיון. "לא", עונה לי אדמתי. היא כל הזמן בתנועה, רצה מפגישה לפגישה ומאירוע לאירוע, ולא הבחינה שחמישה מטרים מאתנו עומד לויד בלנקפיין, מנכ״ל גולדמן סאקס - הבנק הכי חזק בוול סטריט, ואולי בעולם, שהעיתונאי מאט טאיבי הדביק לו את הכינוי ״ערפד דיונוני שצמוד לגוף העולם ומוצץ ממנו את הדם״. כמו טאיבי, אדמתי שייכת לקבוצה קטנה מאוד של אנשים שהחליטו לא להצטרף למועדון החזק בעולם, והם מנסים לחשוף בפני הציבור האמריקאי את הסוד הגלוי ביותר: הבנקאים אינם הפתרון, אלא הבעיה.

הראיון עם אדמתי התקיים במפגש האחרון של הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, והמיקום שלו משעשע לאור העובדה שרובו מתנהל כאשר בלנקפיין וכמה מחבריו עומדים לידינו ומנהלים שיחת מסדרון עליזה, בעוד אדמתי שופכת בפניי אש וגופרית עליו ועל חבריו. בין השאר היא מספרת לי שמאז שיצא ספרה ״בגדי הבנקאים החדשים״ (The Bankers' New Clothes: What's Wrong with Banking and What to Do about It) לפני שנה, היא מקבלת מדי פעם איתותים שמוטב שלא תגיע לאירועים מסוימים, מאחר שבנקאים שצפויים להשתתף בהם לא רוצים לראות אותה. בנקאי אחד אמר לה שאם ייתן את ספרה לבוס שלו, הוא יפוטר.

השבוע יצא בארה"ב ספרה של אדמתי בכריכה רכה, ובהקדמה מצטטים אדמתי ושותפה לכתיבה מרטין הלוויג דברים שכתבה מרגרט הפרנן בספרה ״עיוורון מרצון - מדוע אנחנו מתעלמים מהמובן מאליו": ״אנחנו מעלימים עין כדי להרגיש בטוחים, להימנע מקונפליקט, להוריד חרדה ולהגן על המוניטין שלנו״. העיוורון מרצון מסייע לבנקאים ולקובעי המדיניות להתעלם מהסיכונים שהם לוקחים ולהדוף ביקורת, כותבים אדמתי והלוויג.

אדמתי, עם קבוצה קטנה של פרופסורים כמו סיימון ג׳ונסון מבית הספר לניהול על שם סלואן במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), יצאה למסע צלב נגד המערכת הבנקאית. הציוצים שלה בטוויטר לא משאירים מקום לספק לגבי מסע הצלב הזה. בניגוד לרוב חבריה באקדמיה היא לא כאן כדי לייצר עוד מאמר ועוד מודל ועוד רגרסיה יפה, אלא כדי לשנות את המציאות. מי שרוצה לשנות את המציאות צריך לרדת ממגדל השן האקדמי, לכתוב ספרים וגם למצוא דרכים לתקשר עם הציבור בצורה ברורה ומושכת.

אדמתי אוהבת להשתמש בדימוי שמבהיר את המצב: היא ממשילה את הבנקאים לנהג מרוצים, שנוהג במשאית ענקית במהירות עצומה בתוך שכונת מגורים. כאשר הוא מתנגש במישהו, המכונית מתפוצצת, עשרות אנשים נהרגים, והוא יוצא מהמשאית בריא ושלם. השיטה של הבנקאים, לקחת בונוסים כל עוד הם מנצחים במרוץ ולצאת נקיים כאשר הם מתנגשים, אינה כה מסובכת, אומרת אדמתי. יש להם מקור כסף בלתי נדלה והם יכולים לקחת עוד ועוד הלוואות. ציבור המפקידים יודע שכספו בטוח כי הממשלה ערבה לפיקדונות, או שהיא תחלץ את הבנקים במקרה של משבר.

