פילנתרופים ויזמים חברתיים, האם אתם רוצים להוביל שינוי בישראל? - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

פילנתרופים ויזמים חברתיים, האם אתם רוצים להוביל שינוי בישראל?

"בכל פגישת פילנתרופיה חשובה רואים ראשי מדינות הנפגשים עם מנהלי תאגידים"

57תגובות

יותר משנתיים עבד דווייט ‏(אייק‏) אייזנהאואר, נשיאה ה–34 של ארה"ב, על נאום הפרידה שלו מהבית הלבן. הוא כתב 20 טיוטות לפני שהגיע לנוסח הסופי של הנאום, שאותו נשא ב–17 בינואר 1961.

זה היה שווה את זה: 52 שנה אחרי הנאום, העולם עבר שינויים אדירים, אבל הניתוח האמיץ והלא פופולרי של אייזנהאואר אודות ההשפעה והאינטרסים האמיתיים של המערכת הצבאית על הכלכלה, הפוליטיקה, מדיניות החוץ והחברה רלוונטי ומטריד כתמיד.

בתום קדנציה נשיאותית מלאה של שמונה שנים, בחר המפקד לשעבר של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה להקדיש חלק בולט מנאומו לסכנה הטמונה בגודלו ובכוחו של הצבא האמריקאי - לארה"ב עצמה.

אייזנהאואר טבע את הביטוי The Military Industrial Complex: הפיכת הצבא לקומפלקס אדיר של תעשיות, המעסיקות 3.5 מיליון עובדים, ממצבת אותו כגורם בעל השפעה עצומה על הכלכלה, על מקבלי ההחלטות ועל הרוח האמריקאית.

מסמכים שנחשפו בשנים האחרונות מוכיחים עד כמה חשוב היה לאייזנהאואר, הגנרל בדימוס, לכלול בנאום הפרידה שלו אזהרה חריפה וממוקדת מפני כוחו של הצבא לעוות את הפוליטיקה, מדיניות החוץ והכלכלה.

עמ' 4 דווייט אייזנהאואר
Marion Doss

אייזנהאואר לא האמין כנראה שהפוליטיקאים יוכלו לעמוד מול קבוצת האינטרסים הצבאית החזקה והמסוכנת, וקבע שרק חברה אזרחית ערנית ובעלת ידע תוכל לבלום את האינטרסים של המערכת הצבאית מלהשתלט על הפוליטיקה ועל מדיניות החוץ והביטחון.

נאומו של אייזנהאואר מהדהד עד היום בארה"ב ובעולם כולו כל אימת שנידונות פעולות צבאיות, תקציבים ביטחוניים ומלחמות. אבל בשורה התחתונה קבוצת האינטרסים הצבאית מנצחת, גדלה, כובשת וגוררת את העולם שוב ושוב לעימותים צבאיים ולבזבוז של מאות מיליארדים. או כדברי המפקד של המלחמה הגדולה מכולן:

"כל רובה שיוצר, כל משחתת שהושקה, כל טיל ששוגר מסמלים בחשבון אחרון גניבה מרעבים שאינם מקבלים מזון, מאלה הסובלים מקור ואינם מולבשים. עולם החימוש אינו מבזבז רק כסף. הוא מבזבז את זיעתם של עובדיו, גאונותם של מדעניו ותקוות ילדיו".

לא הייתי חוזר לצטט את אייזנהאואר אלמלא הייתי סבור שגם מערכת הביטחון בישראל היא קבוצת אינטרסים אדירה, שמצליחה להתחבר מזה שנים ארוכות לקבוצות אינטרסים דומות בעולם כדי לקיים תעשיית מלחמה ושלום ענקית שמפרנסת רבים. אבל הפעם האזכור של הרעיון מגיע מכיוון אחר - מאחת הזוויות החשובות של גיליון מיוחד זה של Markerweek.

ביולי הגיע רעיון ה–Military Industrial Complex לעמוד הדעות של "ניו יורק טיימס" ומיד לאחר מכן לעשרות בלוגים ועיתונים בארה"ב. לא, זה לא בגלל כוונתה של ארה"ב לתקוף את סוריה - זה יהיה צפוי ולא חדשני במיוחד. הפעם זה הגיע מהתעשייה הכי רחוקה מצבא: מבחור בשם פיטר באפט, שהוא לא במקרה בנו של המשקיע המצליח ביותר בעולם, אשר החליט לבקר ולהביך את המועדון הכי אלגנטי ומקובל חברתית בעולם שבו חבר גם אביו וורן באפט - הפילנתרופיה.

כותרת המאמר של באפט ג'וניור אומרת הכל: The Industrial Charitable Complex. בתרגום לעברית: תעשיית הפילנתרופיה כקבוצת אינטרסים.

באפט, מוזיקאי שקיבל מאביו לא פחות ממיליארד דולר למימון קרן בשם נובו, שבר את רוב הכלים, מתח ביקורת חריפה על חלק גדול מעולם הפילנתרופיה וחשף את עצמו לסיכון לא קטן: אתה בסך הכל יורשו של אדם שהצליח מאוד כלכלית, יתקפו אותו, אז מי אתה שתמתח ביקורת על יזמים ואנשי עסקים מצליחים שמחזירים מיליונים, מאות מיליונים ולפעמים מיליארדים מהונם לחברה באמצעות פילנתרופיה שמרימה ומחלצת עשרות ומאות מיליוני אנשים מהנקודות הנמוכות ביותר בכדור הארץ?

ברוב המאמר תוקף באפט את הפילנתרופים, אבל החלק החשוב ביותר, ולצערנו הקצר ביותר, הוא הפואנטה: הפילנתרופיה צריכה להוביל שבירה של המודלים הכלכליים שיוצרים חלק מהבעיות ומהמחלות שאותן היא מנסה לפתור. הנה כמה ציטוטים מדהימים מהמאמר של באפט:

"בכל פגישת פילנתרופיה חשובה רואים ראשי מדינות הנפגשים עם מנהלי השקעות ומנהלי תאגידים. כולם מחפשים תשובות ביד ימין לבעיות שאנשים אחרים בחדר יצרו ביד שמאל".

באפט משווה בין הרצון לתת לחברה לכיבוס המצפון, שלדבריו משמעותו היא "להרגיש טוב יותר עם צבירת יותר כסף משאדם יזדקק לו אי פעם כדי לחיות, באמצעות פיזור מעט כסף סביבם בתור מעשה צדקה. אולם זה רק משמר את המבנה הקיים של אי־שוויון. העשירים ישנים טוב יותר בלילה, והאחרים מקבלים את המעט שמספיק כדי למנוע מהסיר הרותח לגלוש".

עמ' 6 וורן באפט עם ילדיו
בלומברג

את המאמר המלא של באפט אפשר לקרוא באתר "ניו יורק טיימס", ומי שיקליד בגוגל Charitable Industrial Complex יקבל עמודים על עמודים של מאות מאמרי תגובה למאמר אחד של פילנתרופ עשיר מאוד, שהחליט לצאת נגד המועדון שבו הוא חבר.

באופן טבעי, רוב התגובות למאמר של באפט, לפחות בעיתונות המרכזית ובבלוגים, תוקפות אותו. אנשים שתורמים סכומים עצומים מעושרם ועובדים בקרנות ובעמותות שמשנות את חייהם של אנשים רבים - חולים, עניים, מיעוטים - בוערים מכעס כאשר מישהו מנסה לגמד את פועלם. באפט הלך צעד אחד רחוק יותר, וטען שהתעשיה הפילנתרופית אחראית במקרים מסויימים לשימור המבנים שמייצרים עוני ואי־שוויון.

אני מודה שהתנפלתי על המאמר של באפט כמוצא שלל רב, לאחר שבשנים האחרונות חזרתי ואמרתי כאן ובמקומות רבים אחרים שהפילנתרופיה בישראל צריכה לזוז למקומות חדשים שמהם היא נמנעת ומהם היא חוששת, בדיוק למקום שעליו מצביע באפט: שינויים מבניים בכלכלה ובמודלים שמכתיבים אותה.

שלחתי את מאמרו של באפט לכמה אנשים העוסקים בתחום. לא התקבלה תגובה. לאחר הפילנתרופים הישראלים הגדולים, בעל ידע חריג בניהול, במגזר הציבורי ובעסקים, שלחתי את המאמר פעם נוספת. התגובה היתה זועמת: "אני רואה בורות בכביש, אז אני עובר אחד אחד ומתקן, ולא מחכה לאיזו מהפכה מבנית שממילא לא תתרחש אף פעם", הוא השיב לי. "ברור שאני עושה את זה בעיקר כי זה גורם לי להרגיש טוב. אבל לא הבנתי מה באפט מציע שנעשה".

הוא צודק, כמובן. וטועה. הוא צודק משום שלא חשוב מה יהיו מניעיה של אותה פילנתרופיה - וברור שכל מי שמציל נפש אחת וגו - יש מקומות רבים שבהם היא מרימה תרומה שאי אפשר להישאר אדישים להצלחתה האדירה ולסוג האנשים שעובדים בה.

והוא טועה, כי באפט לא המציא דבר, אלא רק אמר את מה שרבים בתוך עולם הפילנתרופיה - המממנים, היזמים החברתיים והעובדים - יודעים: חלק עצום ממנה משול לשפיכת מים לבור ללא תחתית. חלק ממנה הוא אכן הלבנת מצפון לחברות ולאנשים שביד השנייה מנצלים את הציבור, ויש לה כנראה חלק בשימור הסטטוס קוו במקומות רבים.

קו ההגנה הבא של הפילנתרופים והיזמים החברתיים ברור: אין ספק שהמבנים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים מייצרים חלק לא מבוטל מהעוני, מהמחסור ומהאי־שוויון - אבל זהו תפקידם של הפוליטיקאים לשנות.

בניגוד לתשובה הראשונה, התשובה השנייה חלשה יותר. רוב הפילנתרופים והיזמים החברתיים מכירים את העולם הפוליטי והציבורי ויודעים עד כמה קטנות דרגות החופש בו, עד כמה הפוליטיקאים עסוקים בהישרדות, בריצוי קבוצות אינטרסים, בקצר הטווח, בפופולרי ובמה שמביא רייטינג, במה שפשוט וקל לעיכול. הם יודעים שהסיכוי שהפוליטיקאים יובילו שינויים הוא קלוש.

אז מדוע 95%–99% מהתורמים ומהיזמים החברתיים נמנעים מלהיענות לאתגר של באפט הצעיר, לפעול למען שינויים מבניים בכלכלה?

אפשר לחשוב על שלוש סיבות עיקריות: פילנתרופים ויזמים חברתיים רוצים לנצח, לראות תוצאות ולעתים קרובות לקבל קרדיט. לאו דווקא בעיתון - חלק גדול מהם נשמרים מחשיפה - אבל כן בקבוצת ההתייחסות הקרובה אליהם: משפחה, חברים, תורמים אחרים, מועדון הפילנתרופיה. ניסיון להוביל שינויים אמיתיים כרוך בסופו של דבר בעימות ישיר או עקיף עם הממסד, עם האליטות הקיימות ועם קבוצות אינטרסים, ועשוי לפגוע במעגלים החברתיים של הפילנתרופ - ובמקרים מסוימים אף לגרום לו נזק כלכלי ותדמיתי.

הסיבה השנייה היא שפילנתרופ או יזם חברתי שינסו לערוך שינויים מבניים בכלכלה ובפוליטיקה חושפים עצמם לא רק לעימותים, למאבקים, להכפשות מצד קבוצות האינטרסים ‏(וגרוע מזה - לביקורת ולרדיפה מצד האידיוטים השימושיים שלא נמנים עם קבוצות האינטרסים אבל משרתים אותן מבלי דעת. אלה האחרונים פוגעים בעצמם, אבל חוסר הבנתם את המציאות הופכת אתם לדוברים אותנטיים מאוד‏) ומצד כל הנהנים מהאינרציה - אלא גם לסיכון הגדול שהם לא יצליחו להציג הוכחות ברורות להצלחה בטווח הקצר והבינוני. ובטווח הארוך? מי באמת חושב על הטווח הארוך?

אלה המכשולים הראשון והשני - ורוב הפילנתרופים והיזמים החברתיים לא עוברים אותם. הפילנתרופ מחפש אהבה, הכרה ותוצאות, וגם אם הוא יודע שהוא לא באמת מזיז דבר, הוא מקבל מספיק תגובות חיוביות מהסביבה או מהאוכלוסיות שלהן עזר כדי שיימנע מכניסה לעולם שבאפט מציע.

ואז בא המכשול השלישי, הקשה יותר. מה החלופה? מהם הפתרונות? מהם השינויים המבניים שיכולים לדחוף פילנתרופים ויזמים חברתיים שרוצים לשנות, לקחת סיכונים, ללמוד, ולהסתכל על הטווח הארוך ואפילו לא חוששים מעימותים ומקשיים בדרך?

באפט כתב במאמרו שאנחנו צריכים יותר דמיון. זאת הנקודה המעניינת ביותר במאמר - וזאת גם נקודת התורפה שבה כולם תקפו אותו. מה אתה מציע? מה המודל שאתה מביא? חלק מהפילנתרופים הימניים טענו נגד באפט שהוא אנטי קפיטליסט או קומוניסט. הם התייחסו למשפט הבא במאמר שלו: "אני באמת לא קורא לקץ הקפיטליזם. אני קורא להומניזם. כסף צריך להיות מושקע בניסוי רעיונות שמנפצים את המבנים הנוכחיים ואת המערכות שהפכו את חלקו הגדול של העולם לשוק אחד ענק. הגיע הזמן למערכת הפעלה חדשה. לא 2.0 או 3.0, אלא משהו חדש שיצמח מהקרקע. קוד חדש. זה סיפור ישן. אנחנו צריכים סיפור חדש".

אנסה להיות הסנגור של באפט הצעיר: בנקודת זמן זאת אנחנו לא חייבים להציג מיד רק חלופות ותוכניות ברורות לשינויים. לדעתי, יש ענפים, מקומות ותחומים שבהם אפשר להצביע על מיזמים פילנתרופיים שיכולים לייצר מבנים חדשים, פוליטיקה חדשה, תמריצים אחרים. יש ערך אדיר לעצם נוכחותם של ידע ויזמות שיצביעו על כשלי המערכת ויציגו רעיונות שלאף אדם או גורם אין כרגע שום תמריץ כלכלי ברור לקדם.

אבל ברוב התחומים דרוש עכשיו משהו בסיסי יותר: הכרה בכך שאנחנו צריכים להשקיע זמן, מרץ, כסף ומשאבים בחיפוש פתרונות חדשים, מבנים חדשים, תפישות ואמונות חדשות - שונות מקשת התפישות, האמונות והתיאוריות ששלטו עד היום בכיפה. אנחנו זקוקים להכרה בכך שמי שצריך להוביל את החיפוש, את הלמידה ולבסוף את השינוי הזה הוא גם עולם הפילנתרופיה, כי אם הוא לא ייכנס לשם, אזי המבנים ייקבעו בשיטה הרגילה: החזקים, המאורגנים והאלימים ינצחו ויארגנו את השוק ואת התקציב לטובתם, ואיש לא ייצג את ההמון הדומם ואת האינטרס הציבורי. הניסיון, המציאות ותורת המשחקים מלמדים שלמעט מאוד שחקנים בזירה הציבורית יש תמריצים, יכולות התארגנות, ידע, עומק או עניין לחקור, ללמוד ולחולל שינויים מבניים.

הנחת העבודה היא שחלק לא מבוטל מהפילנתרופים בישראל ובעולם פועלים ממניעים טהורים: רצון לעשות את הדבר הנכון ולהרגיש טוב עם עצמם. אסור לשפוך את התינוק עם המים ולרפות את ידיהם או לפקפק במניעיהם, אלא לעודד אותם להתקדם לדור הבא של עשיה חברתית: שינויים מבניים.

הפילנתרופיה יכולה לסייע להקמתו של דור חדש של יזמים חברתיים מכל תחומי החיים ומכל המקצועות, שמוכנים לצאת לדרך הארוכה והקשה של מחקר, למידה ושינוי תפישות ועמדות - כדי להוביל שינויים מבניים בכלכלה, בפוליטיקה ובחברה. רק להם יש את דרגות החופש והכוח לחשוב רחוק, עם דמיון ואומץ.

אז איך גורמים לפילנתרופים, ליזמים חברתיים, לאנשי ניהול, לאנשי מקצוע, לאנשי אקדמיה ולאינטלקטואלים לנוע מאזור הנוחות למקום החדש, הקשה, המסוכן והכואב הזה, לחקור, להציע מודלים כלכליים, פוליטיים וחברתיים חדשים ואחר כך לשכנע ולדחוף לשם? את זה באפט לא הסביר, אבל לפחות הוא פתח דיון. וגם הפעם נשמח לקבל תגובות, מחשבות ורעיונות מהאנשים שעוסקים בתחום למייל
Guy.rolnik@themarker.com.

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם