מהממשלה נמסר: תביאו שלושה, תביאו ארבעה ילדים - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מהממשלה נמסר: תביאו שלושה, תביאו ארבעה ילדים

בתרבות הישראלית, כמיהה לילדים היא עניין חזק ומושרש, ומי שאינו עובד לפי הנרטיב הזה מקבל מהסביבה את התחושה שהוא מוזר. תוכנית "נטו משפחה" מחזקת קצת את התחושה הזאת

24תגובות
ילדים בקניון עזראלי בחופשת הקיץ. ילדים בבית ספר. ריבוי ילדים זה גם עניין פוליטי
ניר קידר

די בצפייה קצרה בסרטי נשיונל ג'יאוגרפיק כדי להבין מהו תפקידם של בעלי החיים: להעמיד צאצאים ולאפשר למין להתקיים ולשגשג. דגי סלמון שוחים נגד הזרם כדי להשריץ ולמות מיד אחר כך, נקבות גנו מגנות על עגליהן גם במחיר סיכון חייהן, ואריות יטרפו גורים של אריות אחרים כדי להעמיד צאצאים משל עצמם. כל זה מתוך אינסטינקטים, ולא כחלק ממדיניות שרקחה ועדה ממשלתית של חיות הבר.

ומה אצלנו, בני האדם? האם גם אצלנו מטרת העל היא התרבות וכל השאר קצת פחות חשוב? בהיסטוריה הכלכלית הקצרה של ישראל ראינו במהלך השנים לא מעט מהלכים שתכליתם עידוד ילודה, כמו קצבאות ילדים גבוהות מאוד בתקופות מסוימות. יש לכך כמובן סיבות לא כלכליות גרידא, ובראשון ההיסטוריה העגומה שבה נמחקו 6 מיליון מבני העם היהודי, או המצב הביטחוני שמתבטא בגלי ילודה מוגברים אחרי מלחמות כדי להשלים את מה שחיסרה המלחמה, וכמובן מצוות פרו ורבו.

ואולם יש גם סיבות כלכליות טהורות. יותר ילדים זה אומר יותר צמיחה וצריכה, זה אומר כוח עבודה צעיר שיכול לכלכל מערכות פנסיה יקרות, וזה אומר מלאי זמין של חיילים צעירים למדינה שלא מפסיקה לחיות על חרבה. כן, ריבוי ילדים זה גם עניין דתי ופוליטי. לכן המדינה מעודדת אותנו לעשות ילדים עם שלל הטבות — בתחום המיסוי, בהוצאות החינוך, עם טיפולי שיניים בחינם לילדים עד גיל 12, בסבסוד טיפולי פוריות, במענקי לידה ועוד. נכון שהמדינה צימצמה בעשור האחרון את קצבאות הילדים, אך כאן המטרה לא היתה להביא לצמצום הילודה באופן כללי, אלא לצמצם ילודה בשני המגזרים הפוריים ביותר — ערבים וחרדים — שבהם שיעורי העוני גבוהים במיוחד ושיעורי ההשתתפות בשוק העבודה נמוכים מדי.

תוכנית "נטו משפחה" שעליה הכריז השבוע שר האוצר משה כחלון אולי לא נועדה במקור לעודד ילודה, אך כשבוחנים את מרכיביה ואת שמה, ברור מה המדינה מעדיפה — לעודד ולחזק משפחות עם ילדים קטנים. גם תוכניות הדיור של כחלון, מחיר למשתכן ודירה להשכיר, מיועדות לזוגות צעירים. אם אתם רווקים, אלמנים או גרושים, תוכלו להשתתף במבצעי הדיור האלה רק אם אתם בני יותר מ–35. אם התחתנתם בגיל 23 והספקתם לעשות שני ילדים עד גיל 27, המדינה שם בשבילכם — בהטבות מס, בהסדרי מגורים מוזלים, בעלויות נמוכות של צהרונים וגם בהפחתת מסי הקנייה של בגדי תינוקות. אם אתם בני 33 נטולי ילדים, אתם פחות מעניינים את המדינה. תמשיכו לבלות, ללכת לסרטים, להתלבט אם לעשות תואר שני או לעבור לברלין. בינתיים המדינה מעדיפה לעודד את החברים והאחים ההחלטיים שלכם, שכבר עשו ילד או שניים.

הגישה הזו מקוממת את אלה שלא עשו עדיין ילדים, ובצדק (אגב, היא מקוממת גם הורים לילדים בוגרים, שאינם מקבלים את ההטבות החדשות אף שגם התענוגות שלהם עולים הרבה כסף). רבים מהם לא עשו ילדים משלל סיבות שאינן רלוונטיות לדיון. הכעס שלהם משקף דילמה בסיסית של מערכת המס: האם היא צודקת?

ובכן, זה כמו לשאול 100 אנשים שעובדים באופן־ספייס אם הטמפרטורה של המזגן מתאימה להם. נדיר שתושג שם הסכמה. התשובה לשאלה היא שמערכת המס מבוססת על עקרונות של יעילות כלכלית יותר מאשר על צדק. תפקידיה של מערכת המס הם לשרת צרכים תקציביים, לעודד או לדכא צריכה, ולהשפיע במידה מסוימת על פערי ההכנסות שנוצרים בשוק בין בעלי הכנסה גבוהה לנמוכה.

גרף: מספר ילדים לאישה בממוצע, ב-2016

הצורך התקציבי הוא זה שפשוט להבנה. כדי לממן את פעולות הממשלה (ביטחון, חינוך, בריאות, תשתיות) נדרש סכום מסוים, שאותו המדינה גובה מאזרחיה ומהחברות העסקיות, הן מהכנסה והן מצריכה של מוצרים ושירותים. הצורך השני מסובך יותר, והוא קשור לאידיאולוגיה ולקבוצות לחץ. המדינה מעודדת אותנו לחסוך לפנסיה וקרנות השתלמות, באמצעות הטבות מס; היא מעודדת אותנו לקנות פירות וירקות באמצעות פטור ממע"מ; היא מאיצה בנו לנסוע לאילת ולקנות בה מוצרים ללא מע"מ; היא מעניקה למי מאתנו שרוצה לגור באזורי ספר הטבות מס; והיא משלמת מענקי עבודה (מס הכנסה שלילי) לבעלי שכר נמוך, ובלבד שימשיכו לעבוד; והיא מעניקה הטבות מס לסטודנטים ולחיילים משוחררים. מנגד, המדינה גם יודעת לדכא את החשק שלנו לעשן, לשתות אלכוהול ולשרוף יותר מדי דלק מזהם, באמצעות מסי קנייה גבוהים. והיא יודעת לגבות מאתנו מחיר גבוה אם אנחנו קונים מכוניות או דירות, כי היא יכולה, או אם אנחנו קונים בשר טרי מיבוא כי היא רוצה להגן על יצרנים מקומיים.

העניין השלישי הוא מידת השוויוניות בחלוקת ההכנסות שהמדינה רוצה לקיים, וכאן דווקא מערכת המס פרוגרסיבית למדי — היא משיתה את הנטל בעיקר על ארבעת העשירונים העליונים. המס הישיר על עבודה אינו גבוה, אך רק העשירונים העליונים נושאים בו. הדרך של המדינה לגבות מהעשירונים התחתונים מסים היא במיסוי העקיף (הגבוה יחסית) — מע"מ ומסי קנייה.

ילד בכניסה לבית ספר
אמיל סלמן

השורה התחתונה של מערכת המס היא שבאמצעות הטבותיה, המדינה רוצה שנצא לעבוד, נשרת בצבא, נלמד באוניברסיטה, נחסוך לפנסיה, לא נעשן ולא נשתה אלכוהול, ושנביא ילדים לעולם. המדינה מתנהגת קצת כמו ההורים שלנו.

נ.ב

שמעתי מכמה מכרים ומכרות נטולי ילדים כעס על תוכנית "נטו משפחה", שמצטרפת למבצעי הדיור הממוקדים בעיקר בזוגות צעירים. לא די בכך שאין לנו ילדים (אצל רובם זו לא החלטה אידיאולוגית, אלא נסיבות החיים), אנחנו צריכים לממן את הילדים שלכם? הם תוהים. ולא די בכך שהסביבה לוחצת עלינו, אנחנו צריכים גם שהמדינה תלחץ? אבל כשתהיתי מדוע אינם נאבקים על כך, הבנתי מדוע קל כל כך לא לספור אותם: לאיש מהם אין עניין לצאת למאבק הזה. הם לא קבוצת לחץ. אם כבר, הם קבוצה שנמצאת תחת לחץ. בתרבות הישראלית, כמיהה לילדים היא עניין חזק ומושרש, ומי שאינו עובד לפי הנרטיב הזה מקבל מהסביבה את התחושה שהוא מוזר. תוכנית "נטו משפחה" מחזקת קצת את התחושה הזאת. קל להזדהות עם מטרות של עידוד יציאה לעבודה או חיסכון לפנסיה, אבל איכשהו הטבות שנועדו לעודד אותנו לעשות ילדים נראות כמו לחץ נוסף ומיותר מצד הממשלה. זה באמת עניין של הפרט. גם אם זה מביא נקודות פוליטיות.

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם