ביום שבו צדק נהפך לכוכב - מגזין שנתי - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ביום שבו צדק נהפך לכוכב

מטרכטנברג עד רולס: פילוסופים ואנשי מדע המדינה מנסים לפצח מי זה העם, מה זה בדיוק צדק חברתי ואם החברה הישראלית ערוכה לשינוי

תגובות

עמדנו שם, בכיכר המדינה, מזיעים וחנוקים מהצפיפות. את הבמה הצלחנו לראות רק כשהזדקפנו על קצות האצבעות ומתחנו את הצוואר. הקולות שבקעו מהרמקולים הגדולים רמזו שיו"ר התאחדות הסטודנטים איציק שמולי מדבר, וילד רכוב על כתפיים קרא: "העם דורש צדק חברתי". אנחנו רק רצינו אוויר. "נתעכב עוד קצת כדי שיספרו אותנו ונתחפף, אחרת הגענו סתם", הזכיר אחד מאתנו את חשיבותה של הנוכחות, "את אייל גולן נראה כבר בפעם אחרת".

מלאים בתחושת חשיבות עצמית פילסנו את דרכנו בהמון, ממהרים למכונית כדי להספיק לראות בטלוויזיה איך נראה המאבק לצדק חברתי מהמסוק של ערוץ 2. לא קל להיות לוחם צדק חברתי. קשה אף יותר להבין אם ומתי הוכרע המאבק. אוסקר וויילד אמר שרק יחידי סגולה מבקשים צדק, ואילו האנושות כולה משתוקקת לרחמים. בקיץ האחרון נואש העם גם מהציפייה לרחמים - מהמנהיגים, מהממשלה, מבעלי השליטה, מהבוס ומאלוהים.

ביולי הגיעה החברה הישראלית לנקודת שבר. הציבור הבין שצרת רבים אינה מסוגלת עוד לספק נחמה או חצי נחמה. זו אינה מציאות חולפת שקפצה לביקור נימוסים: היא כבר חלק מההוויה הישראלית. זאת מציאות שנבנתה בהתמדה, נדבך על גבי נדבך, בחסות האדישות הציבורית והאמון העיוור בבית הנבחרים.

מפגין מחאת הדיור צדק חברתי עמוד 3

"המדיניות האנטי חברתית של ישראל בשני העשורים האחרונים הביאה אותנו לתהומות", טוען ד"ר עובדיה עזרא, מרצה בכיר לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטת תל אביב. "עד 1973 היתה ישראל במקום השני במדד השוויון במדינות המתפתחות, ואילו כיום אנחנו במקום השני במדד אי השוויון, לאחר שתקופה מסוימת היינו במקום הראשון. הקיץ היה בליל של תסכולים שהתפרץ. זה התחיל עם מחאת הדיור, ומהר מאוד התברר שיש עוד עשרות סוגיות שקשורות לרווחה ולצדק חלוקתי. במקביל הצטרפו למחאה מגזרים נוספים כמו מורים, עובדים סוציאלים, רופאים ועוד. אי אפשר היה להישאר אדיש נוכח התעוררות כזאת, שאומרת 'ישראל נהפכה למדינה של עוול חברתי'. בבסיסה זו מחאה נגד האופן שבו מתבצעת חלוקת ההון בישראל, אבל כשמפרקים את המאבק רואים שהוא מורכב מכמה מוקדים, ושלא כל הבעיות נוגעות ישירות לחלוקת המשאבים. אין ספק שהפתרון צריך להיות שינוי יסודי".

פגר של סוציאליזם

המערכת הפוליטית - שמאל כימין - לא היתה ערוכה לדרישה הפתאומית לצדק חברתי. איש לא שיער שמישהו יעז לערער על הגמוניית האג'נדה הביטחונית בעוצמה רבה כל כך ולנפנף בנושא שמשקלו האלקטורלי שולי בלבד. "אפילו מפלגת העבודה כיום היא פגר של סוציאליזם, על אף ששני המועמדים שהתמודדו על ראשותה היו מזוהים בסופו של דבר עם אג'נדה חברתית", אומר עזרא. הוא סבור שאם מובילי המאבק החברתי ירצו להגיע להישגים הם יהיו חייבים לתרגם אותו לפעילות פוליטית. "נכון שלא נשאר כבר מה להפריט, אבל יש מקום לחשוב מחדש על מה שנתפש עד כה כמובן מאליו, ולשנות את השיח הפוליטי".

ואולם ההכרה בצורך המיידי לשנות את המציאות החברתית בישראל, גם אם הגיעה למסדרונות השלטון, רחוקה מלייצר שינוי של ממש - לא רק ברמה המעשית, אלא גם ברמה התודעתית. לאחר שהמחאה פורקה מסמליה החיצוניים, נותר הציבור הישראלי עם שאלות פתוחות רבות שדורשות בירור מעמיק. רובו המוחלט פוטר את עצמו מהתמודדות של ממש באמצעות המרת המושג "צדק חברתי" במושג "מדינת רווחה". לכאורה, נדמה שאין טבעי ומתבקש יותר. אלא שכל אחד משני המושגים האלה הוא שם כולל ומופשט שמתקיימות בו השקפות עולם ותיאוריות רבות מנוגדות. מהו צדק? מהי המדינה הצודקת? ומה יחסי הגומלין בין המדינה לקבוצות המרכיבות אותה?

"כאיש צעיר גדלת בידיעה שמצבך יהיה טוב יותר משל הוריך. כיום זה לא מובן מאליו. אנחנו לא יכולים לחוש את זה כשמדובר בילדים שלנו", אמר פרופ' מנואל טרכטנברג, שמונה לעמוד בראש הוועדה שהוקמה בעקבות המחאה החברתית. צו השעה והעמדה שבה הוצב חייבו אותו לחרוג מעבר להכשרתו הכלכלית וליהפך לפילוסוף לעת מצוא. עליו הוטלה האחריות לתרגם את הסיסמאות מהכיכר ואת המרמור הקולקטיבי לרשימת המלצות שתבוסס על מתווה רעיוני.

"אני לא מתיימר להגדיר מהו צדק חברתי, אבל חברי הוועדה העלו רעיון לנסח אמנה חברתית", אמר טרכטנברג ל-TheMarker. "אמנה לא יכולנו לנסח כי דרושים לכך שני צדדים, אבל הרעיון קסם לי. למדתי בהרווארד, שבה לימד גם ג'ון רולס, ונחשפתי לנושאים האלה. הרגשתי שכל זה חוזר אלי והחלטתי לתת לזה הזדמנות. אני חושב שחיבור בין אירוע חיצוני לרעיונות יצר את האמירות שהעזנו להגיד בפתיח של דו"ח הוועדה".

ואכן, טרכטנברג לא היה צריך לייצר יש מאין. לרשותו עמדה היסטוריה ארוכה ומגוונת של מחשבה והגות בנושאי יחסי צדק ומדינה. כך, למשל, בדיאלוג "פוליטיאה" (המדינה) מ-390 לפנה"ס, שנחשב עד היום לאחת מאבני היסוד של הפילוסופיה המערבית, מקדיש אפלטון את הדיון הפותח לצדק ולשאלה מהי המדינה הצודקת. במקרה הזה הצדק האפלטוני-סוקרטי הוא בבחינת אידיאה מוחלטת ובלתי תלויה - נגזרת של אידיאת "הטוב". בהתאם לכך, הצדק המדיני הוא השתקפות של הפרטים שלוקחים חלק בצדק האידיאי, ולכן לא מתקיימת סתירה בין הצדק המדיני לפרטי.

האדם המודרני שיתקשה להתחבר למחשבה הסוקרטית יוכל להמשיך הלאה ברשימה הארוכה, שכוללת שמות כמו תומס מור, שבמאה ה-16 טבע את המונח "אוטופיה"; עבור במורשת הוגי האמנה החברתית במאות ה-17 וה-18, דוגמת תומס הובס, ג'ון לוק וז'אן ז'ק רוסו, שעסקו במעבר מהמצב הטבעי למצב החברתי-מדיני; וכלה בתורות סוציאליסטיות, שהבולטת בהן היא של קרל מרקס ושל פרידריך אנגלס.

ארסנל רעיוני גדול קיים גם בפילוסופיה של הכלכלה החברתית, בכלל זה הפילוסוף הבריטי ג'רמי בנת'הם, שאחז בגישה התועלתנית; אדם סמית הסקוטי, שמזוהה עם עיקרון "היד הנעלמה"; והוגים כלכליים מהמאה ה-20 דוגמת מילטון פרידמן - אבי האסכולה המוניטריסטית שדגל בצמצום מעורבות המדינה, פרידריך האייק - חסיד הקפיטליזם ואבי האסכולה האוסטרית, וג'ון רולס - שניצב בצדו של השני של המתרס והושפע במידה רבה מתורת ההכרה של עמנואל קאנט. וזו רשימה חלקית ביותר.

ואולם מול ההיסטוריה הרעיונית, שממנה אפשר לשאוב השראה, ניצבות החברה האנושית ככלל ומדינת ישראל בפרט, על כל המאפיינים של תרבות הצריכה והעידן הטכנולוגי. "מדינות התנסו בפועל ביכולת ללכת לסופרמרקט הרעיוני ולבחור איזו דוקטרינה הן רוצות לאמץ", טוען טרכטנברג, "הסופרמרקט הזה ריק כיום, ואנחנו לא יודעים עדיין מהי הדוקטרינה החדשה. אין מודל מוכן על המדף ואי אפשר לשכפל את מה שקורה במדינות הנורדיות. נדרשת כאן מחשבה מקורית".

הניסיון האמיץ של טרכטנברג לייצר תשתית רעיונית עורר ביקורת עוד לפני שהגיע לשלב המעשי ולשורת ההמלצות הכלכליות. "ברגע שאנחנו לוקחים את המושגים 'צדק' ו'חברה' ומחברים ביחד ל'צדק חברתי', אנחנו מקבלים מושג בעייתי ששקול ל'צדק שולחני', משמע לבקש משולחן לעשות צדק", טוען המשפטן ד"ר אבי נוב. "הצדק הוא דבר שרק הפרט יכול לעשות. קח לדוגמה מקרה שבו המדינה מעבירה תקציב מסוים לתחום הבריאות: היא אינה יכולה לבצע הבחנה מוסרית בין טוב לרע. אנחנו כן יכולים לקבוע בניתוח כלכלי אם זה צעד יעיל ביחס למטרה ספציפית, אבל בוודאי לא להשתמש במונחי צדק. חברה היא מושג מופשט, ולכן אתה לא יכול להתייחס לחברה, שבה לכל אחד יש אינטרסים אחרים, כמקשה אחת.

"הסיסמה 'העם דורש צדק חברתי' רומזת שכל העם רוצה את אותם הדברים. בפרק הפותח של דו"ח הוועדה רואים שטרכטנברג נשאב לסיסמאות האלה וזה מטריד מאוד, מכיוון שהוא מתיימר לעצב חברה צודקת יותר, ואנחנו שומעים כאן רצון לבצע הנדסה חברתית. טרכטנברג והממשלה מתיימרים לדעת מה טוב לנו ומה ראוי לנו".

מתנגדיו של נוב יטענו כי צדק חברתי וצמצום העוול החברתי אינם עניין תיאורטי. הם אפשריים - והם מתקיימים ברמות שונות במדינות שונות. "הגעתי למאהלים, וריגש אותי לפגוש אנשים שמדברים על ערכים", הוא אומר. "אבל עדיין, מחאה של כמה שבועות לא מייצרת סולידריות חברתית לטווח הארוך, והחזרה לרמה של קהילה ומשפחה תהיה מהירה.

"מי זה העם? ברגע שאתה צובע את את הכל בגוון אחיד, זה נשמע טוב יותר, כאילו כולם תומכים. הממשלה השתכנעה והקימה את ועדת טרכטנברג, כך שברמה הבסיסית מארגני המחאה הצליחו - הם הזיזו פה דברים וזה ראוי להערכה. אבל מה שמטריד ברמה הרטורית הוא שרק לכאורה מדובר בכלל העם. כשמנתחים לעומק רואים שמגזרים רבים לא היו שותפים לעניין, אבל אף אחד לא רוצה להרים ראש מול משהו שנראה כמו צדק".

ג'ון רולס, הגרסה הישראלית

טרכטנברג, כפי שציין בראיון, כורך את תפישת הצדק החברתי שלו בזו של הפילוסוף היהודי-אמריקאי ג'ון רולס, שעסק באתיקה ובמדע המדינה מנקודת מבט ליברלית. ב-1971 פירסם רולס את הספר "תיאוריה של צדק", שנהפך לטקסט בעל השפעה עצומה ועמד במרכז השיח הכלכלי-חברתי בעשורים שלאחר מכן. בהתאם לכך, המלצותיה של ועדת טרכטנברג נבחנות מול האסכולה שמייצגים רולס ודומיו.

"לכל אדם יש חסינות המבוססת על צדק, שאפילו רווחת החברה כולה אינה רשאית להפר", כתב רולס ב"תיאוריה של צדק". "לכן בחברה צודקת הזכויות המעוגנות בצדק אינן נתונות למשא ומתן פוליטי או לתחשיב של אינטרסים חברתיים". הוא סבר כי באמצעות ליברליזם משוכלל יכולה המדינה המודרנית לבסס את עצמה על עקרונות של צדק ושוויון. הצדק, על פי רולס, הוא הוגנות, שמשמעה בהקשר החברתי הוא קיום סביר לכל פרט. בהתאם לכך, הוא מדבר על חלוקה הוגנת ככל האפשר של המשאבים הציבוריים בין בני האדם. לדידו, שוויון בהקצאת זכויות וחובות בסיסיות הוא תנאי הכרחי לקיום הצדק החברתי. עם זאת, הוא מדגיש כי אין הכוונה לשוויון כלכלי מלא בין הפרטים.

על פי רולס, מימוש צדק חברתי מבוסס על שלוש תכונות המיוחסות לפרט: הראשונה היא יכולת בסיסית של שיתוף, שלפיה על הפרטים לקבוע במשותף את כללי היסוד במדינה הצודקת; השנייה היא קיומה של תבונה אוניברסלית בסיסית, המובילה את בני האדם למסקנות ולהיקשים דומים; השלישית היא עליונות הפרט - כלומר הפרט, כיחידת הבסיס לכינונה של המדינה, הוא זה שצדק אמור לחול עליו, לא על המגזרים השונים. מבחינה זו יצא רולס נגד הפילוסופיה התועלתנית, שהושפעה ממשנתו של בנת'הם, שמעמידה את טובת הכלל מעל טובת הפרט ואת טובת הרוב מעל לטובת המיעוט.

רולס ראה במדינת הצדק החברתי תוצר של תהליך תיאורטי שבו עובר הפרט ממצב אנושי "טבעי", נטול זהות קונקרטית ומאופיין בתכונות אנושיות אוניברסלית, למצב חברתי. עקרונות הצדק נקבעים על ידי הפרטים באותו מצב ראשוני, תחת מה שכינה רולס "מסך הבערות" - אחד הדימויים המפורסמים שלו, כלומר כשאיש אינו יודע מה יהיה מעמדו החברתי. אותה תבונה אנושית אמורה לנתב את היחידים לחברה הפועלת על בסיס עיקרון של צדק חברתי.

במאמר הנושא את השם "ג'ון רולס על צדק ושוויון" מסבירה פרופ' פניה עוז-זלצברגר מאוניברסיטת חיפה: "רולס מניח שהמדינה הצודקת, מצומצמת הפערים, היא התולדה ההגיונית היחידה של המצב הראשוני כנתינתו. מכיוון שאנחנו תובעניים וזהירים, לא נהמר על סיכויינו בעולם שמעבר למסך הבערות. העיקרון המנחה שלנו יהיה מתמטי, ברוח תורת המשחקים, שיעניק מקסימום של הטבה למי שנולד עם מינימום של נכסי חומר ורוח. החברה הצודקת תפעל כך שהמצב של עלוביה יהיה טוב ככל האפשר".

בהשראת רולס ניגש טרכטנברג לגבש תפישת צדק חברתי בשלושה עקרונות: "צדק חברתי פירושו הלימה בסיסית ועקבית בין התנהגות נורמטיבית, תרומה ומאמץ של הפרט, לבין התגמול שהפרט מקבל בכל מישור ומישור", הוא כותב, ומציין כי הדברים אמורים במישור החברתי, הכלכלי והפוליטי. "הפרט מצפה להלימה של שכר ועונש לא רק ביחס לעצמו אלא גם ביחס לאחרים". עיקרון נוסף שקבע: "צדק חברתי פירושו כללי משחק הוגנים על פני מחזור החיים: שוויון הזדמנויות בשלבי הפתיחה, מרחב פעולה וכללי תחרות הוגנים בהמשך, ביטחון בסיסי וכבוד לאחר הפרישה". ההוגנות של מרחב הפעולה וכללי התחרות, כך נטען, קריטית הן כדי לאפשר את מימוש הפוטנציאל של כל פרט והן כדי לשמר את המסגרת עצמה. "אי צדק בכללי המשחק הוא מרשם בטוח לתגובה נגדית", טוען טרכטנברג בדו"ח. העיקרון השלישי שהגדיר: "צדק חברתי פירושו שאם הגורל מכה בפרט מכל סיבה שהיא, החברה תסייע בהבטחת קיומו הבסיסי, נגישותו וכבודו".

בדברי ההסבר נטען כי בעבר היתה המשפחה הרחבה המסגרת שידעה לתת מידה מינימלית של ביטחון. "בימינו אנו, החברה בכללותה והמדינה כשליחה מחויבת אף היא לקחת חלק מהאחריות על כך - זה 'החוזה' המובלע שהאזרח הנורמטיבי חש כי חתם בעת שהוא ממלא את חובותיו כלפי עצמו וכלפי הקולקטיב הרחב".

ואולם תפישת הצדק שעולה מדו"ח טרכטנברג סופגת ביקורת כבר במישור הרעיוני. "התקוממתי על כך שטרכטנברג גייס את רולס וראה בו השראה לעבודת הוועדה, מכיוון שהתוצאה שונה ואפילו מנוגדת למשנתו", טוען פרופ' יוסי יונה, מרצה לפילוסופיה של החינוך במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון וחבר בצוות האלטרנטיבי שהקימו מנהיגי המחאה. לטענתו, תפישתו של טרכטנברג, כפי שהיא עולה מהדו"ח, שבויה באתוס שאיפיין את המחאה בימיה הראשונים, שביטא בעיקר את חוסר הנחת של מעמד הביניים. "ככל שנמשכה המחאה, האג'נדה שלה התרחבה. היא כללה בתוכה מגזרים רבים יותר והחלה לדבר במושגים של צדק חברתי ומדינת רווחה".

מה שמדגיש במיוחד לדעת יונה את הפער הגדול בין טרכטנברג לרולס, הוא עיקרון הזיקה הישירה בין תרומת הפרט לתגמול. "טרכטנברג מדבר על אזרחות נורמטיבית ועל זיקה בין תרומה לגמול. העיקרון הזה מנוגד בתכלית לתפישה של מדינת רווחה. כשאתה דוחק את העמדה הזו לקצה, אתה מגיע לבסוף לתפישת הצדק החברתי בקפיטליזם. בצד השני של הסקאלה נמצאת התפישה הסוציאליסטית הקוטבית, שטוענת שאין קשר מוסרי בין אופן ייצורו של המשאב לחלוקתו. אנשים שמצדדים במדינת רווחה אומרים שיש מקום בין שתי התפישות האלה. כל עוד אתה קושר בין זכותו של האדם לתרומתו - אתה קפיטליסט".

גדול המבקרים של רולס היה הפילוסוף רוברט נוזיק, שטען שכל חלוקה מחודשת של המשאב הציבורי היא בבחינת פגיעה בזכות הקניין והפרה של עיקרון צודק המקנה לאדם את פרי עמלו. "בכל פעם שאתה מבקש מדינת רווחה, נוצרת בעיה גדולה", טוען יונה. "אני חושב שהביטוי המשמעותי ביותר של מדינת רווחה הוא שלאנשים יש זכויות מוקנות. זה לא אומר שלא תהיה שום זיקה בין התרומה לגמול, אבל היא תבוא לידי ביטוי רק בחלוקה שניונית - לאחר שהבטחת לפרטים זכויות בסיסיות של חינוך, בריאות, דיור וכדומה. רק אחרי שנוצרה המחויבות הזו אתה יכול לעלות רמה אחת ולחלק באופן יחסי לתרומה. אבל אצל טרכטנברג אין את ההפרדה הזאת".

לטענת יונה, הניאו-ליברליזם הכלכלי בגרסתו המעודכנת אכזרי יותר מהקפיטליזם הקלאסי. "אפילו הוגה כמו מילטון פרידמן, שדוגל בהקטנת הוצאות המדינה, הבין שאת החינוך צריכה לספק המדינה, שהרי יש לה אינטרס שאזרחיה יהיו בעלי השכלה. אחת הטענות שמגייסים התומכים בניאו-ליברליזם היא 'המדינה פינקה את האזרחים בכך שהעניקה להם רשת ביטחון. הם איבדו את המוטיווציה לעבוד, לכן עלינו לקצץ באופן דרסטי את הקצבאות ולשים אותם בג'ונגל'. אבל הרוב המוחלט של האנשים רוצה ומרגיש צורך לעבוד.

"כששאלו את רונלד רייגן בזמנו 'מה יהיה על עניי ארה"ב?' הוא ענה: 'אני מאמין בלב הנוצרי'. מדיניות של צדקה היא דבר גרוע מאוד. ממשלת ישראל פועלת כיום בניגוד לרעיון של ממלכתיות המדינה, ומוסדותיה מגזריים להחריד. המדינה יכולה להחזיר לעצמה את תפקידה הממלכתי ולדאוג לאזרחיה. אנחנו נמצאים כיום על קו פרשת מים: יש ריאקציה לקפיטליזם, ולכן יש פוטנציאל גדול להביא לשינוי משמעותי הדרגתי. אנחנו יכולים לשקם את מדינת הרווחה, לפחות ברמה של מדינות ה-OECD, שבהן היחס בין הוצאות הממשלה לתוצר הוא 50% בממוצע. בישראל היחס הוא 42%".

גם דעתו של נוב לא נחה עליו כשהוא קורא את הדו"ח. העקרונות שעולים ממנו, לטענתו, מעורפלים מדי ומעלים יותר שאלות מתשובות. "טרכטנברג קובע שהחברה צריכה לסייע לקיומו הבסיסי של כל מי שהגורל היכה בו. למי הכוונה? האם הכוונה לאדם נכה? לעובדת סוציאלית שמרוויחה 5,000 שקל בחודש? לאדם שהפסיד את כספו בבורסה? היכן עובר הגבול?"

לטענתו, התערבות המדינה יוצרת פתרונות לטווח הקצר, דוגמת מס הכנסה שלילי. "קל מאוד לראות שסיוע ממשלתי נקודתי עוזר ומוצג כתיקון עוול, אבל קשה לראות את ההשפעות ארוכות הטווח. כיום מעסיקים במפעלי התעשייה נאלצים לפטר עובדים ולהעביר קווי ייצור למדינות אחרות - ראינו את זה בעבר בתחום הטקסטיל, וכיום אנחנו רואים פיטורים גם במפעלי תעשייה מכובדים וגדולים ובחברות התקשורת. ואת מי מפטרים? את העובדים שמרוויחים משכורות נמוכות. זה מגיע כתגובה למדיניות ממשלתית".

אין חברה, רק יחידים ומשפחות

כשד"ר יוסי דהאן, מנהל חטיבת זכויות האדם במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן, מתאר את הסיבות לשקיעתה של מדינת הרווחה, הוא לא מטיל את האחריות על שינוי תרבותי או אדישות אזרחית. "הציבור הישראלי מעורב פוליטית, בוודאי ביחס לציבורים אחרים, כמו הציבור האמריקאי. צריך להבחין בין נושאי המחאה למסר שלה. את המחאה הובילו אנשים צעירים ממעמד הביניים, שהאמינו שנים ארוכות בהבטחה הקוסמת שאם תתאמץ, תלמד ותצליח - מובטח לך מסלול חיים בטוח ויציב מבחינה כלכלית, ועתיד ילדיך יהיה מובטח פחות או יותר. אבל יותר ויותר אנשים גילו שמדובר בהבטחת שווא, ושמי שמשתלב בשוק העבודה מרוויח שכר נמוך ונדרש לשלם יותר ויותר עבור שירותים בסיסיים. ואולם הם לא המציאו את המחאה. כבר היו כאן מאבקים על הפרטת הדיור הציבורי, על משכנתאות".

לטענת דהאן, כמה גורמים איפשרו את התפתחות המציאות הזו: "אחד מהם הוא אג'נדה ביטחונית. נכון, המצב הביטחוני הוא לא המצאה, הוא חלק מהמציאות והוא משפיע על חיי היום-יום, אבל גם נעשה בו שימוש כדי לדחוק נושאים חברתיים אל השוליים. כשאין לך פלטפורמה שיכולה לשמש כתובת לייצוג של הרבה אנשים שזה מה שחשוב להם, קשה ליצור שינוי פוליטי. מעבר לכך, העשירונים התחתונים פחות אטרקטיביים מבחינה פוליטית - היכולת הכלכלית שלהם נמוכה והם אינם מרושתים חברתית כמו אנשי מעמד הביניים. הסיבה לכך שהמחאה קיבלה הד תקשורתי גדול כל כך נעוצה בעובדה שאנשי התקשורת משתייכים למעמד הביניים וגם הם קורבנות של השיטה".

התיאורטיקנים של הימין הכלכלי העמידו במרכז את חירויות הפרט, מתוך הנחה שאלה יביאו באופן עקיף לתועלת הכלל. "מרגרט תאצ'ר אמרה שאין חברה - יש רק יחידים ומשפחות", מסביר דהאן. מדינת הרווחה על פי עקרונותיו של רולס היא ההפך המוחלט ממה שמתרחש בישראל. "כשרולס מדבר על מדינת רווחה, עניין אי השוויון חשוב מאוד בעיניו. עיקרון הפער קובע שבכל חלוקה של משאבים כלכליים צריך לפעול לטובת אלה שנמצאים בתחתית הסולם החברתי. אבל כשבוחנים את חוקי המיסוי בישראל, גם את אלה של אברהם (בייגה) שוחט ושל אנשי שמאל אחרים, מתברר שהמדיניות הפוכה. היא גורסת שיש לתת עדיפות לקצה העליון, מתוך מחשבה שהעושר יזלוג כלפי מטה, לעשירונים התחתונים - אך זה לא קורה. נתוני דו"ח העוני מראים שיותר ויותר אנשים עובדים נמצאים מתחת לקו העוני".

ומה לגבי האחריות האזרחית? הרי יש שני צדדים לחוזה.

"כשמדברים על אחריות אזרחית, מתייחסים תמיד לחרדים ולערבים. זו סוגיה שדורשת טיפול ויצירת מקומות עסוקה מתאימים, אבל יש בזה גם משהו מניפולטיבי. מה לגבי האחריות של מעסיקים שלא משלמים זכויות סוציאליות לעובדים? ומה עם אלה שנהנים מהמצב הקיים, מהטבות המס ומתהליכי ההפרטה?"

למרות כל אלה, דהאן סבור שישראל נמצאת בכיוון של ביסוס מדינת רווחה. "המצב הקיים הוביל למחאה. ההוויה יוצרת את התודעה ונוצרה כאן תודעה אחרת. אנשים מדברים על סוציאליזם ועל אי שוויון, וזו תחילתו של שינוי חברתי, בניגוד למצב שהתקיים כאן עד לא מזמן, ובו אנשים פשוט האמינו לרטוריקה שמצדיקה מתן הטבות והנחות למספר מצומצם של בעלי הון".

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם