מהפכה פמינסטית? על כביסה, שניצלים ב-5 בבוקר - ופקקים - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
סאבטקסט

מהפכה פמינסטית? על כביסה, שניצלים ב-5 בבוקר - ופקקים

המהפכה הפמיניסטית אולי הביאה לכך שהנשים יצאו מהבית, אבל אף אחד לא נכנס לשם במקומן

4תגובות
צעדת יום האשה הבינלאומי, השבוע ברחובות. המהפכה הפמיניסטית בסך הכל יצרה מצב שבו מצפים מנשים לעשות קריירה ציבורית במקביל להחזקת משק הבית
חגי עמית

יום רביעי, 10:00 בבוקר, ובאולם הכנסים של מלון הילטון בתל אביב יושבים מאות פיננסיירים שהחליטו לחגוג את יום האשה הבינלאומי דווקא בכנס משקיעים מוסדיים שנערך במקום.

אני מביט בנוכחים. אי־אפשר לומר ש–170 שנות פמיניזם לא השיגו משהו. מתוך כ–200 נוכחים באולם אני סופר בקהל לפחות שש נשים — וזה לפני שמכלילים את המלצריות והנשים שעומדות בדוכן הקבלה של הכנס.

הדבר שמפליא אותי יותר מהכל כשאני בוחן במקום את ערימות הגברים שמנהלים את הכסף של נשות ישראל, הוא העובדה שהם מצליחים להיראות כל כך רעננים בחליפות שלהם, אחרי שעמלו אתמול עד אמצע הלילה, קיפלו שלוש גיגיות של כביסה שיצאה מהמייבש — ואחר כך עוד התעוררו ב–5:00 בבוקר כדי להספיק לטגן שניצלים לילדים, לפני שהזדרזו להקדים את הפקקים כדי להספיק להגיע לכנס המשקיעים של פירמת די.סי.פייננס.

במחשבה שנייה, ייתכן שהם ויתרו על הקטע של הכביסה והשניצלים — ופשוט הגיעו ישר לעבודה. המהפכה הפמיניסטית אולי הביאה לכך שהנשים יצאו מהבית, אבל אף אחד לא נכנס לשם במקומן, הן פשוט דחו את ההתעסקות במטלות לשעות שאחרי העבודה.

מבחינה פיננסית גרידא, מיעוטן של נשים בעולם ההשקעות הוא עובדה מצערת. יש מחקר שמעיד שהן טובות יותר גם בתחום הזה מגברים. זה נובע מנטייה פחותה לקחת סיכונים ולשגות בפנטזיות לא ריאליות על ביצועי המניות. יש גם מחקרים שמעידים שמניות של חברות בניהול נשי משיגות תשואות טובות יותר בבורסה.

עם זאת, העובדה שבמקום זאת בעולם של היום נשים עדיין חולשות על כביסה ושניצלים היא לא בזבוז מוחלט של היכולת לקבל החלטות שקולות. הנטייה הגברית להסתכן יכולה להיות הרסנית גם כשמדובר בטיגון. יותר מדי שמן רותח שמתיז לצדדים זה לא דבר נעים.

צעדת הנשים ברחובות
חגי עמית

אגב, שניצלים וכביסה זה לא אותו סיפור. יש הרבה גברים שיתגאו בכך שהם עוטים סינר ואחראים על הבישול בסוף השבוע, אבל תליית כביסה היא עדיין פעילות שרצוי גבר שמעוניין לעשותה יבצע אותה רק בחסות החשיכה. חוויתי בעבר על בשרי תגובות נרגנות של שכנות ושכנים שלקחו באופן אישי את העובדה שאני משנה סדרי עולם כשאני עומד בחוץ עם אטבי עץ.

אני ניגש לנשים שאני בכל זאת מוצא בכנס כדי להבין את עמדתן בנושא יום האשה. אחת מהן, עובדת בשירות המדינה, מסרבת להתייחס. השנייה, הולנדית המייצגת בנק השקעות זר, מסבירה לי באנגלית רצוצה שהיא לא מוסמכת לחוות דעתה בנושא כי היא כאן רק במקרה — מחליפה מנהל השקעות שחלה בפתאומיות ולא עוסקת בניהול כסף. השלישית, סמנכ"לית כספים של קרן השקעות מקומית, אומרת שהיא כלל לא היתה מודעת לכך שהיום הוא יום האשה, עד שלקוח של החברה עידכן אותה על כך. רק הרביעית, סיגל וייסווסר מפירמת BPM, מצרה על כך שיותר מדי נשים שוכחות את תכונותיהן הנשיות כשהן מטפסות במעלה הפירמידה העסקית — ומאמצות גינונים גבריים — אף שעולם העסקים היה מרוויח הרבה יותר אם הן היו שומרות על תכונות נשיות.

בשנים האחרונות ישבתי עם לא מעט מנהלות בכירות בעולם הפיננסים הישראלי. אני לא יכול להצביע על הבדלים אמיתיים שהיו בין הישיבה עמן לבין הישיבה עם מקביליהן עמוסי הטסטוסטרון. במרבית המקרים היה פחות אגו בחדר מאשר בסיטואציות מקבילות עם גברים, אבל יש לא מעט בכירות שההערכה העצמית שלהן ממלאת את החדר. בפגישות עמן גם לא נשלפים סיגרים — שמופיעים לעתים רחוקות גם בפגישות עם גברים — אך כן היו מקרים של בכירות בשוק ההון שמזגו כוסית וויסקי במהלך פגישת עבודה.

ההיגיון הכלכלי של להפוך לאשה

אני לא מתפלא על כך שמרבית הנשים לא מקבלות בברכה שאלות על מעמד האשה כשהן נתקלות בהן בכנס מקצועי. פמיניזם זה לא "קול". גם גברים שמגדירים עצמם נאורים שבנאורים יודו בסתר שהם לא סובלים פמיניסטיות, וכמה מהנשים החזקות ביותר יגידו שאין בתנועה הזאת צורך.

אני מרגיש את זה על בשרי בשעות אחר הצהריים באותו יום, כשאני מגיע לצעדת יום האשה בעיר רחובות. אני נבוך מהמבטים העצבניים של בעלי החנויות והנהגים בזמן שאני מצטרף לצועדים העוצרים את התנועה ומנסים "להעיר את רחובות", כפי שהם מגדירים זאת. "כל מה שתיתן לנשים — לא יספיק להן", מסביר לי בתנועת ביטול בעל חנות תכשיטים שעומד בפתח ומביט בצעדה.

חגי עמית סאבטקסט
איור: שני דניאל

המצעד, שאורגן על ידי "תנועת מרכזים לצדק חברתי", מורכב מנשים וגברים, מבוגרים, נערים וגם ילדים שהובאו לכאן על ידי הוריהם כדי לספוג מעט צדק חברתי. אני מנסה להבין משתיים מהנוכחות — גלי ורוני, המייצגות את תאיר, מרכז סיוע לנפגעי ונפגעות הטרדה מינית — היכן הן עומדות בסוגיית "ברוך שלא עשני גבר", ואם הן שמחו אי פעם על כך שנולדו כנשים ולא כגברים. לשתיים אין ספק כי יש להן מזל על כך שזכו בכרומוזום אחד שהוא ארוך מעט יותר מזה של הגברים.

"יש משהו בדנ"א של הנשים שפשוט הופך אותנו למוכשרות יותר", מחייכת גלי, רגע לפני שניגשת אליה מישהי שמהווה קהל יעד מתבקש הרבה יותר לשאלה שכזו. א', צעירה טרנסג'נדרית שנולדה כגבר ונמצאת בתהליך שינוי זהות לאשה, מלינה לנציגות תאיר על כך שבמרכז הסיוע דחו אותה משום שאינה תואמת לקו החם המיועד לנשים — וגם לא לקו החם המיועד לגברים.

אני מנסה להבין מא' מדוע היא מבצעת מהלך שאין בו היגיון כלכלי ובוחרת לעבור למגדר שהסטטיסטיקה מעידה שמשתכר 67% משכרו של גבר. "המגדר שלי בחר בי, לא אני בחרתי בו. כבר כשהייתי בגן ילדים רציתי ללבוש ולשחק בשמלות. לאורך כל החיים שלי אני חושבת בלשון נקבה — ועסוקה בלתרגם את מה שאני אומרת ללשון זכר, רק בשביל הסביבה".

אני שואל אותה אם מעבר לסממנים חיצוניים, היא הרגישה שיש אצלה דומיננטיות של תכונות שנחשבות "נשיות" לאורך החיים — רכות יותר? אגרסיביות פחות? "אני לא מאמינה בחלוקה המגדרית הזאת", עונה א'. "אין תכונות נשיות או גבריות במישורים האלה. אולי רק כשמדובר ביכולת לבכות. כנשים אנחנו מרשות לעצמנו להגיב יותר בקלות בבכי בסיטואציות רגשיות".

אני חוזר לגלי ורוני. אם יש דבר אחד שמטריד אותן כשמדובר בשוויון בין המינים — הרי שאלה הם פערי השכר. צועדת אחרת, עפרה גזית, שנמצאת כאן מטעם התארגנות מקומית הנקראת "נשים בשישי 7 — יוצאות מעבדות לחירות", מוטרדת בעיקר מכך שהמהפכה הפמיניסטית בסך הכל יצרה מצב שבו מצפים מנשים לעשות קריירה ציבורית במקביל להחזקת משק הבית. העובדה שהיא נחשפת לבעיה מפתיעה לאור העובדה שהיא מנהלת את חייה בקומונה בשם דרור ישראל, אורח חיים שדווקא אמור להביא לשוויון מלא בין המינים.

צועד אחר, צעיר בשם הרן יקיר מתנועת אסל"י — ארגון סרט לבן ישראל, שהוא חלק מתנועה עולמית של גברים הפועלים למיגור אלימות נגד נשים — מוטרד בעיקר מהזלזול ומראיית הנשים כאובייקט מיני. אני שואל אותו אם כגבר הוא לא חטא בהתנהגות כזו אף פעם. הוא מודה בכך שאפשר להניח שהדבר קרה גם לו. "הדברים האלה מוטמעים עמוק בחברה שלנו. זה מה שאנחנו מנסים להעביר בסדנאות שאנו עושים בבתי ספר. שיש בעיה בלשתוק כשאתם רואים תופעות כאלה. זה רק מעודד את חסרי המודעות להמשיך בכך".

אני עוזב את המצעד. בדרך הביתה אני שומע את הביקורת נגד הרב יגאל לוינשטיין מהמכינה הקדם־צבאית בעלי — שלא התבייש לעמוד מעל במה וללגלג על לוחמות בצה"ל: "אני לא יודע מי יתחתן אתן...מערכת הערכים שלהן תשתבש...סדרי העדיפויות שלהן בין בית לקריירה ישגעו את כולם". גם הח"כים אורן חזן ודוד אמסלם לא חששו השבוע להעיר בכנסת לח"כית סתיו שפיר על כך שהעזה להופיע במליאה בכתפים חשופות.

אין דבר גזעי בלהיות פמיניסט. אבל גם אין שום דבר מיותר ביום האשה הבינלאומי.

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם