ניהלתי פרויקט של 10 קומות בת"א. משכורת טובה. ואז התחילו ההרהורים - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
דרך חדשה

ניהלתי פרויקט של 10 קומות בת"א. משכורת טובה. ואז התחילו ההרהורים

לעומר פרס היה עתיד בטוח בהנדסת בניין, אבל הוא התאהב בשפה ובתרבות הערבית

21תגובות
עומר פרס
אייל טואג

2014 הרהורים ראשונים

"אני לומד בטכניון לתואר שני בהנדסה אזרחית. זהו שלב נוסף במסלול ברור ומוגדר מראש — להיות מהנדס בניין. היה לי ברור שזאת הדרך, כי זאת היתה האהבה שלי, זה תמיד עניין אותי וידעתי שאהיה טוב בזה, ולכן אחרי תואר ראשון באוניברסיטת אריאל המשכתי לתואר שני. בשנה השלישית של התואר הראשון התחלתי לעבוד בחברת אשכול פרויקטים, ששייכת למשפחת אברהמי. עבדתי שם כשכיר, ניהלתי פרויקט של 10 קומות בתל אביב. העבודה היתה בסדר, המשכורת טובה, והכל נראה נכון ומתאים. דווקא אז החלו הרהורים".

2014–2015 זיכרונות מהשירות ביחידה מובחרת - וחברויות חדשות

"שירתתי ביחידה מובחרת, ועליתי במדרג התפקידים עד לתפקיד מ"פ. נשארתי בקבע עד גיל 27 והשתחררתי בדרגת סרן. במהלך השירות נחשפתי לראשונה לשפה ולתרבות הערבית. נחשפתי אז גם למורכבות היחסים בינינו לבינם. לימים זה יחדד אצלי את ההבנה שצריך למצוא דרך לדו־קיום. הפעם השנייה שבה נחשפתי לשפה ולתרבות הערבית היתה בעבודה. מהרגע שהתחלתי לעבוד בבניין, גיליתי שאני מדבר הרבה עם הפועלים הערבים, מצאתי את עצמי מתעניין בזה, לומד ומשקיע זמן. גיליתי שאני מאוד אוהב את השפה. היו לילות שנשארתי עם הפועלים רק כי רציתי לשבת אתם, ליהנות מהתרבות ומהשפה שלהם. נוצרו בינינו חברויות עמוקות, ביני, הקיבוצניק, לבין פועלים מחברון, בית לחם ויאטה".

2015 שתי אהבות, שני קווים מקבילים

"הבנתי שיש לי שתי אהבות גדולות: העבודה בבניין והשפה והתרבות הערבית. התקשתי להכריע בין שתיהן. מצד אחד, השקעתי שש שנים ארוכות בהנדסה, והייתי כולי בזה. מצד שני, השפה והתרבות הערבית קיבלו נפח גדל בחיי. אבל לא רק: פתאום דיגדג לי להיות יזם. אני אוהב להיות זה שמכתיב את הטון, רציתי משהו משלי. הבנתי שכניסה לפרויקט חדש בבניין היא רוטינה שתחזור על עצמה, ואולי עד שהוא יסתיים אהיה בן 37, טיפה מבוגר בשביל לעשות שינוי. ואז, בתפר הזה שבין שני פרויקטים, הערבית החלה לנסוק".

2015–2016 תוכנית עסקית ואינתיפאדת הסכינים

"התחלתי לגלגל רעיון להציע שני קורסים בערבית למי שירצה. בניתי תוכנית עסקית שכוללת שיווק, צפי הוצאות והכנסות וסקר שוק קטן. אין לי רזרבות, וידעתי שאהיה חייב להתפרנס מיד. אשתי ואני מתגוררים בדירה שכורה בתל אביב ומשלמים שכר דירה גבוה. אבל אשתי תמכה בי, והפכה את התהליך לחד ופשוט יותר. ואז, כשהפור החל ליפול, פרצה אינתיפאדת הסכינים והכל התמוטט. ידעתי שיש לי מוצר טוב ושאני יודע לעשות אותו, אבל חששתי שבמצב הביטחוני המסלים לא יהיה לזה ביקוש. ככה היה שבוע של אופוריה, פיגוע, ותחושה שהכל אבוד".

אוקטובר 2016 רגיעה ביטחונית ושיחה עם הבוס

"לפני כמעט שנה החלטתי שזהו: אני קופץ למים. היה לי אז שותף לדרך, אבל הוא המשיך בעבודתו. באוקטובר 2016 נכנסתי לבוס שלי, אחרי לילה ללא שינה, ואמרתי לו: 'תודה על האמון, אבל תביא משהו במקומי. אני רוצה ללכת לדרך משלי".

2016–2017 התחלה וכישלון ראשון

ב-2017 הקים פרס את בית הספר "כלנא" ללימודי ערבית מדוברת. "העסק יוצא לדרך עם הקורס הראשון. יש נרשמים, אני לומד לדפוק על דלתות ולהציע את עצמי, לומד להשתמש ברשתות החברתיות אף על פי שאני מאותגר טכנולוגית, לומד לשווק, להיות חצוף, להפעיל קשרים, מחפש תלמידים ומקומות ללמד, דופק על דלתות. נגה בר־עם, מנהלת בבית ספר בהוד השרון, נותנת לי הזדמנות ראשונה. התלמידים הם הורי הילדים בבית הספר. הכסף עדיין לא נכנס, אבל מסתדרים. אני אופטימי. ואז הקורס נגמר ודממה. אין קורס שני, אין נרשמים. אני ממשיך לרוץ, מקבל רשימות של הורים, מתקשר, מציע, מנסה לשכנע — וכלום. אחרי חודשים של עבודה מאומצת, הגלגל מתהפך. כיום יש כבר שבעה קורסים על הפרק והביקוש מפתיע גם אותי".

חמש שנים מהיום

"להיות גוף גדול שמהווה גם מקום מפגש לערבים ויהודים. סוג של מרכז פרס לשלום - אבל פרס שלי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם