האם הרצח של האחות טובה קררו הוא מקרה חריג? אחיות סובלות מאלימות תמידית, אבל זה לא מדווח - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האם הרצח של האחות טובה קררו הוא מקרה חריג? אחיות סובלות מאלימות תמידית, אבל זה לא מדווח

"צריך להבין שאם האחיות לא נמצאות בדרג המחליט - כולם מפסידים: החולה מפסיד, המערכת מפסידה והאחיות מפסידות - כי אין להן כוח וקול. מחקר מראה שבמחלקה שבה האחיות אקדמאיות, פחות אנשים מתים"

6תגובות
יהודית שמיאן
אמיל סלמן

פרופ' יהודית שמיאן, נשיאת ארגון האחיות העולמי, International Council of Nurses (ICN), המייצג יותר מ-16 מיליון אחיות ב-130 מדינות. חברת חבר הנאמנים של המרכז האקדמי לב שבירושלים, המכשיר נשים דתיות וחרדיות לסיעוד

פרופ' יהודית שמיאן, השבוע הזדעזענו כשגבר בן 78 הצית את האחות טובה קררו בסניף קופת חולים בחולון.

בכל העולם, עובדי בריאות ובעיקר אחיות בחדרי מיון ומרפאות פסיכיאטריות חווים רמות גבוהות של אלימות. ממחקרים עולה שאלימות כלפי אחיות סובלת מדיווח חסר. יותר מדי פעמים אחיות מקבלות את האלימות כחלק משגרת העבודה שלהן. בחלק מהמדינות כל אלימות כלפי צוותים רפואיים נחשבת לעבירה פלילית.

ויש מה לעשות?

חיוני לזכור שנדרשים ייעוץ ותמיכה רגשית לאחיות ואנשי צוות רפואי שסביר להניח שחשים חרדה מוגברת לביטחונם האישי. ארגון האחיות העולמי (ICN) קורא בפומבי להגנה מוגברת על צוותים רפואיים באמצעות חקיקה, מדיניות של אפס סובלנות לאלימות, אמצעי ביטחון, חינוך וסביבת עבודה משופרת. כשמתרחשת טרגדיה כמו רצח האחות יש צורך לבחון את המדיניות הנהוגה במערכת, אחיות ועובדי בריאות אחרים חייבים לדעת שהארגונים שמעסיקים אותם לוקחים את העניין הזה באופן הרציני ביותר ונוקטים את כל אמצעי התיקון שברשותם כדי למנוע את המקרה הבא.

ספרי קצת על עצמך.

נולדתי בהונגריה להורים שורדי שואה. ב-1960, כשהייתי בת 10, עלינו לישראל והתגוררנו בקרית גת. בגיל 18, כשרוב הבנות מהכיתה הלכו לנח"ל, הלכתי ללמוד בבית ספר לאחיות בשערי צדק.

ולא לצה"ל.

בתור בת יחידה להורים מבוגרים ודתיים, הכי קרוב לשירות בצבא היה סיעוד. במלחמת יום הכיפורים כבר היו לי שני ילדים ועבדתי כאחות בחדר המיון של שערי צדק. עד היום מלווה אותי הרושם הקשה שהשאיר הטיפול בפצועים.

מה את זוכרת?

אחד הפצועים שהגיעו עבד לפני המלחמה כשומר בבית החולים. הוא הגיע שרוף לגמרי ואי אפשר היה להכיר אותו. אחרי הרבה ניתוחים הוא שרד. הזיכרון השני החזק שלי הוא תמונה של חיילים יושבים בחדר ההמתנה. הייתי אז בת 23 ואמרו לי שהם בסדר, אבל אני הבנתי שהם בהלם ושהם צריכים טיפול שונה ממה שהם מקבלים. הם ישבו כמו זומבים, בלי חיים בעיניים. זה לא נראה נורמלי, היה ברור שמשהו לא בסדר. בסוף שלחנו אותם להדסה. היום כבר יש לזה שם, קוראים לזה סינדרום פוסט־טראומטי.

בית חולים העמק
רמי שלוש

בהמשך עזבת את ישראל.

כן, היגרנו לקנדה. רצינו לראות את העולם, חשבנו שאנחנו עוזבים לחצי שנה עד שנה, ונשארנו יותר מ-40. גרנו במונטריאול 11 שנה ואחר כך בטורונטו. יש לי שלוש בנות ששתיים מהן גרות בישראל, 17 נכדים ונין אחד. ככה זה כשמתחתנים צעירים.

בקנדה המשכת לעבוד כאחות?

כן, בהתחלה עבדתי במחלקה נוירוכירורגית, אבל נפצעתי בגב כמו הרבה אחיות.

מה זאת אומרת? למה אחיות נפצעות בגב?

כי לא קל להרים חולים.

אז מה עושים?

בגיל 26 אמר לי מנהל בית החולים "לכי לעבוד במשרד של רופא משפחה". באותו רגע חשבתי שהחיים שלי נגמרו. אני אוהבת אקשן, וחוץ מזה לא רציתי להיות העוזרת של הרופא, אלא העוזרת של החולה.

אבל החיים שלך לא נגמרו.

לא. התחלתי קריירה כאחות במחלקה נוירוכירורגית, וב-1980 מוניתי לאחראית על מחקר בבית חולים אקדמי בטורונטו. זו היתה תחילת הדרך של מחקר אקדמי סיעודי. ב-1989 עברתי לשמש סגנית נשיא בבית החולים הר סיני בטורונטו. במשך עשר שנים בניתי את השם שלי וסיימתי את הדוקטורט. בתפקיד אחרון שלי בקנדה הייתי הנשיאה של ארגון בריאות הבית הכי גדול בקנדה, עם 50 משרדים בכל המדינה, 15 אלף עובדים ועשרות אלפי טיפולי בית. זה ארגון ללא מטרת רווח. כבר מתחילת הקריירה בקנדה סוג הניהול שלי היה שונה.

הפגנת אחיות בי"ח הדסה
אמיל סלמן

מה היה שונה?

באותה תקופה כולם חסכו כסף. למשל, החליפו אחיות מוסמכות באחיות מעשיות, שהן זולות יותר. הרעיון הוא שמפטרים אנשים שמרוויחים יותר ולוקחים אנשים פחות מוכשרים, כי על כל אדם שמפטרים אפשר לקבל משרה וחצי. ואני עשיתי בדיוק להפך. גם אצלנו היה צריך לחסוך: היה צריך לקצץ 10% מההוצאות, 5 מיליון דולר בשנה כל שנה, בלי להוריד את רמת הטיפול בחולה, וזה היה אתגר גדול.

מה עשית?

סגרתי 50 משרות של אחיות מעשיות ופתחתי 20 משרות של אחיות מוסמכות, ושינינו את סוג העבודה שהן עושות. ייעלנו את העבודה, לימדנו את האחיות עוד תפקידים, והאחיות היו שותפות בתהליך. למשל בחדרי הניתוח: הייתי צריכה לחסוך סכום שווה ערך לחמש משרות, והודעתי על כך לאחיות שם. הן אמרו: נחזור אליכם עם תוכנית. הן ישבו עם המנתחים וביחד החליטו איפה אפשר לחסוך מבלי שהיינו צריכים לפטר. הן השתמשו בידע, בשכל ובשיתוף פעולה - והצליחו.

נשמע אוטופי כמעט.

זה לא מדע טילים. הבעיה היא שבדרך כלל לא משתמשים בידע שקיים במערכת ולכן התהליכים לקויים, ולכן מקצצים במקומות הלא נכונים. אף פעם לא נכנסתי לדירקטוריון של בית החולים ואמרתי להם "תאהבו אותי" או "האחיות טובות". פשוט הראיתי להם את המחקר והתוכניות ואמרתי להם: "למה אתם רוצים לנהל בלי נתונים?". קשה להתווכח עם זה.

אז שינית דברים בבית חולים אחד.

ב-1994 מוניתי לאחות הראשית. נהפכתי לדמות מוכרת כל כך בבתי החולים עם האג'נדה שלי, עד שאחד ממנהלי בתי החולים אמר לי יום אחד: אם עוד אחות אחת נכנסת אלי ואומרת "אבל יהודית אמרה" - אני שם אותה על האוטובוס הביתה. זה כמובן לא קרה. בתפקיד הזה צריך להשתמש באמנות יחסי האנוש.

מה עשית?

זה היה בדיוק כשקנדה יצאה מהמצב הכלכלי הקשה, ורצו להשקיע במערכת הבריאות. במסגרת הסכם שנחתם לטווח ארוך הצלחתי להשיג שני הישגים חשובים: השקעה בפיתוח עבודת צוות והדרכות, והשקעה באמצעים טכנולוגיים.

יהודית שמיאן
אמיל סלמן

למה זה כל כך חשוב?

אחיות מפסידות יותר ימי עבודה מאשר פועלי בניין בגלל פציעות ומחלות, כמו שקרה לי, וכשיש אמצעים טכנולוגיים זה מקל עליהן. בנוסף, הסתכלנו על תכנון כוח אדם כדי לא להתעורר יום אחד ולראות שחסרות אחיות ושצריכים לגייס מהפיליפינים למשל. עד אז קיצצו מקצועות רפואיים בגלל המשבר הכלכלי, ואנחנו התחלנו לבנות מחדש את המערכת ולגייס עוד עובדים.

מחסור באחיות זה דבר שקיים עד היום בכל העולם. למה בעצם?

כי אין מספיק תכנון. בקנדה, למשל, יש עודף אחיות בערים ומחסור בפריפריה.

אחות ישראלית שרוצה להגר לקנדה תתקבל בקלות, לא?

לא בטוח שהיא תהיה הראשונה בתור לכל משרה, אבל סביר להניח שתתקבל. היא צריכה לעבור מבחנים באנגלית או בצרפתית, יסתכלו על תוכנית הלימודים שלה והיא תידרש לעבור את המבחן הממשלתי. היום לא יקבלו בקנדה אחיות בלי תואר, אבל בישראל כולן עם תואר - כך שאין בעיה.

משתלם לאחות ישראלית להגר לקנדה?

לא במיוחד. הרבה חושבים שזו ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ולא בודקים לפני. אבל השכר של אחות פה הוא 40–60 אלף דולר קנדי לשנה, שהם 120–180 אלף שקל. זה לא גבוה בהרבה מהשכר בישראל, וצריך להביא בחשבון שיש הוצאות לא קטנות שאין בארץ, כמו חינוך יהודי פרטי, שהוא יקר.

מה צריך לעשות כדי לשפר את מעמד האחיות בישראל?

קודם כל לחוקק חוק. אין בישראל את "חוק האחות", שברוב המדינות המפותחות מגדיר את הסמכויות של האחיות. בנוסף צריך תכנון משאבי אנוש והשקעה בהשכלה. לפתח את המקצוע כך שהן יוכלו לטפל בקשישים ובחולים כרונים.

בית חולים אסותא
מוטי מילרוד

מה עוד?

צריך לשנות את המעורבות של האחיות בקופות החולים, בבתי החולים, בתכנון הממשלתי והאזורי. כשזה מגיע לסוגיות חברתיות - האחות היא זו שהכי מעורבת. היא רואה הכי הרבה אנשים ויש לה הכי הרבה ידע. צריך להקשיב לאחיות ולעשות את התכנון על בסיס ידע ולא על בסיס מרפקים וכוח. המחקרים שלי בוחנים בעיקר כוח אדם וסוגי מערכות ואת ההשפעה שלהן על תוצאות קליניות.

ומה המסקנה?

שאם יש מערכת שבה האחיות מעורבות בהחלטות ושיש הערכה לתרומה שלהן, התוצאות הרפואיות של החולים יותר טובות וזה גם חוסך תקציב. יש מושג שנקרא Magnet Hospitals - בתי חולים שבהם לאחיות יש מעורבות גבוהה בקבלת החלטות רפואיות, שהסיעוד בהם מביא לתוצאות בריאות מעולות, ושלאחיות בהם יש שביעות רצון גבוהה מהעבודה וקצב תחלופה נמוך. התוצאות עקביות.

בואי נדבר על מערכת הבריאות הקנדית.

מערכת מעולה.

היא ציבורית לגמרי. זה עובד?

כן, ציבורית לחלוטין חוץ מטיפולי שיניים וחלק מהתרופות. אני לא מתרשמת מהשילוב של רפואה פרטית וציבורית בישראל.

הקנדים גאים מאוד במערכת הבריאות שלהם, אבל המתנגדים למערכת הציבורית בקנדה תמיד אומרים שהבעיה הגדולה היא התורים הארוכים. זה נכון?

לא ממש. השיטה משוכללת: אפשר לבדוק באינטרנט מה אורך התור אצל כל רופא, ולדעת מתי יגיע תורך. אם זה נראה לך רחוק מדי, אתה יכול לבחור רופא אחר.

שביתת אחיות
דודו בכר

אפשר לבחור את הרופא המטפל?

בסך הכל יש בחירה חופשית עם כמה מגבלות. למשל, צריך להישאר באותה פרובינציה, או לקבל אישור מיוחד כדי לעבור לפרובינציה אחרת אם הטיפול שאתה זקוק לו אינו בנמצא בפרובינציה שלך. רוב האנשים מקבלים אישור, כמובן.

אבל בטח יש גם הרבה ביורוקרטיה כנהוג במערכות ציבוריות.

דווקא לא. בישראל כל בדיקה פשוטה מסובכת בהרבה מאשר בקנדה. הבת שלי שמתגוררת בישראל ישבה השבוע חמש שעות על הטלפון ולא קיבלה אישור לבדיקה שביקשה. גם השיטה אחרת: בקנדה רופאת המשפחה שלי מטפלת בי מא' ועד ת' - והיא מרכזת הכל. היא מזכירה לי מדי פעם מה עלי לעשות, והתקשורת אתה נוחה, במייל ובטלפון. אם צריך ניתוח, היא מעורבת בזה. הבעיה במערכות בריאות בדרך כלל היא שאין מי שמרכז הכל.

ככה זה באמת בישראל.

בהרבה מדינות. מאלצים אותך להתרוצץ בין רופאים. בקנדה זה אידיאלי. למשל, אחרי גיל 65 מקבלים את רוב התרופות בחינם. ואם כבר צריך לשלם על תרופה מסוימת, הרופאה שלי נמצאת בקשר עם בית המרקחת ודואגת להנחה, ובית המרקחת מטפל בכל ההליך הביורוקרטי מול משרד הבריאות וחברת התרופות. למחרת בעלי הולך ואוסף את התרופות. גם בגלל זה אנחנו חוששים לחזור לישראל.

בקנדה יש שיח ציבורי על מערכת הבריאות, למשל, על כך שההוצאה הלאומית לבריאות שם היא אחת מהגבוהות במערב?

היה שיח כזה לפני 10–12 שנה. הבעיה, קצת בדומה לישראל, היא שהדגש הוא על בית חולים ואין מספיק דגש על מניעה ורפואת משפחה. הרבה כסף מושקע בטיפולים בחולים כרונים, אבל אם היינו מממנים דברים שקשורים למניעת מחלות, למשל טיפול מוקדם במי שיש לו נטייה לסוכרת או לסרטן במשפחה, זה היה יעיל יותר. אנשים היו בריאים יותר למשך יותר שנים - וזה היה גם חוסך כסף.

אז אפשר לקיים מערכת בריאות בלי רפואה פרטית בכלל?

אם שואלים אותי מה עדיף לפי המחקר, התשובה היא רפואה ציבורית ממשלתית לכולם, אבל בתנאי שמשקיעים בה כמו שצריך. אם לא משקיעים, אז אני מבינה למה אנשים בישראל פונים בלית ברירה לרפואה פרטית. לצערי, בישראל נוצר פער בין בעלי אמצעים לחסרי אמצעים. זה לא אידיאלי ולא יהודי אפילו.

בית חולים העמק
רמי שלוש

ובכל זאת, זה לא מפריע לראש הממשלה ולפוליטיקאים לנפנף כל הזמן בעובדה שיש בישראל תוצאות בריאות לא רעות בכלל, כמו תוחלת חיים גבוהה ותמותת תינוקות נמוכה.

נכון, תוצאות מערכת הבריאות של ישראל, במיוחד יחסית למה שהמדינה משקיעה בבריאות, הן טובות, ואני חושבת שהסיבה לכך היא שהמערכת החברתית־משפחתית־קהילתית בישראל טובה. למשל, טיפת חלב היא מערכת גאונית כי המחקר מראה באופן ברור שאם מגדלים ילד בגיל הרך בצורה נכונה הוא יהיה אדם אחר מאשר אם לא משקיעים בגידולו. טיפת חלב עזרו לי להיות אמא טובה יותר ולא רק נתנו לתינוק חיסון. אני יודעת שהיום זה כבר לא עובד באותו אופן, אבל זה היה צריך להיות. מחקר שנערך בארה"ב הראה שבמשפחות שהאמהות קיבלו ביקור בית של אחות היתה פחות אלימות בהמשך הדרך מאשר במשפחות מאותה שכבה סוציו־אקונומית שלא קיבלו ביקור.

קנדה ענקית. זה בטח אתגר לדאוג שלכל תושב יהיה רופא משפחה ורופא ילדים זמין.

לכן לאחיות יש יותר סמכויות ואפשר לחנך אנשים בקהילה. לא חייבים רופא לכל דבר אם הוא מדריך ומכוון מראש לאורח חיים בריא. אכילה בריאה, למשל, היא תוצר של חינוך וזה היה חוסך הון אם אנשים היו אוכלים בריא. כשעבדתי עם ראשי הפרובינציות וניסיתי לשכנע אותם שישתפו פעולה עם העיקרון הזה, אמרתי להם: "אם אתה מונע כריתת רגל של חולה סוכרת, בכסף שחסכת אתה יכול לחנך מאות אנשים". זה כל כך ברור, אבל איכשהו האינטרסנטים והלובי לא מובילים לזה. זו צריכה להיות מדיניות. יש גם את כל העניין של שימוש יתר בתרופות ובדיקות, כך שמבחינת עלות מערכת הבריאות יש המון מה לשפר בקנדה ובכל העולם. זו בעיה עולמית.

הטענה שלך היא שאחיות יכולות להיות חלק מהפתרון?

בהחלט. אצל קשישים, למשל, יש בעיה גדולה בספיגת התרופות והרופאים לא יודעים טוב מספיק להתמודד עם זה. זה גם לא משולב בלימודים שלהם כמו שצריך. לכן מקדמים את העניין של האחיות שמקבלות תואר שני וסמכויות רחבות יותר. המבט של האחות יכול להיות רחב יותר: לא רק המחלה, אלא גם איך לחיות עם המחלה במשפחה.

מצד שני, מעמד האחיות נשחק. למה בעצם?

זה קשור גם למגדר.

כלומר לכך שהן נשים.

כן, הרוב נשים ויש פער בין הרופאים לאחיות בהיקף הלימודים ובשכר. ויש גם חוסר אמביציה פוליטית של האחיות.

יהודית שמיאן
אמיל סלמן

למה הכוונה?

בעבר, כשהטיפול בחולה היה משהו אלטרואיסטי, לאחיות היה מעמד גבוה וכבוד. פלורנס נייטינגל, מייסדת הסיעוד המודרני, היתה גם פורצת דרך בתחום הסטטיסטיקה: היא שירטטה גרפים לפרלמנט הבריטי והראתה להם שיותר אנשים מתו בבתי החולים מאשר בשדה הקרב. היא דיברה על זיהומים ומחלות ואפילו על מרחק בין מיטה למיטה ואוורור וחלונות.

ובימינו?

מבחינת סיעוד היתה התקדמות: יש תוכניות לדוקטורט, יש כספים למחקר, יש פרסומים. המקצוע התפתח יפה אבל נהיה יותר הרמטי בתוך הבועה. האחיות מהוות את עמוד השדרה של הטיפול בחולה, אבל ברבים מהמוסדות לאחות הראשית אין כוח, היא לא יושבת בצמתים של קבלת ההחלטות.

מדירים את האחיות מקבלת ההחלטות?

כן.

מי?

בעיקר מנהלי בתי חולים ואנשי כספים שמנהלים הכל.

למה? יש מאבקי כוחות?

האחיות כבר איבדו את הכוח שלהן. כשאני מדברת עם פוליטיקאי אני אומרת לו: אני לא כאן לדבר על זכויות האחיות, אלא על הטיפול בחולים. צריך להבין שאם האחיות לא נמצאות בדרג המחליט - כולם מפסידים: החולה מפסיד, המערכת מפסידה והאחיות מפסידות - כי אין להן כוח וקול. מחקר מראה שבמחלקה שבה האחיות אקדמאיות, פחות אנשים מתים. אבל עדיין כולם מנסים להשאיר את האחיות בדרג הנמוך, וגם כאן בישראל דובר על להחזיר את האחיות המעשיות (אחיות עם הכשרה קצרה, בניגוד לאחיות מוסמכות). אפילו בארגון הבריאות הבינלאומי בקושי יש אחיות. זו היתה אחת המטרות שלי כשהתמניתי לנשיאת הארגון הבינלאומי.

הפגנה נגד סגירת חדר המיון בקריית שמונה
גיל אליהו

איך את מסבירה את זה? למה האחיות ויתרו על מקומן במערכות הבריאות?

זה קרה בצורה אטית ותהליכית. בקנדה זה קרה בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90. המנהלים הם רופאים ואנשי כספים, ויש להם כוח רב. האחיות לא שם.

וזה ישתנה?

אם זה היה תלוי בי? בטח. אני לא אשנה את העולם כאדם אחד, אבל אני מנסה לעורר אחיות שיסתכלו במראה. תראו את עולם ההשכלה הגבוהה למשל, כמה נשים מתקדמות לפרופסורה. האחיות עושות עבודה מעולה בטיפול בחולים. יש מחקרים שמראים האחיות יותר חולות מהחולים שלהם, כי הן עובדות כל כך קשה.

יש טענה שמרוב שכל האחיות נהפכו לאקדמאיות, אין מי שיעשה את עבודת האחות "הקלאסית" של טיפול בחולה, וכמובן שזה גם יוצר מחסור באחיות.

בעיני זו טעות. בבית החולים שבו עבדתי שיכנעתי את ההנהלה לסגור את כל המשרות של האחיות המעשיות, והתוצאה היתה טובה יותר מבחינת חולים ומבחינת סיפוק בעבודה, וגם לא הוצאנו תקציב גדול יותר. בישראל מצב האחיות עוד יחסית טוב, כי יש אחות ראשית במשרד הבריאות, שושנה ריבא, שפרשה לא מזמן והצליחה לחזק את תחום הסיעוד ועשתה את זה לטובת הבריאות של האנשים, ולא כדי שהאחיות יהיו מבסוטות.

מפתיע שאחיות סובלות ממשבר מקצועי. אנשים לא מבינים שזה אחד ממקצועות העתיד? הרי יש מחסור באחיות בכל העולם המערבי.

נכון מאוד. ישבתי בוועדה באו"ם שנוהלה על ידי נשיא צרפת שמטרתה היתה תכנון תעסוקה בבריאות בעתיד. הייתי היחידה שייצגה את האחיות והיה ברור שכולם מבינים שב-13 השנים הבאות יצטרכו עוד 40 מיליון אנשי מערכת בריאות, 22 מיליון מתוכם למדינות ה-OECD. בעוד שהעבודה בתעשייה המסורתית תצטמצם לאט־לאט, מערכת הבריאות לא תיעלם, והצרכים שלה רק יגדלו, במיוחד במדינות המתפתחות - ברזיל, סין, הודו ודרום אפריקה. הצימאון לבריאות גדול. זה מנוע כלכלי גדול משמעותי. בגרמניה אחד מכל שבעה עובדים משרת את מערכת הבריאות, בעולם זה אחד לעשרה. אפשר להגיד בפה מלא: לכו ללמוד סיעוד, זה ישתלם לכם.

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם