יש לכם חמש שעות לבזבז ולא לעשות בהן כלום? מה דעתכם על 11 שעות של כלום? סתם ככה לשבת, לאכול משהו תפל, לנמנם קצת, להתעורר בבהלה עם צוואר תפוס ולהבין שלא שרפתם אפילו חצי מהזמן שהקציבו לכם. לא מתאים לכם? אבל מיליוני אנשים עושים את זה מדי יום, וגם אתם - לפחות פעם בשנה. לפעמים גם יותר. פעם מתל אביב ללונדון ופעם מתל אביב לניו יורק.

תעופה סדירה - כמו זו שאנחנו מכירים כיום - משרתת את ציבור הנוסעים הקונטיננטלים כבר 50 שנה לפחות. חצי מאה שבה התחוללו שינויים טכנולוגיים פורצי גבולות בכל תחומי החיים. שגרת היום שלנו השתנתה, האופן שבו אנחנו מסתכלים על העולם השתנה ואפילו תוחלת החיים שלנו התארכה. אנחנו מקבלים שירותים יעילים יותר, מגיעים למקומות מהר יותר, אבל בכל הקשור לנסיעה ממדינה למדינה בדרך האוויר - נראה ששום דבר משמעותי לא השתנה.

השיטה עובדת על פי אותו עיקרון כבר שנים על גבי שנים: אתה מגיע לשדה תעופה, מזהים אותך, נותנים לך כרטיס עלייה למטוס ואחרי סדרה של מחסומים שולחים אותך לאזור נפרד, למקום שבו יש לך תחושה שאתה שונה ומיוחד. עכשיו אתה קהל שבוי, ביחד עם עוד כמה אלפי אנשים "מיוחדים" כמוך. אין לאן לברוח, אין דרך חזרה - הכיוון למטוס הוא חד צדדי. מכיוון שממילא אין לך מה לעשות בשעתיים שנותרו לך עד שתוכל לבזבז עוד 5-12 שעות, מציעים לך לקנות מוצרים במחירים מופקעים. ואתה מסתובב במעגלים, מתיז קצת בושם בחנות הבשמים, מתרשם מאוסף הגאדג'טים בחנות מוצרי החשמל, מהסס אם לקנות סנדוויץ' במחיר כפול מזה שאפשר למצוא במרכז העיר וממתין בעייפות לכרוז שיודיע שהחלה העלייה למטוס.

אתה מגיש לדיילת פיסת נייר שאותה היא חותכת בידיה, משאירה לעצמה חצי ומחזירה לך את החצי השני. אחד השינויים הבודדים שהתרחשו במשך השנים בתהליך השגרתי הזה הוא העובדה שכיום אתה פוסע במסדרון ארוך ומפותל עד לדלת המטוס, במקום לצעוד על המסלול. פנים המטוס לא השתנה כבר עשרות שנים: פה ושם אפשר אפילו להיתקל במושבים עם מאפרות בידיות שלהם (על אף שאיסור גורף על עישון במטוס קיים כבר 20 שנה לפחות). שטח המחיה שמוקצב לכל נוסע זהה שנים רבות: כיסא צר וכמה עשרות סמ"ר לאחסון כבודת היד. מנורת קריאה, שהאור שלה לעולם לא יפגע במטרה שאליה היא מכוונת, ופתח אוורור שמוציא אוויר חם, יבש ולא יעיל. על האוכל חבל להכביר מלים.

ב-50 השנים האחרונות נהפכו מכוניות למהירות הרבה יותר ותשתיות הכבישים ליעילות יותר. אפילו הדרך לאילת - אם במכונית פרטית או בתחבורה הציבורית - "התקצרה" ב-20%, בהשוואה לזמן שנדרש כדי לעשות את הדרך לפני 30 שנה. אבל לניו יורק או ללונדון, בלי לרכוב על זרם הסילון האטמוספרי, תגיע היום פחות או יותר באותו הזמן שנדרש לטיסה בשנות ה-70. פעם מטוס קונקורד חצה את האוקיאנוס האטלנטי במהירות האור - אבל הטכנולוגיה שלו (והתחרות הכלכלית מול ייצור המטוסים הסטנדרטיים) חיסלה אותו לפני עשור. כך קרה שלא משנה כמה הלקוח יכול ורוצה לשלם, לניו יורק הוא יגיע עדיין רק לאחר 11 שעות טיסה - לא רק בגלל מגבלות טכנולוגיות, אלא גם בגלל שיקולים כלכליים של חברות התעופה.

השינוי האמיתי היחיד שלו זכו הנוסעים המתמידים והמזדמנים בשירות מצד חברות התעופה התחולל לפני 30 שנה בערך: שילוב מסכי וידאו לאורך גוף המטוס. בהתחלה היו אלה כמה מסכים בינוניים שהוצבו בנקודות מפתח בתקרת המטוס, ולפני 10-15 שנה הותקנו מסכים אישיים בגב המושב שלפני הנוסע. בפעם הראשונה קיבל הלקוח שירות אישי אמיתי בניסיון להנעים את זמנו במהלך פרק הזמן המבוזבז שאליו הוא נקלע בלית ברירה: אפשרות לצפות בסרטים חמים ממצעד שוברי הקופות, מתוך מאגר של כשמונה סרטים. בהלוך יכולת לצפות בסרטים 1-4 ובחזור ב-5-8. הגיוני. שלא תבזבז הכל כבר בדרך הלוך ובחזרה באמת תשתעמם. בנוסף, יכולת ליהנות מכמה תוכניות טלוויזיה ומהדורות חדשות שהוקלטו לפני יומיים. הגיוני. אם העברת כמה חודשים ביערות האמזונס - מהדורת החדשות הזאת תכניס אותך לעניינים.

השנים חלפו, הטכנולוגיה התעדכנה, נגני מוסיקה, סמארטפונים, טאבלטים, קונסולות משחקים ניידות וקוראי טקסטים למיניהם נכנסו לשימוש יום-יומי, אבל היי, רגע, לא במטוסים! לכבות, להפעיל רק כשנדלק השלט עם אייקון שאסור לעשן, לכבות שוב. גם כשאנחנו על המסלול אחרי הנחיתה. עשרות מיליוני אנשים טסים מדי שנה - אם נניח שרק אחוזונצ'יק קטן מהם שכח לכבות את הטלפון הסלולרי, סביר להניח שמטוסים היו נופלים מהשמים כמו זבובים מדי יום. אבל לחברות התעופה ההנחיה הזאת נוחה מבחינה תפעולית: זהו סוג של שוט להצליף בו מעל ראשי הנוסעים, שיהיו ממושמעים ולא יפריעו לשגרת העבודה של הצוות. חוק זה חוק: אסור לעשן, נא להדק חגורות, ליישר את השולחן למקומו, לכבות מכשירים אלקטרוניים.

באחרונה נודע שרשות התעופה האמריקאית אכן עורכת בדיקה מחודשת לסוגיית ההפרעה שגאדג'טים עלולים לגרום לתפקוד המערכות החשמליות והאלקטרוניות של המטוס. רק עם מכשיר אחד הם לא מוכנים להתעסק או לבדוק את ההשפעה שלו: סמארטפון. לבם ומוחם של הנוסעים יישארו סגורים במהלך כל הטיסה, מחשש שתדרי הסלולר מהאנטנות הקרקעיות ישבשו את מערכות המטוס השונות. אפל עקפה את האיסור הזה עם כפתור "מצב טיסה" ששילבה באייפונים ובאייפדים, אבל מי מוכן להתחייב שכל הנוסעים עוברים למצב זה לפני ההמראה?

וכך נשארים הנוסעים, שוב, עם מערכות הבידור שמספקת להם חברת התעופה. אלא שבאחרונה שוב התחוללה מיני מהפכה טכנולוגית במטוסים. ושוב, בתחום הבידור. צגי וידאו אישיים, עם מסך מגע, המאפשרים בחירה מתוך מאגר מרשים בגודלו של עשרות סרטים, מאות ואלפי ערוצי שמע, משחקים אינטראקטיביים וכניסת USB - מותרות שפעם היו נחלתם של נוסעי מחלקות היוקרה בלבד - זולגים גם לאזורים העממיים שבבטן המטוס. אבל כמובן שאי אפשר לתת לקהל ליהנות עד הסוף: אם כבר יש כניסת USB, למה לא להשמיש אותה כמו שצריך? למה לא לתת לנוסע לצפות בסרט שטען על הדיסק-און-קי שלו? למה לא לאפשר לו להשתמש במתח כדי לטעון את המכשיר הנישא הפרטי שלו, שהסוללה שלו נפחה את נשמתה אחרי שעמום של שעתיים בשדה התעופה ושעה נוספת בזמן הטיסה?

למה? כדי שהנוסע יוכל להמשיך להיות תלוי בשירות של חברת התעופה, וברדתו מהמטוס ירגיש שהוא קיבל תמורה בעבור מחיר הטיסה המטורף שהוא ביזבז. שירות שלמעשה לא השתנה כבר יותר מ-50 שנה, אבל מחירו רק ממשיך לעלות ולעלות מבלי לנחות על קרקע המציאות.