״כל אחד אחר שינסה ללוות כסף בכאלה כמויות - לבסוף ייתקל בסירוב מהמלווים", היא אומרת. "כאן המלווים שלהם הם פשוט המפקידים, אנשים שלא כותבים חוזים, ולא מפקחים עליהם ולא נותנים להם שום דיסציפלינה בכלל, וסומכים על הרגולטורים לעשות זאת. ברגע שנתנו לך כסף לשחק אתו, אתה שוכח שזה חוב והמפקידים שוכחים שזה חוב, כמו שראינו בקפריסין. לקחו כסף, הבטיחו 4% לאוליגרכים הרוסים - שזה יותר ממה שאתה יכול לקבל ביורו, הלכו השקיעו את זה ביוון ב–15%. כולנו יכולים להיות בנקאים, לקבל 11% מבלי לסכן את עצמנו. זו לא חוכמה. אם אתה הולך לשחק עם כסף של מישהו אחר, זה כמו ארביטראז'״.

Anat Admati_06

"הפוליטיקה על הפנים"

חלק גדול מהביקורת בספרה של אדמתי לא מופנה כלפי הבנקאים אלא כלפי הרגולטורים והפוליטיקאים שקובעים את הכללים וכלפי התקשורת שנותנת במה לטיעונים שלהם במקום להתעמת אתם. למעט קומץ סנאטורים וחברי קונגרס, רוב הפוליטיקאים בוושינגטון ממשיכים לשרת את הבנקאים. בעוד שאצל הרגולטורים מדובר בבעיית הדלתות המסתובבות - משרות עתידיות בבנקים וקרבה רעיונית ותרבותית שמתפתחת עם השנים - אצל הפוליטיקאים מדובר בדרך כלל במזומן שמועבר ישירות לקמפיינים שלהם. ״הפוליטיקה גרועה מאוד, הפוליטיקה על הפנים, בגלל מערכת מימון הבחירות", אומרת אדמתי. "בבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב איש לא דיבר על זה. זו בעיה של שני הצדדים, הרפובליקאים והדמוקרטים כאחד. מבחינתי, זאת גם הבעיה וגם התקווה. אני יותר מצליחה להעביר את הרעיונות שלי לקהל הכי ימני בפוליטיקה, כי הרעיונות שלי - שאסור לתמוך בבנקאים - מתחברים לערכים של הימין האמיתי".

תקני אותי אם אני טועה, אבל הליברלים והדמוקרטים הם אלה שבעצם מונעים את הרפורמות הנדרשות בבנקאות - לא פחות מהרפובליקאים.

"כן. אתה יודע למה? השמאל אוהב הלוואות לכולם. אז הם שוכחים שאחרי הבום מגיע המשבר. הם שוכחים מי משלם את הסובסידיות. אז כולם אוהבים סובסידיות, אבל מה שאני אומרת הוא שהדרך הכי גרועה לתת סובסידיות היא להעביר אותן דרך הבנקים. קודם כל לוקחים מהטוב, ואחרי זה הם עושים מה שהם רוצים עם הסובסידיות. אתה נותן להם סובסידיות "שמיכה" פתוחות, והם יעשו מה שהם רוצים. אתה מקווה שהם יעשו לך טובה וילוו את זה למישהו שאתה רוצה שהם ילוו לו. אז הם יגידו: אתה רוצה שאני אתן לבחור הזה משכנתא ל–30 שנה? אז אני צריך כך וכך וכך, ותבטח אותי בחינם. אין שום מדינה בעולם שהממשלה שלה כל כך מעורבת בדיור כמו ארה"ב. אין אף מדינה שיש לה גם ערבויות, גם הטבות מס וגם סוכנויות ממשלתיות פיננסיות. זה יוצר עיוות שלם. למה? כל הטבות המס שנותנים למשכנתאות - זה רגרסיבי לגמרי. העשירים בעצם מעודדים לקנות בתים גדולים ומעודדים ללוות כסף בשביל לקנות בתים".

אם נבחן את המדיניות הכלכלית בארה"ב ואת המדיניות הרגולטורית בארה"ב ב–20 השנים האחרונות, נראה שהשמאל והימין אשמים באותה מידה, ולפעמים יהיה לנו נדמה שהשמאל אשם יותר מהימין בחגיגה בוול סטריט?

"לפעמים. אבל הימין מגזים עם הטיעון הזה וכשהוא טוען שהמשבר התרחש מפני שהממשל הכריח אותם להלוות כסף לאנשים עניים וכך נוצר משבר הסאבפריים. הנתונים שלי מראים שזה היה גורם מינימלי, אם בכלל. אז זאת לא היתה הבעיה של המינוף וההלוואות המוגזמות".

אז לאילו רעיונות שלך מתחבר הימין הקיצוני?

"הם אוהבים את הרעיון של 'תחיה ותמות בעצמך'. אבל הם צריכים להבין שהם מתים, הבנקים, אז הם עושים נזק. הם מתחילים להבין שההון העצמי של הבנק נדרש כדי לתקן עיוותים, שצריך רגולציה על בנקים כמו על נהיגה מהירה בכביש, כי לנפילתם של בנקים יש השפעה אדירה על הכלכלה. הימין הקיצוני שונא בנקים שגדולים מכדי ליפול. הם שונאים חילוצים. בשמאל תמיד מתפתים לזרוק כסף על דברים, הם לא מבינים שאם הולכים צעד אחד אחורה מגלים שהכסף הזה בא מאיזשהו מקום".

את כותבת על הסיכונים שהבנקאים לוקחים ועל הדרך שבה הם מועמסים על הציבור, בעוד שהם נשארים עם הבונוסים כאשר יש משבר. מה שמפריע לי הוא שאין אצלך ואצל אחרים דיון מספק בשאלה מה קרה בבנקים עוד לפני המשבר. כשאנחנו מסתכלים על המערכת הפיננסית בארה"ב, איזה אחוז מהפעילות שלה מייצר ערך לחברה, ואיזה אחוז פשוט מיותר? אתן לך דוגמה מהמקום הכי טריוויאלי שאנחנו מכירים: תעשיית הפנסיה האמריקאית גובה דמי ניהול משולשים או מרובעים ממה שלקוח אינטליגנטי שמבין את השוק היה משלם. אלה 100 מיליארד דולר שהולכים לבנקאים, לגוזרי עמלות, לסוכנים, למתווכים, למקבלי קיקבקים.

"קשה מאוד למדוד את זה אמפירית, אבל הניסיונות לפצח את הדבר הזה בהחלט מראים שאנחנו מעבר מעל ומעבר לסקאלה יעילה. אנחנו במצב של חוסר יעילות. מצד אחד הטכנולוגיה של הבנקים השתפרה, ומצד שני העלות לחברה של כל המערכת הזאת עלתה בגדול. אנחנו לא מקבלים תמורה לכסף. אם אתה בוחן כל מיני מדדים של סך המשכורות בבנקים - מה זה מייצר? מעט.

"כשאתה מסתכל מההתחלה ועד הסוף, כמה מהכסף מופנה להלוואות לכלכלה האמיתית? מעט מאוד. זאת מערכת שפועלת בתוך עצמה בפלונטר. זה מייצר עולם שלם של עורכי דין ויועצים, שכל מטרתם היא שלקוחותיהם ישלמו פחות מס או ללכת מסביב לרגולציה".

"האנשים הקטנים 
לא יכולים להילחם"

אז בואי נדבר על פעילות מסורתית יותר, שבה הכסף דווקא כן מוזרק לכלכלה - האשראי לצרכנים. מה התרומה של זה לכלכלה? שלימדו מיליוני אמריקאים לחיות על הלוואות וכרטיסי אשראי? בסופו של דבר זה עוד מס על הציבור, בעיקר על העניים שמתמכרים לזה.

"זאת שאלה טובה. מצד אחד הם אומרים 'אני לא אלווה', ומצד שני הם כל הזמן שולחים לכולם בדואר כרטיסי אשראי. לכולם. כל מי שחי בארה"ב רואה את זה. אתה מקבל כרטיס אשראי, וכל אחד מנסה לפתות אותך להוציא כסף. למה? כי הם מקבלים כסף מבעלי העסקים. אתה לא רואה שאתה משלם את זה, אתה לא רואה שהם לוקחים, שכשאתה נוסע לחו"ל ומנסה לשלם בכרטיס אשראי הם לוקחים 3% מס. זאת העלות שהם לוקחים לי על הסכום שאני קונה".

וכך הם גם לוקחים מהשכבות החלשות 20% ריבית.

"הם מלווים כסף לאנשים, וככל שאנשים עניים יותר ויותר נכנסים לחוב הם גובים ריבית גבוהה יותר. יש המון טעויות בחיובים ובחשבונות, והם תובעים אותם בבתי המשפט. אלה אנשים עובדים קשיי יום שאין להם יכולת אפילו לקחת חופש יום אחד וללכת לבית משפט. אתה מבין, האנשים הקטנים לא יכולים להילחם בזה. כך גם במשכנתאות. מה מגלים? שהמסמכים לא היו במקום. כולם כאן לווים, ואלה שמלווים עושים זאת בצורה מעוותת מאוד".

נניח שבארה"ב יש כמה אלפי פרופסורים לכלכלה, לבנקאות ולמימון שמתעסקים בנושאים האלה. כמה מהם משמיעים דעות דומות לאלה שלנו?

"מעט מאוד. אולי 1%. רוב האנשים פשוט לא מדברים בכלל. אולי הם חושבים כך, אולי הם מדברים במסדרונות, אבל לא תשמע את זה".

פרופ לואיג'י זינגלס מאוניברסיטת שיקגו טוען שמי שייצא באקדמיה נגד הבנקים גדולים והחברות הגדולות לא רק שלא יקבל משרות, אלא גם עשוי להיפגע מבחינת הקידום האקדמי.

"יש בזה משהו. האמת היא שאני רואה את זה יותר ויותר. זה כמו בדברים אחרים, ככל שאני מסתכלת יותר, אני מוטרדת יותר".

כלומר אם אתה רוצה לקבל קביעות, כדאי שאתה...

the bankers new clothes
ללא קרדיט

"שתשתוק".

שתשתוק לפחות עד שתקבל קביעות.

"בטוח".

ואחרי זה?

"אפילו אחרי זה".

אחרי זה, אם אתה רוצה כסף גדול?

"בדיוק".

אז כדאי...

"זה לא קשור רק למשרות, אלא אפילו למחקר ולוועידות. זה עצוב מאוד. כי אקדמאים, אתה יודע, לפחות מהם ציפיתי ליותר".

אבל יש שינוי בשלוש שנים האחרונות?

"בשוליים. אני מוטרדת מאוד. צפיתי בסרט Inside Job (שמתאר כיצד בכירים באקדמיה שירתו את הבנקאים כל הדרך עד למפולת, ג"ר), וזה חלק ממה שמניע אותי. הייתי במקום שבו רגולטורים ניסו לעבוד על זה, ואמרו לי את המשפט הבא — לפני שהתחלתי להיות כל כך קולנית - 'אקדמאים לא עזרו לנו הרבה'. ואני אמרתי - זה הולך להשתנות. זה ממש היה אחד הרגעים שבהם אמרתי 'זהו זה. לא אכפת לי מכלום'. זה קשה, כי כמו אנשים אחרים כאן, יש עיוורון מרצון, ויש דברים עדינים וסמויים שיעשו נגדך: לא יזמינו לכנס, או לא יקבלו מאמר, וימציאו תירוצים. יש פיל גדול בחדר, ואנחנו יודעים שהוא שם אבל אף פעם לא נגיד את זה, ואם אתה תגרד את הפיל ותחקור אותו לעומק, אז נגיד שכבר ידענו את זה - אפילו שאנחנו כל הזמן שוכחים את זה".

בלאונג׳ שבו אנחנו יושבים נמצאים כל הפילים. יושבים פה בדרך כלל נגידי הבנקים עם הבנקאים ועם הלווים הגדולים.

"כן, ועושים עסקים".

מה עם הבנקים המרכזיים? הם הבעיה או הפתרון?

"תחשוב על איך שבן ברננקי מספר את הסיפור עכשיו. הסיפור מתחיל באיזו רעידת אדמה או שיטפון, מין תאונה, והוא רץ להציל את המצב, כאילו שהם האמא והאבא של הבנקים. הם שוכחים שהתפקיד שלהם כרגולטורים הוא לבדוק מה הבנקים עושים עם כל הכסף החינמי הזה. הם עיוורים למה שקורה, ובתור רגולטורים העיוורון שלהם מסכן את האנשים. הבנק המרכזי של ניו יורק אמור להיות אחראי לרגולציה, אבל זהו מוסד שמנוהל על ידי הבנקים. בתור רגולטור הוא היה הכי גרוע. פשוט לא יאומן מה שקורה שם".

אם הרגולטור יתפקד, הוא יתעסק בסיכון. אבל מי יעסוק בשאלה כמה מפעילות הבנקים מייצרת ערך לכלכלה וכמה ממנה לוקחת ערך קיים ומעבירה אותו לקומץ אנשים?

"אני כל הזמן אומרת: כל יום נוצר נזק. כל יום יש הלוואות שהם נותנים והלוואות שהם לא נותנים, וכל הכסף שהם סוחבים מאתנו, ואנשים שהם שוכרים ממקומות אחרים".

את מתכוונת שלוקחים פיסיקאים ומתמטיקאים והופכים אותם למנהלי קרנות גידור?

"ומי ידע שהמקום הכי הטוב בשבילם הוא בכלכלה".

אנחנו יודעים שלא.

"בדיוק".

בכל השיחה הזאת שלנו, איפה נמצאות חברות הביטוח?

"באיזשהו מובן הן נמצאות בתוך המערכת הבנקאית. חברות הביטוח משקיעות בבנקים, כך שזו מערכת שמחוברת".

את חושבת שהתופעה של אליזבת וורן, הסנאטורית היחידה שיוצאת בגדול נגד הבנקים ורוכבת על הטיקט הזה, היא תופעה משמעותית, או שזה צעד פופוליסטי שלא יביא לשינוי משמעותי לאורך זמן?

"אני נוטה קצת יותר לאפשרות הראשונה, אבל יש בזה משהו קצת פופוליסטי לפעמים. סנאטורים שפעלו בתחום לפניה עדיין מאוד משקיעים בזה וזוכים לפחות פרסום".

והם לא מיואשים?

"אני בטוחה שהם מיואשים, אבל תשמע - אתה רואה דברים ממש מדהימים. אתה רואה למשל איך ג'ון סטיוארט מראיין סנאטורית מניו יורק, שבאה לדבר על הטרדות מיניות בצבא, שזה הדגל שלה ועל זה היא נלחמת. ואז הוא משאיר אותה שם, ואומר: אני מסתכל על רשימת התורמים שלך, ואני רואה שרבים מהם הם מהבנקים הגדולים. מה את חושבת על רגולציה? ואתה שומע ממנה בדיוק את כל מס השפתיים של הבנקאים. הם קנו את השקט שלה. מלה היא לא אומרת נגד הבנקים. ככה זה עובד: תורמים לך וקונים אותך. למנכ"ל ג'יי.פי מורגן ג'יימי דיימון יש רשימה של הפרויקטים של חברי הקונגרס, כולם מקבלים כסף וכולם שותקים. אתה קורא את הספר This Town של מארק ליבוביץ' ומבין איך הם כותבים את החוקים".

מצחיק שאת מזכירה דווקא את התוכנית הסאטירית של ג'ון סטיוארט. כשאני קורא את העיתונות האמריקאית נדמה לי שהמקום היחידי שבו אני רואה ביקורת משמעותית על המערכת הבנקאית היא אצלו.

"נכון. הוא ממש מתעסק בזה, ולרוב העיתונים יש גבולות בתחומי העיסוק שלהם. אני מכירה את עורך התחום הבנקאי בעיתון חשוב, והוא מספר לי שיש לו סיפורים מדהימים על אנשים מסוימים. הוא רוצה לכתוב את זה והוא לא יכול. אז הוא אומר לי 'תכתבי מכתב למערכת'. אני יודעת מחברים שלי בתקשורת שאם עיתונאי יכתוב משהו נגד הבנקים או נגד הבנק המרכזי הם לא יחזירו לו טלפון, הם לא ידברו אתו".

כתבת בהקדמה של הספר שאת רוצה לשנות את המערכת הבנקאית. מי הקהל שיקרא ספר כזה?

"שאלתי חבר איך אגרום לכך שהבנקאים יקראו את הספר שלי. הוא אמר לי: 'תני את הספר לחברות שלהם'. אז כששאלו אותי מי קהל היעד, עניתי שהחברות של הבנקאים, שיקראו ויגידו לבנקאים - 'רגע. מה אמרת עכשיו? אני קראתי בספר שאלה שטויות'".

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם