למה הסטארט-אפ של בנט הצליח - ומפעל הגלידה של אשתו פחות - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

למה הסטארט-אפ של בנט הצליח - ומפעל הגלידה של אשתו פחות

מדוע כל כך קשה לחסל את הביורוקרטיה? כאן אין לנו מה לעשות אלא לגלגל את הכדור לבנט, איילת שקד, משה כחלון, בנימין נתניהו ושאר השרים. האשמה בהם

77תגובות
שר החינוך נפתלי בנט ורעייתו גילת בנט. לא עודף רגולציה - עודף ביורוקרטיה
ניר כפרי

רגע לפני הגיבושון המוצלח של הקואליציה (כחלון לנתניהו: "כשיש קשיים אתה נעלם, רק שליטה מעניינית אותך"), הספיקו כמעט כל שרי הממשלה לחגוג את עסקת הענק של מכירת מובילאיי לאינטל תמורת 15.3 מיליארד דולר. ובאמת אין כמו עסקה כזו כדי לזקוף את הגב, להרים את הראש, לפרגן ולקנא בו־זמנית במתעשרים החדשים, ולהתחיל לריב על מיליארדי השקלים שהעסקה הזאת תזרים להכנסות ממסים.

אבל עסקה כזו היא לא רק אקזיט מהפנט או אירוע מס, אלא גם אמצעי להבין איך חברה מגיעה לשווי כה גבוה (המחיר הכי גבוה שבו נמכרה חברה ישראלית אי־פעם) ומי אחראי לכך. מובן שכדי להצליח צריך מוצר טוב, יזמים מוכשרים ונחושים, מזומנים בקופה והרבה שנות עבודה קשה. אבל כאן היה עוד עניין שאותו הגדיר יפה שר החינוך בהווה ושר הכלכלה בעבר, נפתלי בנט — בניגוד למנהגה, במקרה של מובילאיי המדינה לא הפריעה. בנט צייץ בחשבון הטוויטר שלו כך: "אחת הסיבות שההיי־טק משגשג: שוק חברות הטכנולוגיה הוא בחו"ל, ולכן פחות רגולציה. אשתי שהקימה מפעל גלידה בכפר סבא חטפה יותר רגולציה מהסטארט־אפ שלי". בנט הקים בסוף שנות ה–90 את חברת הסטארט־אפ סיוטה, שסיפקה לבנקים ולחברות כרטיסי אשראי מערכת מאובטחת לביצוע תשלומים. החברה הצליחה מאוד ונמכרה תמורת 145 מיליון דולר. הסיפור של מובילאיי ושל מפעל הגלידה של גילת בנט חשוב כדי לנתח את דבריו של השר בנט, שדומים במשהו לדברים ששומעים המון בשנים האחרונות.

הביקורת על הרגולציה מתחילה כמובן במגזר העסקי, וביתר שאת מאז המחאה של קיץ 2011. פוליטיקאים נדבקים בה, אך בלי לעשות את ההבחנה המתבקשת בין שלושה מושגים שונים במהותם, שאת כולם הם מקטלגים תחת ההגדרה "הרגולציה". הראשון הוא ביורוקרטיה, השני הוא רגולציה והשלישי הוא רפורמות כלכליות. ישראל היא אולי סטארט־אפ ניישן, אך היא גם ביורוקרטיה ניישן. קשה לעשות כאן עסקים, ובכל הדירוגים של עשיית עסקים (Doing Business) אנחנו נמצאים במקום נמוך מאוד. קשה לקבל כאן רישיון עסק, מסובך לרשום נכסים, בלתי־נסבל להשיג אישורי בנייה, מסורבל מאוד להסדיר ענייני מס ואפילו סתם להתחבר לחשמל קשה כאן. זה שם את ישראל במקום גרוע, והכל קשור לביורוקרטיה, וזה מה שעשה חיים קשים למפעל הגלידה של אשת שר החינוך. את הדבר הזה צריך לחסל ומהר. זה מה שהורס אלפי עסקים קטנים ובינוניים, וזה מה שמונע מימוש של פוטנציאל הצמיחה שלנו. אמנם לדרישות רבות יש היגיון, אך ריבוי הגורמים המעורבים, חוסר התיאום ביניהם ומשך הזמן שלוקח לקבל שירות תוקע את הפעילות העסקית. הוסיפו לכך את השחיתות הקיימת בתחומים רבים (ודאי בנדל"ן) — ותקבלו עסקת חבילה שמוציאה את החשק לעשות עסקים, ודאי בשוק המקומי.

המושג השני והמושמץ לשווא הוא רגולציה, והוא מתאר את מערכת החוקים, הכללים, ההוראות והתקנים שהמדינה דורשת מגופים ציבוריים ועסקיים. בלעדיהם היה כאן ג'ונגל. תארו לכם מערכת כבישים ללא תמרורים ורמזורים — איך זה היה עובד בדיוק? דמיינו לכם צומת תל־אביבי טיפוסי שרמזוריו התקלקלו לפתע. תוך שניות תראו שם ניסיונות של כל הנהגים להיכנס לצומת, ופקק אחד גדול. רגולציה היא מערכת כללים וחוקים שתכליתה לדאוג לבריאות הפיננסית שלנו ולסדרי החיים כאן. תחת ההגדרה הזאת נמצאים הוראות שנועדו להגן על יציבות הבנקים וקרנות הפנסיה שלנו, חוקים שאמורים לשמור על תברואה, פינוי אשפה, ביוב או זיהום אוויר, בטיחות בכבישים, מזון שאנחנו אוכלים ותרופות שאנו צורכים. לא כל דרישה של הרגולטור תורמת כמובן לחיים הכלכליים, אבל בעקרונות הבסיסיים — זו מערכת חיונית, ובלעדיה לא תיכון מערכת כלכלית מתפקדת.

בניגוד לדבריו של בנט, רגולציה לא רק מגבילה עסקים, אלא גם יוצרת הזדמנויות עסקיות לאחרים. הוא יודע זאת טוב מכולם, כמי שעמד בראש חברה שסיפקה פתרונות לאימות זהות של משתמשים בשירותים פיננסיים כדי שפעולותיהם מול הבנקים יהיו מאובטחות. הרגולטורים של הבנקים הם אנשים שמרנים מאוד שחוששים ליציבות המוסדות הפיננסיים, ולכן דורשים מהם דרישות רבות בתחום אבטחת המידע. הבנקים בעולם מוציאים מאות מיליארדי דולרים על פתרונות אבטחה שהרגולטור שלהם דורש מהם, ולאן הולכים המיליארדים האלה? ליזמים, חברות תוכנה וטכנולוגיה שללא הרגולטור פשוט לא היו מתקיימות. הסטארט־אפ של בנט הצליח בזכות יזמים מוצלחים, מוצר טוב והזדמנות עסקית שנוצרה עקב דרישות רגולציה. בנט הוא איש אמיד בזכות רגולציה. זו האמת. לכל דרישה רגולטורית יש כמובן שני צדדים — הצד של מי שצריך למלא הוראה, והצד של מי שמספק לו את הפתרון. רגולציה, להבדיל מביורוקרטיה, אולי עולה כסף לבית עסק מסוים, אך זה כסף שזורם למערכת הכלכלית, מפתח אותה ותורם להגברת אמון הציבור בעסק. אף אחד מאתנו לא היה עושה עסקים עם בנק שהיה אומר לנו: "לצערנו אין לנו פתרונות אבטחה לחשבון הבנק שלכם, עמכם הסליחה".

ומדוע אשתו של בנט לא עשתה אקזיט מוצלח ממפעל הגלידה? אנחנו לא מכירים את סיפורו של העסק שלה. סביר להניח שהוא התמודד עם ביורוקרטיה מקשה של השגת אישורים והיתרים אינסופית. בזה חייבים לטפל ולקצר מאוד את התהליכים. זה יכול לעזור מאוד, אבל אפשר להאמין שאילו היה רגולטור שדורש מכל תושבי המדינה לאכול לפחות עשר גלידות ביום זה היה עוזר אף יותר. בתעשייה הפיננסית יש רגולטור שדורש מאתנו להפריש כספים לקרנות פנסיה, יש רגולטור שמחייב לבצע פעילות באמצעות מערכת הבנקאות, ויש רגולטור שדורש מבנקים ומחברות כרטיסי אשראי להשקיע כספים בפתרונות אבטחה ובערוצי הפצה ובמודלים של ניהול סיכונים — ודרישות כאלה הן מנוע לפעילות עסקית מפותחת.

המושג השלישי הוא רפורמות, וגם אותו נוטים לעתים לערבב בטעות עם רגולציה. רפורמות הן ההפך מרגולציה. תכליתן הוא לשנות סדר קיים, לפתוח שווקים לתחרות, להסיר חסמים וכשלים ולאפשר צמיחה והזדמנויות עסקיות חדשות. כל רפורמה כלכלית זוכה להתנגדות של מי שנהנה מהסדר הקיים, אך במקרים רבים, כשהיא מוצלחת, היא מביאה לצרכנים וליזמים הזדמנויות חדשות.

התלונות על עודף רגולציה צריכות להיבחן ברצינות, אך מה שבאמת דרוש הוא טיפול שורש בביורוקרטיה. אם אומרים לכם שהרגולטורים לא נותנים לעבוד וכו', שאלו את עצמכם לאיזו קטגוריה שייכת התלונה: ביורוקרטיה, רגולציה או רפורמה. את הקטגוריה הראשונה צריך לחסל, את הקטגוריה השנייה צריך לשכלל ואת הקטגוריה השלישית צריך לקדם כמה שיותר.

נ.ב

מדוע כל כך קשה לחסל את הביורוקרטיה? כאן אין לנו מה לעשות אלא לגלגל את הכדור לבנט, איילת שקד, משה כחלון, בנימין נתניהו ושאר השרים. האשמה בהם. המערכת הציבורית בישראל מסורבלת, פוליטית, נגועה באינספור חשבונות אישיים, ביזור סמכויות, עודף אגו והיעדר תיאום. זה מקרין על עבודת הפקידים ומעלה את השאלה אם המערכת הממשלתית מכוונת לפתור בעיות, או שמא המבנה שלה הוא שיוצר אותן מלכתחילה. הממשלה מנסה בשנים האחרונות לטייב את הרגולציה הממשלתית ולהביא בחשבון את עלויותיה המשקיות, אבל ברגעי האמת, הרצון הטוב הזה קורס תחת נטל הלחצים הפוליטיים. דוגמה עדכנית היא המלחמה שמנהל נתניהו לסגירת תאגיד השידור הציבורי עוד לפני שהתחיל לפעול, אחרי שממשלה בראשותו אישרה את הקמת התאגיד וסגירת רשות השידור. המאבקים האלה עולים הרבה כסף, משחקים ברגשות העובדים כאן ושם, וכבונוס גם מחטיאים את המטרה של בניית שידור ציבורי חדש נטול פוליטיזציה. הניסיון הזה נכשל. למובילאיי הממשלה לא הפריעה, ולכן זה הצליח. לשידור הציבורי היא לא מפסיקה להפריע — ולכן קשה לצפות שם להצלחה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם