למזג את HOT ו-yes? - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

למזג את HOT ו-yes?

אובמה, כמו קלינטון, משרת את חברות הענק בנאמנות - כמו הרפובליקנים

18תגובות

מעט לפני קיץ 2011 החל הציבור הישראלי להתעורר ולהתעניין במבנה הכלכלה סביבו ובשאלה את מי הוא משרת - אותו או את קבוצות האינטרס במגזר הפרטי והציבורי.

לארה"ב, בניגוד לישראל, יש היסטוריה ארוכה של מחאות חברתיות ותנועות פופוליסטיות מצליחות, אבל הלפיתה של קבוצות אינטרס במשק, בפוליטיקה ואולי גם בתודעה האמריקאית גדולה הרבה יותר, ובחלקים גדולים מאוד של הכלכלה שולטות קבוצות אינטרס המוטמעות עמוק בתוך המערכת האקולוגית ולופתות את הרגולציה, הממשל והמחוקקים.

בחמש השנים האחרונות התמקד עיקר תשומת הלב הציבורית בעולם במערכת הפיננסית הריכוזית שבוול סטריט, שבוצעת נתח ענק מהעוגה הכלכלית ומחלקת אותו בעיקר למאיון העליון, מגדילה את האי־שוויון וחושפת את המערכת לסיכונים גבוהים. אבל וול סטריט רחוקה מלהיות הענף היחיד שבו החברות הגדולות שולטות בפוליטיקה. דוגמה טובה לא פחות היא ענף התקשורת בכלל ותעשיית הטלוויזיה בכבלים והסלולר בפרט.

עד לפני שלוש שנים היו לאזרחי ישראל סיבות טובות לקנא באמריקאים, כשחשבונות הסלולר של לקוחות שלא שייכים לקבוצת אינטרס חזקה הסתכמו במאות שקלים בחודש. בשנה האחרונה חל מהפך, וכיום יכולים אזרחי ארה"ב לקנא בישראלים, שחשבון הסלולר שלהם הצטמצם ב–80% והם משלמים 15%–30% פחות מהאמריקאים. אף שרשות ההגבלים העסקיים האמריקאית עצרה לפני שנתיים את המיזוג של AT&T וטי־מובייל, נותר השוק האמריקאי ריכוזי ויקר והוא סובל מרגולציה חלשה.

בריאן רוברטס, מנכ"ל קומקאסט

הביטוי הטוב ביותר לחולשת הרגולציה והפוליטיקאים בתחום התקשורת נמצא בענף הטלוויזיה בכבלים. בשבוע שעבר הודיעה חברת הכבלים קומקאסט, ששייכת למשפחת רוברטס, על כוונתה לרכוש את חברת הכבלים טיים וורנר. הריכוזיות בשוק הטלוויזיה בכבלים, הגבוהה גם כך, תעלה מדרגה נוספת, וקומקאסט תיהפך למפלצת ברוב השווקים שבהם היא פועלת. המיזוג ייצור חברה עם כוח שוק אדיר בכל שווקי התוכן, האינטרנט והטלוויזיה. אפשר לטעון שהוא מזכיר את מיזוג תבל, ערוצי זהב ומת״ב לפני פחות מעשור בישראל, בתקופה שבה הרגישות הציבורית למונופולים היתה קטנה יותר.

מיזוג של קומקאסט עם טיים וורנר אינו שקול למיזוג של yes 
ו–HOT בישראל - החברה הממוזגת תחזיק רק כשליש עד 40% משוק הטלוויזיה או משוק האינטרנט באזורים מסוימים - אבל הכיוון דומה מאוד. חברות הטלוויזיה בכבלים נהנות משיעורי רווחיות גבוהים מאוד ומשפריצות מזומנים כבר כיום, לפני המיזוג, וזאת על אף שעלויות התוכן שלהן גדלו גם הן משמעותית.

שוק הטלוויזיה בכבלים בארה"ב מלא בכשלי שוק, בעלויות סמויות, בסובסידיות צולבות וברנטות מונופוליסטיות שנלקחות מהצרכן הסופי ומחולקות בין בעלי התשתיות לבין אורזי התוכן והרשתות. מאז 1995 עלה מדד מחירי שירות הטלוויזיה בכבלים ב–257%, בהשוואה לעלייה של 146% במדד המחירים לצרכן (ראו גרף).

חברות הכבלים טוענות שהציבור קיבל בתמורה מאות ערוצים חדשים, אבל זאת רק דרך לערפל ולטשטש את המצב: בדיוק כמו בשיר של ברוס ספרינגסטין "57 Channels (And Nothin' On)", רוב הערוצים האלה מיותרים. האמריקאי הממוצע צופה ב–18 ערוצים מתוך ה–130 שמוצעים לו. לפני 20 שנה הוצעו לו 41 ערוצים, והוא צפה ב–11 בממוצע.

הצרכן משלם את המחיר

המיזוג של קומקאסט וטיים וורנר יעניק למשפחת רוברטס שליטה לא רק בתעשיית הטלוויזיה והאינטרנט, אלא גם השפעה אדירה על שוק הדעות והחדשות. קומקאסט מוברגת כבר כיום בצורה מבהילה ומבחילה בממשל: בריאן רוברטס שיחק גולף עם הנשיא ברק אובמה, ורגולטורים ופוליטיקאים בכירים נכנסו ויצאו בדלת מסתובבת של ג׳ובים שונים באימפריה העסקית שלו. בארה"ב, בדיוק כמו בישראל, השמאל והליברלים משרתים את חברות הענק ואת קבוצות האינטרס בנאמנות גדולה לא פחות מהימין - ולעתים בנאמנות גדולה אף יותר.

הציבור הישראלי, שחלקו גילה רק בשנים האחרונות את תופעת הלוביסטים, נוהג לראות בה הוכחה לכך שישראל היא רפובליקת בננות. אם לוביסטים ופוליטיקאים שנרכשים במזומן הם מדד הבננות, הרי שארה"ב גרועה כפליים. תעשיית הלובי האמריקאית גדולה, מושחתת ומוטמעת עמוק בתוך וושינגטון, ולעומתה נראים הישראלים כחובבנים. חלק אדיר מהחקיקה בארה"ב מובל על ידי הלוביסטים של קבוצות האינטרס הגדולות, כמו חברות הכבלים והסלולר, הבנקים, חברות התרופות, חברות הנשק, החקלאים, חברות האינטרנט ויצרניות הרכב.

באינטרנט תמצאו הרבה בלוגים ואתרי אינטרנט שמנתחים את העושק המונופוליסטי הצפוי לגדול כתוצאה ממיזוג קומקאסט וטיים וורנר, אבל רוב העיתונות המרכזית לא מטפלת בנושא באופן יסודי ומתמשך, כזה שאולי יכול לייצר שינוי, בין השאר משום שרובה מעורבת במישרין או בעקיפין בתעשיית הכבלים והטלוויזיה. בקונצרן של רופרט מרדוק - בפוקס וב"וול סטריט ג׳ורנל" - העורכים מגלים בדרך כלל סימפטיה לחברות הענק; NBC ובעיקר אחותה הקטנה CNBC נשלטות על ידי קומקאסט, ועוד קודם לכן היא היתה המעודדת הרשמית של הבנקים וחברות הענק; והכוכב היחיד בטלוויזיה שגם משפיע על השיחה וגם תוקף את חברות הענק בלי לפחד הוא כמובן הקומיקאי המבריק ג׳ון סטוארט בדיילי שואו.

אפילו ב"ניו יורק טיימס", שבדרך כלל מנסה לגבש עמדות עצמאיות יותר מול חברות הענק, עושים העורכים מאמץ גדול להיות נייטרלים. מול טור הדעה של פול קרוגמן, שהזהיר מהמיזוג הענק, פורסמה בעמוד הראשון כתבה שהבליטה את השינויים בענף הטלוויזיה, שלכאורה צריכים לגרום לממשלה לאשר את המיזוג.

הקו שנקט הטיימס בכתבה הזאת היה דומה לקו של קומקאסט ושל הרבה מונופולים וקרטלים אחרים: האינטרנט ושירותים כמו נטפליקס מערערים את התעשייה, וחברות הכבלים צריכות להיערך. בפועל, נטפליקס וכל שירותי התוכן האינטרנטיים עוברים דרך הצינורות של רוברטס, והציבור עדיין שבוי בידי שחקניות הענק.

ג׳וליוס גניחובסקי, יו"ר הרשות הפדרלית לתקשורת (FCC) היוצא, מינוי אישי של אובמה, היה אמור להיות הכחלון של התקשורת האמריקאית. אלא שהוא איכזב מאוד את כל הפעילים בתחום הרפורמות הכלכליות, שחשבו שממשל אובמה ייצור מפנה במדיניות של ביל קלינטון ושל ג'ורג' בוש הבן, ששירתו את התאגידים הגדולים והמונופולים. לאחר שאובמה נכשל בבביצוע רפורמות משמעותיות במערכת הפיננסית, הוא ממשיך לתת לחונטה הביטחונית האמריקאית לגרור את ארה"ב למלחמות ובעיקר להוצאות תקציביות מטורפות. מיזוג של קומקאסט וטיים וורנר, אם יאושר, יהיה חותמת אישור נוספת לחוסר הרלוונטיות של הממשל האמריקאי בעידן הכסף הגדול.

טיים וורנר
בלומברג

בישראל נוהגים המונופוליסטים והקרטליסטים להסביר לעתים קרובות את הריכוזיות בכך שהמשק הישראלי קטן. הדוגמה האמריקאית ממחישה שזה לא הגודל שקובע, אלא המדיניות של הממשל. ארה"ב הענקית מצליחה לייצר שווקים ריכוזיים שגוזלים את כספם של הצרכנים למרות יתרונות הגודל שלה. ב–20 השנים האחרונות נחלשו בהדרגה הרגולטורים האמריקאים מול הכסף הגדול, והריכוזיות בענפים רבים גדלה.

יו״ר רשות התקשורת הנכנס, עו"ד טום וויילר, היה לפני כן מגייס תרומות מרכזי למען אובמה ולוביסט של חברות הטלוויזיה בכבלים והסלולר. ייתכן שהוא מקצוען שמכיר את הענף, אבל הסיכוי שהוא יוביל את שבירת הריכוזיות ויפתח את שוק התשתית האמריקאי למען הצרכנים נראה קלוש.

מייקל קופס, שהיה יו"ר הרשות לפני גניחובסקי, פירסם בתחילת השבוע מכתב פומבי נדיר, שבו היכה על חטא על כל המיזוגים שאישרה הרשות בעשור באחרון, שלדבריו כירסמו עוד ועוד בחופש העיתונות בארה"ב.

השופט העליון האמריקאי לואיס ברנדייס אמר לפני 100 שנה שהאמריקאים צריכים לבחור בין ריכוז עושר אדיר בידי מעטים לבין דמוקרטיה. נראה שהם בחרו. הנשיא אברהם לינקולן אמר 50 שנה לפני ברנדייס שהסנטימנט הציבורי הוא הכל - הוא קובע אילו חוקים יוזמים הפוליטיקאים ואילו חוקים עוברים בקונגרס. בינתיים ארה"ב לא בוחרת בדמוקרטיה, אלא בפוליטיקה שנשלטת על ידי כסף ואינטרסים - והסנטימנט הציבורי רק מתחיל להשתנות.

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם