קניות בשבת זה סיוט - ואנחנו נילחם על הזכות לסבול ממנו - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
סאבטקסט

קניות בשבת זה סיוט - ואנחנו נילחם על הזכות לסבול ממנו

פסיקת בג"ץ השבוע, שהתירה את המשך פתיחת המרכולים בתל אביב בשבת, היא צעד בכיוון הנכון ■ אסור לאפשר לכפייה הדתית להרוס לחילונים את קדושת הפקק בכניסה למתחם ביל"ו סנטר בסוף השבוע

14תגובות
המתחם המסחרי בשפיים, בשבת. "איזה מין בילוי זה?"
אלכס ליבק

יום שבת, 11 בבוקר. אני נוהג במכונית על כביש החוצה את מרכז הקניות הפתוח ביל"ו סנטר, וממתין בסבלנות. ביני לבין הרמזור הקרוב מפרידים 200–300 מטר, אבל אני יודע שעד שאגיע אליו כנראה יעברו 20 דקות. אני לא מאשים אף אחד. אני יודע כבר כמה שנים שזה תוואי דרך שאסור לי לבחור בשבת בבוקר, רק שלפעמים אין לי ברירה אחרת.

שם המקום נגזר מתנועת הביל"ויים: חבורה של עשרות צעירים יהודים מאוקראינה שהחליטו לפני 130 שנה לעשות מעשה וליישב את פלסטינה. בגדול, מדובר בתנועה שלא הצליחה במיוחד. חלק גדול מהחברים לא שרדו את התנאים הקשים, אחרים פשוט המשיכו לארה"ב, ורק מעטים נשארו. המורשת שהותירו, שמתבטאת בראשי התיבות "בית יעקב לכו ונלכה", מתממשת כיום בשבתות בצומת ביל"ו, כשעם ישראל לא מתעצל, קם מהספה ויוצא לקניות.

אלפי בני אדם עוברים פה בשבת. מכל הסוגים ומכל המינים. חלקם בוודאי צמים ביום הכיפורים, חלקם אולי מצביעים לש"ס. אני לא מאמין שיש בהם מישהו שייצא לרחוב למחות אם יחליטו לאסור את פעילות המתחם בשבת, אבל זה לא מונע מהם לבלות את יום המנוחה בכיתות רגליים מחנות רהיטים לחנות בגדים. הם גם לא צבועים יותר מרוב הישראלים — כבר היו מקומות שהגישו בחג החירות צ'יזבורגרים בלחמניות כשרות לפסח.

גם אני חלק מפסטיבל הצביעות. אני יושב בפקק שבמתחם ביל"ו, בדרכי לטייל, לעשות על האש או לצפות בסרט בבית הקולנוע, מצקצק בהתנשאות ולא מצליח להבין את ההמונים שבוחרים לבלות את השבת בחיפוש אחר חנייה במתחם, רק כדי לשרוף את דמי עמלם על ערימות של מוצרים שאין בהם צורך. אבל ברגע שהחרדים מעלים את הרעיון להגביל את האפשרות הזאת, אני נזעק. בירכתי השבוע על החלטת בג"ץ לאפשר את הפתיחה של המרכולים בתל אביב בשבת, אף שלא זכור לי מתי בפעם האחרונה קניתי אפילו לחם ביום המנוחה.

כל השבוע אני מחכה להתרסקות על הספה בצהריים

לא חייבים להיות שיפוטיים כל כך. בפעם הקודמת שבה התעוררה המחלוקת סביב השבת, לפני כשלושה חודשים בערב חורפי אחד ביום חול, הזדמנתי לאירוע של הארגון קהילת הצדק החברתי, שהתכנס בבית מיכל ברחובות. במרכז התרבות הקטן, שביום מתפקד בעיקר כספרייה שכונתית, התייצבו 20 איש. עשרה מהם דתיים — חרדים וחובשי כיפה סרוגה — עשרה מהם חילונים. כולם הגיעו כדי לדבר על השבת שלהם ולגשר על פערים.

שמחתי לספר על השבת שלי. רציתי להבהיר שבניגוד לקמפיין קידוש השבת של עמותת שישי ישראלי שחרך את המדינה לפני כשנתיים, אף אחד אצלנו לא יורד על קערות קורנפלקס בערב שבת. דיברתי על הקימה הרגועה בשישי בבוקר. על האיסוף הנינוח של הילד מהגן בצהריים ועל הייחוד של ארוחת צהריים משותפת לכל המשפחה, שאינה מתרחשת בשאר ימות השבוע.

המשכתי אל אחד משיאיו של סוף השבוע — ההתרסקות על הספה מיד אחרי האוכל לשנת צהריים ברוכה וזולגת ריר, שאליה אני עורג כל השבוע. הזכרתי את האפשרות לשחק עם הילדים על השטיח אחר הצהריים ובשבת בבוקר, וקינחתי בנסיעה לארוחת ערב של שישי אצל ההורים והמפגש עם חברים בשבת בבוקר.

הדתיים מולי הקשיבו בעניין ושאלו שאלות טכניות, כמו "רגע, ומתי אתם קובעים עם החברים?" עניתי שבדרך כלל הדבר נעשה ביום רביעי או בחמישי.

הבא בתור היה חובש כיפה ואב לארבעה, שסיפר על השבת שלו: "עכשיו בחורף, ביום שישי, 16:15, לא משנה מה קרה, נופל הגונג, השבת נכנסת. צריך להבין שהלחץ לקראת השבת גדול — לעשות סידורים וקניות ולדאוג לאוכל — כך שכשהיא מגיעה זה ברקס, והוא עצום. זהו. מה שלא עשית עד שהיא נכנסה אתה כבר לא עושה. לא משנה אם לא הספקת להביא עוד שולחן לאורחים או כיסאות. ה'בילד אפ' לקראתה גדול כל כך, שהרוגע כשהיא נכנסת הוא חזק".

והוא המשיך: "עוד דבר שצריך להבין הוא שכשהיא נכנסת אין יותר כלום. אין לנו סלולרי, אין לנו טלוויזיה. לכן הכל צריך להיות מתואם פיקס — כמו שהיה לפני 20 שנה. הבן שלי חוזר בסופי שבוע מהצבא. אז הוא קובע לפני כניסת השבת עם חברים שגרים במרחק הליכה להיפגש בערב. לפעמים מגיע הערב והוא אומר לי: 'אבא, אני עייף כל כך, אין לי כוח ללכת', אבל אין לו ברירה. אם הוא קבע לפני הוא לא יכול להתקשר לבטל.

"עוד דבר בולט בשבת הוא שביום־יום אני לא אוכל לחם, מטעמי בריאות ודיאטה. אבל בשבת חייבים לאכול לחם. באופן כללי משמינים בשבת — גם כי האוכל טעים כל כך. ויש כמובן את השבתות אצל המשפחה המורחבת, או שהיא באה אליך, ואז מבלים את כל סוף השבוע אצל ההורים או האחים שגרים ביישוב רחוק יותר".

תיאור השבת של החרדי שבחבורה כלל בעיקר את מספר השעות הגדול בשבת שאותן הוא מבלה בתפילות בבית הכנסת. יש תפילות ילדים, יש תפילות אשת חיל. יש תפילות לשישי אחר הצהריים, לשבת בבוקר ולשבת אחר הצהריים. בין ההליכה לבית כנסת והארוחות לא נשאר לו יותר מדי זמן.

הדרה, אישה חילונית בשנות ה–50 לחייה שבנה חזר בתשובה, דיברה על טיולים ותחביב הצילום שלהם היא מקדישה את השבת, והודתה שלעתים חסרה לה האווירה של קדושת השבת. הילה, צעירה המשתייכת לקיבוץ מחנכים שפועל בעיר, סיפרה על השבת בקהילה שיתופית, המורכבת מאנשים שכולם עובדים בחינוך. היא הסבירה על נוסח קבלת השבת הייחודי שהם חיברו.

אחר כך דיברנו על התחושות שלנו. אני הודיתי שאני מקנא בדתיים על כך שמכשירי הסלולר שלהם סגורים יום אחד בשבוע, ועל כך שהם לא טרודים בתוכניות לשבת. הדתיים הזכירו את העובדה שמכרים שלהם שיצאו בשאלה תמיד מברכים על האפשרות שנפתחת בפניהם לטייל בשבת, ולא להישאר כבולים לשכונה שבה הם גרים.

זה היה פחות או יותר השלב שבו הרגשתי שכל הרוגע, הנעימות וההכלה האלה לא משקפים את המציאות. "אני רואה את היופי בשבת שלכם. אתם מסוגלים לראות את היופי בשבת שלי?" שאלתי.

הם לא השיבו מיד, אבל הצלחתי לחלץ מהם בסוף הנהון של הסכמה על כך שלמרות החטאים שמלווים את השבת שלי, הם מבינים את היופי בה. "אז מה אכפת לכם מהדרך שבה אני עושה את השבת שלי? למה שלא תהיה רכבת בשבת כדי שגם החילונים שאין להם מכונית יוכלו לנסוע לטייל?", שאלתי.

"אני לא רוצה את חילול השבת בפרהסיה", ענה לי החרדי. "אני דואג לנכדים שלך. אם לא אני, יכול להיות שלא יהיה להם איפה להתפלל כשהם יגדלו. שלא יישארו להם שום סממני יהדות".

"אבל אם לי לא אכפת מסממני היהדות של הנכדים שלי, ואני לא דואג לכך שיהיה להם איפה להתפלל, למה לך אכפת?", התעקשתי.

"אתה לא רוצה להיות במצב שבו הם מתבוללים וחיים עם גויות לא יהודיות", הוא השיב.

"יש לי קרוב משפחה שהתחתן עם נוצרייה. אני חושב שיש לי הרבה יותר דברים משותפים אתה מאשר מצב שבו הוא היה מתחתן עם חרדית המשתייכת לזרם חרדי קיצוני", אמרתי.

ימי החול נועדו רק לסופרמרקט

אני נזכר בשיחה בבית מיכל כשאני יושב בפקק של צומת ביל"ו המסרב להתקדם. עניין הבילוי בקניון בשבת עלה באותה שיחה. היתה זו הדרה החילונית שהודתה באוזני הדתיים כי היא "לא מבינה את ההורים שהולכים לקניון עם הילדים בשבת. איזה מין בילוי זה?" כששמעתי את זה הרגשתי שאני חייב לגונן על האנשים שלי. "אני דווקא מבין אותם לגמרי", אמרתי. "לאורך כל השבוע אין להם זמן לקניות, וכל מה שהם מספיקים זה רק לרוץ מהר לסופר כדי לקנות אוכל. בשבת, לעומת זאת, יש להם זמן להסתובב בין החנויות בניחותא, לחשוב טוב יותר על מה שהם רוצים לקנות".

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם