רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מווטרגייט דרך מרדוקגייט ועד בזוס

משפחת גרהאם הבינה שהיא לא יכולה להציל את ה"וושינגטון פוסט" בעולם הדיגיטלי

36תגובות

" גיא, בוא תראה משהו מדליק".

לא עברה דקה מהרגע שבו נכנסתי למשרדו של דון ‏(דונלד‏) גרהאם, מנכ"ל ה"וושינגטון פוסט", בנה של המו"לית האגדתית קתרין גרהאם, והאווירה בחדר כבר היתה ידידותית ולא רשמית. בלי גרהאם אחד של חשיבות עצמית קיבל אותי דון לחדרו, שלף מהתיק צעצוע חדש, ובעינים בורקות כשל ילד הציג לי את המכשיר שהושק כמה ימים קודם לכן: "זה, גיא, הקינדל החדש של אמזון. אתה כבר יכול לקרוא עליו את ה'וושינגטון פוסט'. זה כנראה העתיד".

אם הייתי אומר לגרהאם אז, בסוף 2007, שהעתיד אינו הקינדל אלא הפסדי עתק, שיובילו אותו תוך שש שנים למכור את העיתון המשפחתי לאיש שהמציא את הקינדל - ג'ף בזוס - סביר להניח שהוא היה חושב שאני קצת משוגע. אבל זה בסדר, הרעיון לא עלה כמובן במוחי לרגע: באותה תקופה היה העיתון, ה"פוסט", חלק מאימפריה עסקית ענקית ורווחית, שכללה ערוצי טלוויזיה ואת חברת החינוך קפלן - והאפשרות שהמשפחה תיאלץ להיפרד מהנכס הכי יוקרתי שלה נראתה לא סבירה.

זה לא שגרהאם לא היה מוטרד כבר אז: התירוץ לפגישתנו היה רצונו לשמוע על הגרסה המודפסת של TheMarker, שהושקה שנתיים לפני כן. ידיד משותף סיפר לגרהאם שעיתון "הארץ", מעין "ניו יורק טיימס" ישראלי ‏("אתם נפוחים ומלאים בעצמכם כמו ה'טיימס'", הוא אמר לי בחיוך‏), הצליח באותם ימים להגדיל משמעותית את מספר המנויים שלו באמצעות השקת עיתון כלכלי שנולד באינטרנט, וגרהאם רצה לשמוע את הסיפור על עיתון כבד ומכובד שמצליח להפוך את מגמת השחיקה במנויים.

עמ 4 המו"לים פיליפ גרהאם (משמאל) ויוג'ין מאייר, 1954
אי.פי

לאחר כמה דקות שיחה, עצר אותי גרהאם ושאל: "אכפת לך אם אקרא לכל ההנהלה שלי, ואתה תספר להם על TheMarker ו'הארץ'?". עוד לפני שעניתי הוא הודיע לעוזרת שלו שישיבת ההנהלה מבוטלת, ושהמנהלים מוזמנים למשרדו כדי לשמוע מצגת קצרה. לחדר נכנסו שלושה מנהלים צנועים, בלי חליפות, והקשיבו לבחור מהלבנט שסיפר להם על עיתונות כלכלית ישראלית שנולדה באינטרנט והגדילה את מספר המנויים של עיתון מודפס.

בתום המצגת שאל אותי גרהאם ישירות: "מה דעתך, גיא, איך אפשר לעשות מהפכה ב'וושינגטון פוסט' ולהגדיל את מצבת המנויים?".

לא היתה לי הבנה של ממש בעסקיו של ה"פוסט", במעמדו התחרותי ובמודל שלו - אבל הייתי צריך לתת תשובה שנשמעת אינטליגנטית. אילתרתי: "אין סיכוי של ממש לעשות כאן מהפך. זה נגד הדי.אן.איי של הארגון הזה. אנשים באים לעבוד ב'פוסט' כי זה העיתון הכי חשוב בעולם. הם באים לכאן כדי לחשוף את פרשת ווטרגייט הבאה, כדי לזכות בפוליצר. הם באים כדי להיות הקארל ברנסטין או הבוב וודוורד הבאים. זה מה שמלהיב אותם. זה מה שילהיב אותם. המהפך שאתה מתאר - הדיגיטלי או העסקי - לעולם לא ילהיב אותם כמו ווטרגייט הבא. מי שרוצה כסף, מי שאוהב אינטרנט או טכנולוגיה, לא יבוא לכאן. לכאן יבוא מי שרוצה לשנות את העולם, להילחם בשחיתות ולחשוף את הרוע. זו תרבות אחרת".

גרהאם חייך בעצבות. הוא לא היה זקוק לי כדי להבין היטב שככל שרכבת האינטרנט דוהרת קדימה, כך נשמטת הקרקע מתחת למודלים העסקיים של עיתונים מסוגו של ה"וושינגטון פוסט". הוא כבר התחיל להפנים שב"פוסט" לעולם לא תשרור התרבות הארגונית והעסקית של גוגל, אמזון או פייסבוק.

על פייסבוק דווקא דיברנו אז. שנתיים קודם לכן דחה גרהאם את הצעתו של מארק צוקרברג להיכנס כשותף בסטארט־אפ הצעיר. "השווי נראה לי מופרז. מתברר שצוקרברג יותר חכם ממני", הוא צחק. אבל צוקרברג הכיר בכישרון וביכולות של גרהאם, וביקש ממנו - אף שלא השקיע - להצטרף לדירקטוריון פייסבוק. אתמול נסחרה פייסבוק בשווי של כ-100 מיליארד דולר - פי 400 מהשווי שבו נאלץ גרהאם למכור את ה"פוסט" לבזוס.

שנה לאחר מכן פגשתי באוניברסיטת הרווארד את אחייניתו של גרהאם, קתרין ווימות' - רגע לפני שקיבלה את התפקיד כפוי הטובה של מו"לית ה"פוסט" - בעיתוי הגרוע ביותר. היא הגיעה להרווארד כדי להשתתף בקורס שעסק באסטרטגיה של חברות מדיה, ונפגשנו בקבוצת לימוד אחת בבוקר קר מאוד. היא היתה נלהבת ונרגשת ללמוד על עסקים דיגיטליים, והיתה משוכנעת שאפשר לערוך מהפכה בעיתונות המודפסת.

חודשיים לאחר המפגש בהרווארד, קיבלתי טלפון מאחת המנהלות של קתרין. היא רצתה לשמוע על TheMarker Cafe, הרשת החברתית שגידלנו ליד TheMarker - רשת חדשנית שצמחה עד שפייסבוק כבשה את העולם. הסברתי לה שהרשת הביאה גולשים וקוראים חדשים, אבל התפתחו בה פעילויות מפתיעות שלא תיכננו, כמו דייטינג. "כן, על זה רציתי לשמוע", אמרה לי המנהלת, "זה מה שקתרין סיפרה לי. אתה יכול להסביר איך זה עובד?". הבנתי שה"פוסט" מחפש כל דרך לצמוח באינטרנט - וגם דייטינג הולך בשלב זה.

המפגש האחרון שלי עם בני משפחת גרהאם היה לפני כשנתיים: הפעם היתה זאת לאלי ווימות', אמה של קתרין ואחותו של דון, שכבר שנים מבקרת בישראל כעיתונאית. לאלי היתה במשך שנים כתבת בכירה לעניינים מדיניים ודיפלומטיים של המגזין "ניוזוויק", שהיה גם הוא בבעלות המשפחה - עד שנאלצה להיפרד ממנו בעקבות הפסדים כבדים. לאלי הסתובבה בכל העולם ואהבה מאוד לבקר במזרח התיכון.

עמ 5 דונלד גראהם (משמאל), קתרין גרהאם ובן בראדלי, 1991
אי.פי

לאלי, ישירה מאוד כדרכה, קוננה באוזניי על המצב הכלכלי ועל הלחץ שמפעיל הממשל על קפלן - פרת המזומנים של הוושינגטון פוסט. הקונגרס ניהל חקירה משפילה סביב ענייני החברה בטענה שהיא השאירה תלמידים רבים בחובות ועם תארים שלא שווים הרבה בשוק העבודה. גורמים המקורבים למשפחה טענו באוזניי שההתלהבות הגדולה של הממשל לחקור את קפלן קשורה למתיחות בין הבית הלבן לעיתון ולמשפחה.

החקירות נגד קפלן, שבמשך שנים איפשרה את מימון ההפסדים של ה"וושינגטון פוסט", לא הוסיפו בריאות ושמחה למשפחה. גם התחרות העזה על השפעה ורלוונטיות בוושינגטון מול אתרים כמו פוליטיקו הפכו את השמירה על ה"פוסט" לפחות ופחות נעימה.

העוצמה הפיננסית וגודלה של הוושינגטון פוסט - חברה עם מחזור של 4 מיליארד דולר - היו מאפשרים למשפחת גרהאם להמשיך לממן את ההפסדים של העיתון עוד שנים ארוכות. העיתון הפסיד מדי שנה כמה עשרות מיליוני דולרים, וגם אם היה מדובר בעוד כמה עשרות מיליונים, אפשר היה לממן את זה.

אלא שהוושינגטון פוסט היא חברה ציבורית, ויכולתה של המשפחה לשכנע את המשקיעים המוסדיים או את הדירקטוריון, שבו ישב עד לא מכבר חבר המשפחה וורן באפט, שיש טעם וסיבה עסקית לממן את ההפסדים - הלכה וירדה.

דון, קתרין ולאלי הבינו היטב לאן זה הולך: דעיכה אטית ומיוסרת, ירידה בהכנסות מפרסום, שחיקה במספר המנויים, היחלשות ההשפעה על מקבלי ההחלטות בגלל אתרי אינטרנט וחילופי דורות בקרב הקוראים, פיטורי עיתונאים מעולים, קיצוץ במספר העותקים וחוזר חלילה. הם הרימו ידיים והבינו שהם לא בנויים לזה יותר. זהו עידן אחר, והמשפחה הוותיקה שהובילה את ה"פוסט" לא מורכבת מהאנשים, מהתרבות ומהכישרון שיכולים להציל אותו בעידן הדיגיטלי.

עבור משפחת גרהאם, ג'ף בזוס הוא מוצא של כבוד מה"וושינגטון פוסט". אחרי מותו של סטיב ג'ובס, בזוס הוא יזם האינטרנט הנערץ ביותר בעולם. לבזוס יש כמה תכונות שמתאימות להוצאה לאור של עיתונים מהסוג של ה"פוסט": הוא חושב לטווח ארוך, הוא מוכן להשקיע ולהפסיד לאורך זמן - גם כאשר לוול סטריט ולמשקיעים נגמרת הסבלנות, הוא רגיל ללכת נגד הזרם, יש לו ביטחון עצמי מברזל ומוניטין של יזם מבריק ונערץ.

יש לו תכונה נוספת, אולי החשובה ביותר כיום למי שרוצה להחזיק עיתון כמו ה"פוסט": הוא עשיר בצורה קיצונית. שווי המניות שלו באמזון הוא 25-24 מיליארד דולר. בשבוע שעבר הוא היה זקוק לקצת כסף קטן, כנראה לקראת העסקה, אז הוא מכר בשוק מניות אמזון ב-160 מיליון דולר.

בזוס יכול היה לרשום צ'ק של 250 מיליון דולר - בערך פי שלושה מהשווי הכלכלי של ה"וושינגטון פוסט" - והוא יוכל לרשום צ'קים של עוד כמה מאות מיליוני דולרים לפי הצורך, כדי לממן השקעות או הפסדים. אם יש מישהו שיכול למצוא מודל עסקי לעיתון מכובד כמו ה"פוסט" - זה כנראה בזוס, שהמציא, פיתח ושיכלל חלק עצום מהרעיונות המבריקים ביותר בעולם השיווק הדיגיטלי.

שאלת המודל העסקי חשובה, אבל יש שאלה אחת, בסיסית וקריטית יותר, כאשר מדובר באחד מהמותגים החשובים בעולם. האם בזוס מבין מהי עצמאות עיתונאית? האם בזוס יאפשר לכותבים ולעורכים שלו סביבה שבה יוכלו לבחור, לכתוב, להבליט ולדחוף את הרעיונות והתחקירים שהם תופשים כאינטרס הציבורי? האם בזוס מבין שהעיתון לא באמת שייך לו, אלא לקוראים? האם הוא מבין שללא עצמאות עיתונאית מוחלטת, אין שום צורך ב"וושינגטון פוסט", והוא עסק מיותר שרק שורף נייר - ובשלב זה גם כסף?

בזוס אומר כעת את הדברים הנכונים: "המחויבות של העיתון היא לקוראים ולא לבעלים", הוא כתב לעובדי ה"פוסט" מיד לאחר הרכישה. אבל כאשר החקירות נגד המעמד המונופוליסטי של אמזון או שותפיה האסטרטגיים בשוק הספרים יתגברו, הלוביסטים שלו יעלו לגבעת הקפיטול, ומהר מאוד יתברר אם ה"פוסט" הוא לוחם עצמאי ונחוש, או חלק ממארג הלובינג של הקמעונית הדיגיטלית הגדולה בעולם.

שאלת הרווחיות, המודל והסינרגיה בין ה"פוסט" לאמזון חשובה הרבה פחות מהשאלה אם בארה"ב ובעולם הדמוקרטי כולו ייוותרו מוסדות מסוגו של ה"וושינגטון פוסט", שהאתוס היחיד שלהם הוא עצמאות ומאבק בלתי מתפשר בכוח, בשחיתות וברוע.

ייתכן שהעוצמה של ה"פוסט" ושל עיתונים רבים אחרים והנחישות שלהם לצאת למלחמות, לנהל קמפיינים ולערוך תחקירים שמשנים את המציאות ונותנים כוח לציבור מול חברות הענק נשחקו מזמן, עוד לפני שהעיתון נמכר לבזוס. הכוחות העצומים שבהם צריכים עיתונים להילחם כיום הם כבר מזמן לא הממשלות. אלה לא הניקסונים, אלה לא הווטרגייטים. אלה המרדוקים, חברות הענק והטייקונים.

אם תשאלו את ברנסטין, שלפני 41 שנה חשף עם וודוורד את פרשת ווטרגייט, הוא יגיד לכם שזה כבר קרה. לפני תשעה חודשים פירסם ברנסטין מאמר קשה ומטריד ב"גרדיאן" הבריטי. ברנסטין תיאר שם סיפור מדהים: באביב 2011 נפגשה כתבת הביון של רשת פוקס ניוז עם הגנרל דיוויד פטראוס, שהיה אז מועמד לתפקיד ראש הסי־אי־איי, והציעה לו את הדיל הבא - מנכ"ל פוקס רוג'ר איילס יפרוש מתפקידו, ינהל עבורו קמפיין לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הרפובליקנית, והבוס הגדול רופרט מרדוק יממן את הקמפיין. כמובן שכל אימפריית העיתונות של מרדוק תתמוך במהלך.

וודוורד השיג הקלטה של הפגישה הזאת, והכין כתבת תחקיר גדולה ל"וושינגטון פוסט". הדעת נותנת שכאשר וודוורד מביא ל"פוסט" תחקיר שבו הוא מתאר כיצד טייקון העיתונות מספר אחת בעולם מנסה להמליך את הנשיא הבא של ארה"ב, הסיפור יכבוש את העמוד הראשי, יזכה לפולו־אפים אדירים, ייהפך לקמפיין יום־יומי בעיתון ובאתר של ה"פוסט" ולבסוף יגרום להקמתה של ועדת חקירה שתחשוף בפני הציבור האמריקאי את שיטת ההון־שלטון־עיתון האמריקאית, שבה הכסף והתקשורת שולטים בפוליטיקה.

הפתעה, הפתעה. ה"וושינגטון פוסט" החליט לקבור את הסיפור של וודוורד במדור הסטייל - בדומה ל"גלריה" של "הארץ", מיצב את כל הסיפור כפרשייה תוססת בתחום התקשורת, והניח לו לגווע שם בשקט. גם שאר העיתונים לא רצו לדווח על הסיפור.

לברנסטין היה ברור מדוע הסיפור נקבר ולמה לא היו פולו־אפים: כולם רוצים את קרבתו ופוחדים מנחת זרועו של מרדוק, טייקון התקשורת האלים וחסר המעצורים ביותר בעולם. ידו בכל מקום, ואף אחד לא רוצה להתעסק אתו.

הגורם היחיד שיצא למאבק נגד שיטת מרדוק היה ה"גרדיאן" הבריטי, העיתון שבו פירסם ברנסטין את מאמר הביקורת על ה"פוסט". אין זה מקרי: ל"גרדיאן" אין בעלים. הוא נשלט וממומן על ידי קרן סקוט שהניח המייסד צ'רלס סקוט לפני 77 שנה. סקוט קבע שמטרת הקרן היא לשמור על עצמאות ה"גרדיאן", ואכן העיתון הבריטי הליברלי הוא מהבודדים בעולם שמפרסם תחקירים ובעיקר ניתוחים נגד הבנקאים והטייקונים הבריטים, האמריקאים והגלובלים והשיטה שבה הם מנצלים את כוחם לרעה.

מה יעשו העיתונאים של ה"פוסט" בפעם הבאה שבה הם יעלו על סיפור כמו זה שחשף ברנסטין על מרדוק? כמה לוחמני יהיה הקו של ה"פוסט" בסוגיות של תחרות, הגבלים עסקיים, מיסוי וכמובן הכסף בפוליטיקה והשתלטות הלוביסטים על הקונגרס והסנאט? האם בזוס ירצה בכלל לראות קו כזה, או שיסתפק כמו רוב המו"לים במראית עין של לוחמנות? האם ה"גרדיאן" ועיתונים מסוגו ישרדו, והתחקירים שלהם על שימוש לרעה בכוח כלכלי ימשיכו להשפיע על סדר היום הפוליטי והתודעה הציבורית?

נכון, אלה שאלות הרבה פחות סקסיות ומעניינות מאשר סיפורי הקינדל, האייפד, הפייסבוק, התוכן, הדיגיטל ושינויי הרגלי הצריכה. אבל אלה השאלות החשובות באמת לעתידם של הדמוקרטיות והשוק החופשי. אם הבזוסים יתחברו לרוח המרדוקים וישתלטו על העיתונות והשיח הציבורי, הרי שכל האגדות על יכולתה של הרשת להעצים את האזרח יתפוגגו, ואנחנו באמת נחיה במטריקס.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם