שחקנית מפורסמת, פיזיקאית בכירה וזוכת פוליצר מסבירות: כך ניפצנו את תקרת הזכוכית - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

שחקנית מפורסמת, פיזיקאית בכירה וזוכת פוליצר מסבירות: כך ניפצנו את תקרת הזכוכית

הן זכו בפרסי אוסקר, פוליצר ונובל ■ שש נשים ששברו את תקרת הזכוכית מדברות על מקורות ההשראה שלהן ונותנות עצות לנשים אחרות

3תגובות

מריל סטריפ: "ההשפעה שיש לנשים על החלטות שמתקבלות בתעשייה היא פחות מ–20%"

שחקנית קולנוע. היתה מועמדת ליותר פרסי אוסקר מכל שחקן או שחקנית אחרים. זכתה באוסקר על תפקידיה ב"קרמר נגד קרמר", "בחירתה של סופי" ו"אשת הברזל". ב–2015 שלחה לכל חברי הקונגרס מכתב תמיכה בהצעה לתיקון חוקת ארה"ב, כך שתכלול שוויון זכויות לנשים. התיקון לא עבר

מריל סטריפ
Paul Drinkwater/אי־פי

לא תמיד רציתי להיות שחקנית. חשבתי שאני רוצה להיות מתורגמנית באו"ם ולעזור לאנשים להבין זה את זה. יש אנשים צעירים שרוצים להיכנס לתחום המשחק כי הוא נראה להם תחום זוהר, שמתעלה על הקיום היומיומי שלהם, אבל מה שמעניין אותי הוא להיכנס לחיים של מישהו אחר, ולהבין מה מניע אותו להתקדם בכיוון זה או אחר. את כל שאר התופעות שנלוות לתחום לא אהבתי. אמי נהגה לומר לי, "יש אנשים שיעשו הכל כדי ללכת על השטיח האדום. תיהני מזה" אבל את לא יכולה לשנות את מי שאת.

בעלי ההשפעה בתעשייה שלי הם ללא ספק גברים, כמו המבקרים או חברי תא הבמאים באקדמיה לקולנוע. אם אלה היו ברובם נשים, התגובה לכך היתה חריפה ביותר. משקל ההשפעה שיש לנשים על ההחלטות שמתקבלות בתעשייה מוערך בפחות מ–20%, ובסופו של דבר יש לכך השפעה מכרעת על סוג הסרטים שנעשים.

ואולם החומרים שמגיעים אלי עדיין מעניינים. בגיל 67 אני מקבלת בעיקר תפקידים לבנות גילי, ויש פרויקטים מעניינים שלא היו יכולים להיכתב לפני עשר שנים. לפני 20 שנה שחקניות בגיל 67 קיבלו בעיקר תפקידים של מכשפות וזקנות בלות.

המעבר מתפקיד לתפקיד, בלי לדעת היכן אצלם את התפקיד הבא, איפשר לי לבלות עם ארבעת ילדיי יותר מכפי שהייתי יכולה לו היתה לי עבודה משרדית. זאת עבודה קשה באמת, ואיני יודעת אם הייתי יכולה ללדת ארבעה ילדים אם הייתי עובדת במשרד.

ההחלטות שקיבלתי במהלך הקריירה לא תמיד היו מבוססות על שיקולים אמנותיים. לעתים נאלצתי לשאול אם התפקיד יצולם בקרבת מקום, או אם הצילומים ייערכו כשהילדים בחופשה. את מתפשרת בעבודה כדי לקבל דברים אחרים שחשובים לך. בנותיי, בני ובעלי — כולם מעורבים יותר מדי בעניינים אחד של השני, אבל אנחנו קרובים, וזה מה שחשוב. תמיד ניסיתי להישאר מאותגרת מבחינה מקצועית ולעבוד קשה, אבל במקביל להיות מעורבת וקשובה למה שקורה בבית.

ביזבזתי יותר מדי זמן בצעירותי במחשבות על המשקל שלי. אם הייתי יכולה לחזור אחורה, הייתי אומרת לעצמי להסתכל על התמונה הגדולה. אני עובדת בתעשייה ויזואלית, ואני מביאה את הגוף שלי לאודישנים כך שאיני יכולה להתלונן על העובדה שאני נשפטת על פי המראה שלי. ככה זה בעסקי השעשועים. אבל אני גם מייצגת את החיים במציאות, והם משתקפים בכל הדרכים והצורות. תפישת היופי דווקא עוברת שינוי, וזה מצוין. זה הופך את הנוף התרבותי לעשיר יותר.

דיים אתנה דונלד: "זה לא התפקיד של האשה לטפל בילדים"

פרופסור לפיזיקה ניסויית באוניברסיטת קיימברידג'. עומדת בראש צ'רצ'יל קולג'

דיים אתנה דונלד
Francois Durand / Getty Images

כשהייתי צעירה לא ציפו מנשים לפתח קריירה. הנחתי שאחרי האוניברסיטה אמצא עבודה ואתחתן. כיום אני אומרת לנשים הצעירות שרק מתחילות את חייהן הבוגרים: "זה בסדר לא לדעת מה אתן רוצות לעשות".

התחתנתי בזמן שעשיתי את הדוקטורט. בעלי היה חבר סגל, אבל אני קיבלתי קביעות. הוא הפסיק לעבוד למשך זמן רב, אף שזה לא בהכרח מה שהתכוון לעשות. יש לנו שני ילדים, כיום הם מבוגרים. תמיד חשתי לא בנוח עם העובדה שתופשים אותי כאשה שעשתה את הכל, כי אני יודעת מהו המחיר שכרוך בכך.

צריך להתחתן עם האיש הנכון; אני חושבת שההנחה היא עדיין שתפקידה של האשה הוא לטפל בילדים, אבל זה לא התפקיד שלה, זה התפקיד של שני בני הזוג.

כשהייתי צעירה לא עודדו נשים ללמוד פיזיקה. כיום יש יוזמות שמעודדות נערות ללמוד מדעים. המפתח הוא להמשיך להתנגד כל העת לרעיון שנערות צריכות לעשות דברים מסוימים ונערים צריכים לעשות דברים אחרים.

יש רגעים שבהם אני עדיין מרגישה במיעוט. נכחתי בוועדה רמת דרג שבראשה עמד גבר. כשהוא פנה אל הקבוצה, הוא אמר "אדוני הנכבדים", אף שנכחו בחדר שתי נשים. מאוחר יותר כתבתי לו מכתב שבו ציינתי את חוסר הנימוס שבדבר. הוא ענה שזאת היתה פשוט הטרמינולוגיה שאליה הוא רגיל, ואין לכך כל משמעות. בפעם הבאה שהוא השתמש במלה "אדוני", אחד מחברי הוועדה העיר לו — והוא מעולם לא חזר על כינוי שוב.

היחס בין גברים לנשים במחלקה אינו מתקרב אפילו ל–50:50, ואני רוצה מאוד לשפר את היחס הזה. כבר עכשיו אנחנו מנסים להגיע לאנשים רבים, ולשם כך יש לי בלוג וחשבון טוויטר.

חשוב מאוד להזכיר לממשלה כמה המדע חשוב לכלכלה. הנפט בים הצפוני כבר לא בידינו, ומערכת הבנקאות קורסת. מדע והנדסה נמצאים בבסיס היכולת לחדש ולצמוח.

נימקו עלי: "לא מנהיגה — חלק משרשרת"

ייסדה עם ליילה חוסיין את "בנות חווה", ארגון ללא מטרות רווח שתומך בנשים צעירות מקהילות שבהן נהוג לבצע מילת נשים. נולדה בסומליה

נימקו עלי
Stuart C. Wilson / Getty Images

בגיל 7 עברתי מילת נשים. ראיתי ילדות אחרות שעברו את זה גם הן, אבל לא הצטרפתי לדיון בסוגיה. לאחר מכן התחלתי לראות בשתיקה שלי שותפות לדבר עבירה. ב–2010 עברתי ללונדון ונתקלתי באנשים שעוסקים בכך, אך לא הבנתי מה הם מנסים להשיג. רציתי לחנך אנשים, אך זאת אינה שאלה של בורות — זה פשע מאורגן. חברתי ליילה חוסיין ואני התחלנו לפעול עם חברי פרלמנט.

אני רוצה להטיל את האחריות למניעת מילת נשים על המדינה. במשך שנים הייתי עדה לעבודה קהילתית שמתבצעת בנושא, והיא אינה משיגה את המטרה. זה לא תפקיד הקהילות לפקח על עצמן. אנשים תוהים איך אמהות מרשות לדבר כזה לקרות. אבל אני שואלת: "כיצד אתם, כאזרחי המדינה הזאת, חיים עם הידיעה שילדה בת 5 עומדת לעבור מילה וממשיכים לעמוד מנגד — האם זה משום שאתם מפחדים להעליב את הקהילה שלה? אתם בעצם אומרים לילדה הזאת שהיא אינה חשובה".

בתחילת 2011 אמרתי לראשונה, "אני נימקו ואני ניצולה של מילת נשים". רציתי לדבר על ניצולות, ולא על קורבנות, ורציתי למנוע את התופעה.

הדבר הראשון שעמד על הפרק היה להגדיר מחדש, עם משרד הפנים הבריטי, את מנהג מילת הנשים כמעשה של אלימות, ומאוחר יותר כהתעללות בילדים. כך למעשה אמרנו לאותן בנות: "אתן בריטיות, ואנחנו דואגים לכן כמו לכל אחד אחר". הוואגינה שלי בריטית, אין לה דרכון אחר.

בפעם הראשונה שתמונה שלי הופיעה בעיתון קיבלתי איומים על חיי. נשארתי במיטה יומיים ותהיתי אם זה היה שווה את זה. אבל אז הרגשתי אשמה. אם ילדה עוברת מילה ואז נעלמת, אנחנו לא יודעים מזה. אם משהו יקרה לי, לפחות מישהו יידע.

איני תופשת את עצמי כמנהיגה, אלא כחלק משרשרת. ללא כל הנשים המדהימות שבאו לפני, לא הייתי יכולה לעשות את מה שאני עושה כיום.

סמנתה פאואר: "במקום לכוון לתואר — לפתח תחומי עניין"

היתה שגרירת ארה"ב באו"ם ב–2013–2017. עברה מאירלנד לארה"ב בגיל 9. ספרה הראשון, "בעיה מהגיהינום: אמריקה ועידן רצח העם" (A Problem from Hell: America and the Age of Genocide), זכה בפרס פוליצר

סמנתה פאואר
Bebeto Matthews/אי־פי

ב–1992, זמן קצר אחרי שסיימתי את לימודי באוניברסיטה, ראיתי ב"ניו יורק טיימס" צילומים של דמויות שלדיות ממחנות ביוגוסלביה לשעבר. לא חשבתי שדברים כאלה עדיין התרחשו בשנות ה–90. רציתי לעזור, אך לא היתה לי כל מיומנות. בקולג' הייתי כתבת ספורט, אז החלטתי לנסות להיות כתבת מלחמה. זה היה רעיון קצת משוגע, אבל צעירים רבים עשו זאת משום שהם הרגישו מפוחדים וחסרי אונים אל מול המצב.

אני לא מצטיינת בשפות, אבל אני מצטיינת בדיבורים, והתשוקה העיקשת שלי לתקשר עם אנשים תרמה להצלחתי בעריכת ראיונות בשפה המקומית. בדקתי מדוע ארה"ב פעלה כפי שפעלה כשהתמודדה עם רצח עם במאה ה–20. הרגשתי שאף ארגון לא יכול להשפיע כמו שממשלת ארה"ב יכולה, וחשבתי שלהיות חלק מהממשל זאת דרך יעילה יותר מאשר להיות בחוץ ולירות חצי ביקורת.

לא בחרתי בדרך המסורתית לעשות זאת, ועצתי לצעירים היא לא לבחור תואר מקצועי ואז לפלס את הדרך אליו, אלא לפתח תחומי עניין ולהעמיק בהם במקום להתפזר לכל עבר.

העוצמה של נשים מעורבות יותר בממשלה ובדיפלומטיה תורמת עוד מערכת שלמה של נקודות מבט שונות, שממנה כולם מרוויחים. וזאת עובדה: לפי האו"ם, מעורבות נשית מעלה ב–35% את הסבירות שהסכמי שלום ישרדו 15 שנה.

בני נולד ב–2009 ובתי ב–2012. אני מקווה שכתוצאה מהעבודה שלי, הם יחושו יותר חמלה כלפי העולם. הבן שלי אוהד בייסבול, כמוני, וכעת, לאחר שכהונתי באו"ם הסתיימה, אנחנו מתכוונים לצפות במשחקי בייסבול באיצטדיונים השונים ברחבי ארה"ב. אני מקווה לפצות על חלק מהזמן האבוד.

טבי גבינסון: "אפשר להתחיל מחדש גם 80 פעם"

סופרת, שחקנית והעורכת הראשית של מגזין האופנה המקוון "רוקי" (Rookie), שאותו השיקה כשהיתה בת 15

טבי גבינסון
Chris Pizzello/אי־פי

אנשים מדברים על הדרך שבה האינטרנט יכול לגרום לניתוק בין אנשים, אבל יש גם אנשים שאינם מצליחים לתקשר עם אחרים בצורה אחרת — אם זה בבית ספר או בקהילות מוחלשות. כשייסדתי את "רוקי" רציתי להקים מקום שבו אפשר ליצור חברויות אמיתיות. אמא שלי אמנית, וכשהייתי קטנה תמיד הכנו יחד דברים. לא היתה תחושת פחד מפני יצירת דברים. כשהייתי חוזרת הביתה מבית הספר נהגתי לקחת את המצלמה והחצובה, לצאת לחצר האחורית ופשוט לצלם. זה היה הרבה לפני שאנשים התפרנסו מבלוגים בתחום האופנה.

כשהייתי בת 13 התגוררתי באוק פארק, אילינוי. הבלוג שלי סיפק לי גישה לעולם אחר לגמרי. אלמלא הבלוג, אין סיכוי שהייתי מצליחה לראות תצוגת אופנה.

לא היתה לי כל בעיה לאתגר אנשים, ולא היה לי אכפת אם אנשים לא אהבו את התלבושות שבחרתי. לעיסוק באופנה יש תדמית שלילית של עיסוק שטחי; אופנה נועדה לרצות גברים וכדומה. מסיבות אלה אהבתי ללבוש בגדים לא אופנתיים ומוזרים. רציתי לחגוג את האופנה, אבל לא את מודל היופי הסקסיסטי.

צפיתי בבבלוגים רבים על אופנה, והנשים דיברו בהם על פמיניזם בחופשיות. פמיניזם נתפש בעיני כתנועה מיושנת עד שלפתע הבנתי שלמעשה הייתי פמיניסטית עוד לפני שהזדהיתי ככזאת. אחרי שורה של התחלות כושלות, התחלתי לדבר בבלוג על איך צריך להיראות כתב עת שעוסק באופנה לנערות. יש אנשים שהעבודה שלהם היא להבין איך בני נוער מרגישים; החלטתי לגשת ישר למקור — לא כדי שחברות שיווק יוכלו לזהות את קהלי היעד, אלא כדי שאנשים צעירים יוכלו ליצור רשת חברתית.

אני מרגישה שעשיתי את עבודתי כראוי אם אנשים קיבלו השראה, או שהם מרגישים טוב יותר עם עצמם אחרי שקראו משהו ב"רוקי". אנחנו אף פעם לא אומרים לאנשים מה לחשוב או איך להרגיש; אנחנו רוצים להגיד לקוראים שכל התשובות כבר נמצאות אצלם. אם אתם רוצים לעשות משהו, פשוט עשו אותו. אתם יכולים להתחיל מחדש 80 פעמים, אם אתם רוצים. אבל אתם חייבים לנסות, להיות פתוחים, ובמיוחד להיות נרגשים לגבי האפשרות לכישלון. לומדים מזה הרבה.

אווה דוברני: "עבדו ללא אישור"

במאית, תסריטאית ומייסדת של חברת ההפצה אריי (Array). "סלמה", סרטה על מרטין לותר קינג מ–2014, היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר

אווה דוברני
Chris Pizzello/אי־פי

לא גדלתי בסביבה של אמנים, ואני לא באה ממשפחה של אמנים. כשסיימתי את הלימודים בקולג' התחלתי לעסוק בפרסום של סרטים, אבל אף פעם לא חשבתי שאצור סרטים בעצמי. עם זאת, אחרי ששהיתי כמה פעמים בסט הצילומים, התחלתי להאמין שאולי אוכל לעשות זאת.

אני אוהבת את העצמאות שנובעת מעשיית דברים למען עצמך, ולהצליח בכך. העריכה, הבימוי, ההפקה, המימון וההפצה של הסרט הראשון שלי העניקו לי את ההבנה לגבי התהליך כולו. בשלבים המוקדמים של עשיית "סלמה" לא האמנתי שזה באמת הולך לקרות, אפילו כשכבר צילמתי את הסרט. אבא שלי הוא ממונטגומרי, אלבמה, הסמוכה לסלמה, כך שהכרתי את המקום ואת ההיסטוריה שלו. התחלתי לספר את הסיפור, ולפני ששמתי לב — הסיפור נהפך לסרט. זה קרה מהר כל כך שלא היה לי זמן לחשוב "אוי אלוהים, האם אני באמת יכולה לעשות את זה?" פשוט הנחתי שאמשיך ואמשיך, עד שמישהו יגיד לי לעצור.

ליוצרות סרטים שחורות אין תמיכה רבה — אין הרבה כמונו. אז במקום לוותר, מצאתי דרך לעשות סרטים ללא תמיכה. כשאת מתחילה ליצור את היצירה שלך, את מושכת אנשים עם גישה דומה לשלך; העזרה הזאת לא תגיע לעולם אם תשבי בצד.

המצב השתנה מאז שהקמתי את חברת ההפצה שלי ב–2010. כיום יש את אמזון, נטפליקס ופלטפורמות סטרימינג נוספות. זאת תקופה מדהימה עבור אמנים. אני מתרגשת מאוד כשאני חושבת לעצמי: "אני לא מתכוונת להמשיך לדפוק על הדלת הישנה שלא נפתחת; אני הולכת לבנות דלת משלי ולעבור דרכה".

אני תמיד אומרת: עבדו ללא אישור. נשים רבות חשות כי הן צריכות לקבל אישור ומחכות שמישהו יגיד להן שזה בסדר. לעתים קרובות אני שומעת אנשים שואלים "איך מתחילים?" פשוט התחילו. זה לא יהיה מושלם. זה יהיה מבולגן וזה יהיה קשה — אבל אתם תהיו על המסלול.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם