צוללות, רואי חשבון ובנק ישראל - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

צוללות, רואי חשבון ובנק ישראל

הגיע הזמן לצלול לתוך עולם המאעכרים, גוזרי הקופונים והגנרלים סוחרי הנשק

116תגובות
נתניהו בעת קבלת צוללת מגרמניה, לפני קרוב לשנה, בחיפה
BAZ RATNER /רויטרס

צוללות. בשנים האחרונות, ובעיקר בשנה האחרונה, הבון־טון בתקשורת הוא לקונן על המשבר בעיתונות ובעיקר על השליטה הגוברת של ראש הממשלה בנימין נתניהו בתקשורת. זה סיפור טוב עם קשר קלוש למציאות. רביב דרוקר מערוץ 10 הוכיח השבוע, שוב, את ההפך בתחקיר המרשים שלו בתוכנית "המקור" על רכש הצוללות והספינות בצה"ל בעשור האחרון.

בנוסף לגילויים ולתשבץ העשיר של פרטים שדרוקר הביא לצופים, התברר דבר נוסף: שורה של מרואיינים, המכהנים עדיין בתפקידם או עזבו את תפקידם אך עדיין פועלים בזירה הציבורית, התייצבו מול המצלמה ושיתפו את הצופים בפרטים האינטימיים הידועים להם על עסקות הצוללות, גם כאשר הדברים הטילו צל כבד על ראש הממשלה ומקורביו.

אם כל האנשים האלה לא היו משוכנעים שבישראל יש כוחות חזקים בתקשורת שמוכנים לבקר את ראש הממשלה ומקורביו, הם היו מסרבים להתראיין. בישראל, בדיוק כמו בארה"ב, התקשורת לא איבדה את התיאבון, את הנכונות ואת היכולת שלה להתעמת עם הממשל והפוליטיקאים. נתניהו הוא לא פוטין ולא ארדואן, ורבים מעריכים שכוחו מוגבל והוא יכול ליפול כל יום.

רוב העניין בפרשת הצוללות מתמקד כעת בשאלה מה ידע ראש הממשלה ומה הוא לא ידע. מי שמכיר את נתניהו יתקשה מאוד לקנות את הטיעון שהוא לא ידע שמקורביו הם המתווכים בעסקות הצוללות עם חברת טיסנקרופ הגרמנית. צריך רק לחזור לתמלילים המדהימים של שיחות נתניהו עם מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, כדי להיזכר שנתניהו מבין היטב בעסקים ובאינטרסים כלכליים.

אבל גם אם הפרקליטות לא תצליח להרים את נטל הראיה הפלילית ולהוכיח שנתניהו דחף את עסקת הצוללות והספינות משיקולים זרים תוך ניגוד עניינים והפרת אמונים, החומרים שנחשפים בפרשת 3000 הם הזדמנות להעלות שאלות חשובות לגבי מערכת הביטחון. הנה כמה מהן.

1. צה"ל רוכש מדי שנה ציוד ונשק בהיקף של מיליארדי שקלים. על רוב הרכישות האלה ועל תנאיהן יש איפול מוחלט. הטענה שמדובר בשיקולים ביטחוניים מגוחכת בהינתן שספקיות הנשק הבינלאומיות יכולות לשתף במידע הזה את מי שהן רוצות. בשוק הנשק הבינלאומי כל המידע זורם לכל הכיוונים: היחידים שלא יודעים את הפרטים על העסקות האלה הם משלמי המסים.

מיקי גנור
מוטי קמחי

השאלה הרלוונטית היא מדוע מערכת הביטחון לא מפרסמת מדי שנה את פרטי עסקות הנשק ודורשת גילוי מלא של כל היועצים שמתווכים ומשתתפים בהן. מדובר בכסף ציבורי. מדוע לא לדרוש מכל הספקים של מערכת הביטחון ומכל מי שמתווך בעסקות האלה לפרסם בציבור את הדו"חות הכספיים שלו? במדינות רבות בעולם יש ממילא חובת דיווח של כל החברות, קטנות כגדולות. בישראל אין חובה כזאת, אבל מדוע לא להתחיל להחיל אותה על חברות ואנשי עסקים שמשמשים כקבלנים או מתווכים בעסקות שבהן משלם המסים מממן את החשבון?

2. שייקה ברקת, שסיפק חלק מהמידע החשוב על פרשת הצוללות, הוא גנרל לשעבר שנהפך למתווך בעסקות נשק עבור טיסנקרופ. אלמלא התחלף השלטון בישראל ומישהו במערכת הביטחון החליט להחליף מתווכים, סיכוי קלוש שהציבור היה שומע אי פעם על קיומו של האיש הזה ועל העובדה שהוא מתווך בעסקות נשק זה 24 שנה.

השאלה היא מדוע הציבור בישראל זכאי לגלות על השייקה ברקת־ים האלה רק כאשר לוקחים מהם את הביזנס ומעבירים אותו למתווך חדש - למיקי גנור־ים. הרי יש כיום בישראל עוד עשרות, אולי מאות, גנרלים לשעבר שעוסקים בדיוק במה שברקת וגנור עושים: מייצגים חברות נשק ישראליות, אמריקאיות ואירופיות על בסיס הקשרים ארוכי השנים שלהם במערכת הביטחון או במערכת הפוליטית - או שניהם גם יחד. האם פרשת הצוללות אינה הזדמנות טובה לחשוף את כל הגנרלים האלה ואת הסיבות שבגללן הם משמשים כמתווכים, כיועצים וכנציגים של חברות הנשק האלה ולבדוק מה הכישורים האמיתיים שלהם?

3. תחקיר "המקור" העלה שאלות מטרידות רבות על ראש הממשלה, מקורביו, מפקד חיל הים לשעבר והמועצה לביטחון לאומי. אבל השאלה המטרידה מכולן היא מה היחס של המערכת הביטחונית לכספי משלם המסים. האם צה"ל רוכש במיליארדים ציוד שאין בו צורך אמיתי דחוף? האם קרבות בין גנרלים, פוליטיקאים וחגורה שמנה של גוזרי קופונים, מתווכים ומאכערים משפיעים על הצטיידות צה"ל יותר מאשר שיקולים של ביטחון ישראל?

הצוללות הן לא הרכש הביטחוני היקר ביותר בישראל. בחיל האוויר יש פרויקטים בהיקפים גדולים יותר, חלקם גלויים וחלקם סמויים. גם שם יש הרבה מאוד אנשים וקבוצות אינטרס שמתעשרות או לפחות מתפרנסות בזכות הפרויקטים האלה. הציבור לא יודע דבר על השיקולים ברכש הציוד הזה; משרד האוצר והכנסת מהווים ברוב המקרים חותמת גומי לרכישות האלה; משרד הביטחון אינו מפקח על צה"ל, אלא נמצא בסימביוזה מוחלטת אתו. מלחמות גוזרי הקופונים, המאכערים והפוליטיקאים בפרשת הצוללות הוציאו החוצה את כל הרפש, השחיתות והאינטרסים האישיים המעורבים בפרשיות הנשק, אבל צריך להיות נאיבים במיוחד כדי לחשוב שמדובר בתופעה חד־פעמית וייחודית. השאלה היא אם ההתלהבות הציבורית מפרשת הצוללות תדעך כאשר שאלת מעורבות ראש הממשלה בנושא תוכרע, או שהתקשורת והציבור ימשיכו לשאול את השאלות האלה כל ימות השנה.

4. האפשרות שצה"ל יזרוק מיליארדים על רכישת צוללות משיקולים לא ענייניים עדיין מדהימה ומפתיעה רבים בישראל. האמת היא שזה די מוזר. כדאי לזכור שבעוד ששאלת הפרת האמונים וניגוד העניינים של ראש הממשלה בפרשה עדיין נחקרת, הרי איש אינו מטיל ספק בכך שנתניהו הוא זה שמינה את אביגדור ליברמן לשר הביטחון - כלומר האיש שמכריע ברכש הגדול של צה"ל.

אביגדור ליברמן
אמיל סלמן

ליברמן, בניגוד לכל המעורבים בפרשת הצוללות, כבר נתפס לפני שנים ארוכות עם מיליוני דולרים שהופקדו בחשבונות בנק בקפריסין אצל בתו מיכל ואצל הנהג שלו איגור. ליברמן הוא זה שעד היום לא סיפק הסברים לציבור לשאלה כיצד הגיעו מיליוני הדולרים האלה לחשבונות בקפריסין. היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, יהודה וינשטיין, החליט לסגור את התיק אף על פי שכל מי שקורא את החומר (רובו גלוי וחשוף ונמצא באתר האינטרנט של משרד המשפטים) נדהם מהתיק ומהעובדה שעדים מרכזיים בו נאלמו ונעלמו.

בשנים האחרונות כתבנו כאן שוב ושוב על תיק ליברמן ועל היחס של התקשורת כלפיו. לסיום, הנה הקטע מדו"ח היועץ המשפטי לממשלה בעניין מיכל ליברמן, הבחורה המוכשרת שבגיל 21 הצטברו בחשבון הבנק שלה בקפריסין מיליוני דולרים:

״...מחומר הראיות עולה כי החל ביולי 2004 עד ינואר 2008 הזרים גיטנשטיין 65 אלף דולר כמעט מדי חודש בחודשו לחברת מ.ל 1 (למעט חמישה חודשים ב–2006). אך החל בפברואר 2008 חדלה מגאטיס להעביר כספים למ.ל 1, ככל הנראה בשל קשיים כלכליים.

"את מקומה של מגאטיס תפסה חברת Levingstone, אף היא בשליטת דני גיטנשטיין. חברה זו העבירה למ.ל 1 שני תשלומים של 45 אלף דולר כל אחד, ביולי־אוגוסט 2008 וסך של 90 אלף דולר בדצמבר 2008.

"...על אף שהראיות שנבחנו מעוררות תמיהה וחשד למסכת של הסתרה ומרמה, לא עולה מהן תמונה ראייתית שלמה וחד־משמעית במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי, המלמדת שליברמן היה בעל זיקת בעלים או זיקה אסורה אחרת לחברת מייפלאוור. בנוסף, לא זו בלבד שאין די מסמכים לבסס את החשד, אלא שאין אף עד אשר מעיד על היותו של ליברמן בעל שליטה בחברה.

"…אין מחלוקת כי מיכל ליברמן, בעלת החברה, לא נתנה כל ייעוץ לחברות של גיטנשטיין לא בתקופה הראשונה ולא בשנייה. לגרסתה, היא עסקה ב'מאקרו' ולא ב'מיקרו', ותפקידה היה לגייס את העובדים הטובים ולא לתת ייעוץ. מהודאותיה של מיכל עולים שני דברים מרכזיים: ראשית, אין לה כל ידיעה קונקרטית על מהות הייעוץ שנתנה לא בתקופה הראשונה ואף לא בתקופה השנייה. שנית, מיכל לא היתה מודעת לשינוי שחל בזהות החברה המשלמת ב-2008 (לוושינגטון במקום מגאטיס)...יתרה מזו, על פי דיני הראיות, מיכל לא תוכל להעיד נגד אביה בבית משפט".

רואי חשבון. לפרשנים בתקשורת הבינלאומית לא היה ספק השבוע שפירמת רואי החשבון והייעוץ הענקית PriceWaterHouseCooper, הידועה יותר בשם PwC, תספוג מכה קשה כתוצאה מהפאשלה המביכה בטקס האוסקר. הרגע המרגש והמרשים שבו וורן בייטי ופיי דאנאוויי הכריזו על הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר נהפך לרגע המביך ביותר בתולדות הטקס ב–50 השנים האחרונות. בייטי ודאנאוויי קיבלו מעטפה לא נכונה וקראו בשמו של הסרט "לה לה לנד", רק כדי לגלות אחרי שלוש דקות, ואחרי שכל כוכבי "לה לה לנד" כבר היו על הבמה והשתפכו בנאומי ניצחון והודיה, שהזוכה האמיתי הוא הסרט "אור ירח".

PwC סופרת את הקולות ואחראית על מקצועיות, תקינות והגינות טקס האוסקר זה 83 שנה. כבר למחרת האירוע המביך הודיעה האקדמיה האמריקאית לקולנוע שנפתחה בחקירה כדי לבדוק כיצד קרתה הפאדיחה שהביכה את כל המשתתפים בטקס וסיימה אותו בטעם חמוץ. קל להבין מדוע כל הפרשנים משוכנעים שפירמת רואי החשבון הענקית, שבשנת הכספים האחרונה היו לה הכנסות של 36 מיליארד דולר ומעסיקה כ–223 אלף עובדים ברחבי העולם, תספוג מכה קשה למוניטין ומתחרותיה יעשו הכל כדי לזנב בה ולגנוב ממנה לקוחות בחודשים הקרובים.

אבל רגע! בואו נעצור לרגע ונחשוב מה בדיוק קורה כאן, מה גודל הפאשלה האמיתית שעשתה פירמת רואי החשבון. סיכוי סביר שמדובר בתקלת אנוש שלא נעשתה במזיד וגם לא נעשתה כדי לחסוך עלויות או לנפח הכנסות. טעות. טעות קשה, אבל טעות.

אז מדוע הטעות הזאת תביא למכה כה כואבת למוניטין של PwC? כמובן - מפני שעשרות מיליוני אנשים ראו את הפאשלה בשידור חי ולמחרת את הקליפים הקצרים ברשתות החברתיות והבינו בדיוק מה קרה כאן: מעטפה לא נכונה.

טקס האוסקר, השבוע
LUCY NICHOLSON/רויטרס

האירוע הזה הוא הזדמנות טובה להבין את אחד הכשלים הגדולים בתיאוריות הניאו־קלאסיות הכלכליות הבסיסיות. רוב המודלים והתיאוריות הכלכליות מניחים שהשחקנים בשוק (יצרנים) מנצחים כאשר הם מציעים מוצרים ושירותים טובים יותר במחירים נמוכים יותר.

הנחת הבסיס במודלים האלה היא שלכל יצרן בשוק יש מוניטין שמושפע מהאיכות או מהמחיר של מוצריו או שירותיו. מי שנותן לאורך זמן שירות או מוצר איכות יותר - יהיה לו מוניטין טוב יותר; מי שנותן שירותים או מוצרים נחותים - המוניטין שלו יהיה בהתאם והוא יסולק מהשוק בהדרגה.

הבעיה עם המודל הזה הוא שהמציאות הרבה יותר מסובכת ומלוכלכת. במציאות היכולת של הצרכנים להשוות בין האיכות של מוצרים ושירותים הרבה פעמים נמוכה בהרבה ממה שנדרש, הצרכנים סובלים מהטיות התנהגותיות רבות, יש א־סימטריה משמעותית במידע שיש להם בהשוואה למידע שיש ליצרנים, וליצרנים יש דרכים רבות להשפיע על המוניטין שלהם שלא באמצעות שיפור האיכות של שירותיהם.

פרשת האוסקר היא דוגמה מצוינת. מי שעוקב אחרי עולם ראיית החשבון מקרוב ובעיקר אחרי שערוריות חשבונאיות, זוכר היטב כי ב–15 השנים האחרונות היתה מעורבת PwC בשורה ארוכה מאוד של קריסות, התמוטטויות והונאות של כמה מלקוחותיה הגדולים ביותר. את הפרשייה האחרונה — תביעה של 5.5 מיליארד דולר הקשורה לפשיטת הרגל של בנק קולוניאל — היא העדיפה לסגור בהסדר שפרטיו לא נחשפו לציבור. ביום שני ייפתח בניו יורק משפט שבו נתבעת PWC על ידי חברת ההשקעות MF גלובל, שטוענת כי הייעוץ שהעניקה לה PWC הוביל אותה להימור שגוי על אג"ח ממשלתיות של איטליה ומדינות אחרות, שגרם לה להפסדים עצומים. MF גלובל פשטה רגל ב–2011 בעקבות הפסדיה.

בשרשרת השערוריות שבהן קשורה הפירמה נגרמו למשקיעים נזקים במיליארדים, לעתים יותר, ועלו שאלות קשות לגבי האתיקה, התרבות והמקצועיות של החברה. אבל אף אחת מהן לא זכתה לתשומת לב תקשורתית כה גדולה. כך עובד "שוק" המוניטין: לא לפי חשיבות האירוע, אלא לעתים קרובות לפי רמת המורכבות של האירוע והעניין התקשורתי בו. האוסקר הוא סיפור הרבה יותר פשוט ומעניין מאשר השאלה מה היה תפקידן של פירמות ראיית החשבון במשבר הפיננסי של 2008, למשל.

PwC היא אחת מארבע פירמות "הביג פור" ששולטות ללא מיצרים בשוק ראיית החשבון, הביקורת והשירותים הנלווים לו בכל העולם. מדובר בקרטל ריכוזי עם כוח פוליטי אדיר שאמור להיות כלב שמירה, אבל התמריצים הכלכליים שלו - החברות המבוקרות משולמות לו את שכר הטרחה - הופכות אותן ברוב המקרים למשתפות פעולה עם החברות המבוקרות.

לניגוד האינטרסים החמור הזה אמורים להיות שני פתרונות: רגולציה וסנקציות פליליות נגד החברות ואותו מוניטין. אבל הכישלון בשוק המוניטין - כלומר העניין המועט של הציבור במחדלים החשבונאיים - מוביל לעתים קרובות לעניין מועט של הרגולטורים (המתמנים על ידי פוליטיקאים) ולכך שרוב מחדלי הענף מסתיימים בכך שרואה החשבון מקבל מכה קטנה על היד וממשיך בדרכו. כל המחדלים והשערוריות החשבונאיות לא מונעים מארבע חברות ראיית החשבון להיות הגורם העיקרי המשפיע על כללי וחוקי החשבונאות ברוב העולם. ההשקעות האדירות שלהן בשיווק, בפרסום, בלובי, בקשרים פוליטים ופערי הידע ביניהן לבין הרגולטורים משאירים את האחרונים בדרך כלל כאשר ידם על התחתונה.

הריכוזיות האדירה בענף ראיית החשבון היא עוד חומת הגנה של החברות מול סקנדלים, הונאות ומחדלים. החברות יודעות היטב ששום רגולטור לא ירצה להגיע למצב שבו הן נהפכות מה–Big Four ל–Big Three, ולכן כל אחת מהן מוגנת מפני סנקציות משמעותיות כמו אלה שהוטלו בזמנו על ארתור אנדרסן שהתפרקה לאחר שכשלה בפרשת אנרון.

בישראל הריכוזיות בענף ראיית החשבון דומה למה שקורה בכל העולם — ארבע הפירמות הגדולות שולטות ברוב הענף, עם תוספת מיוחדת שבה פירמת KPMG היא המבקרת של רוב המערכת הפיננסית הישראלית.

אם לא איבדתי אתכם בשלב זה - מאחר שבחרתי להקדיש כמה מאות מלים לענייני חשבונאות וביקורת חשבונאית - אסיים את הקטע הזה בתזכורת כי הפנסיה של רובכם מושקעת בביטוחי מנהלים ובקרנות פנסיה המנהלים לציבור מאות מיליארדי שקלים. מדי רבעון ומדי שנה חותמים רואי החשבון על הדו"חות ומצהירים שלחברות יש מספיק עתודות כדי לשלם לכם בבוא היום את הפנסיה שחסכתם כל חייכן. הריכוזיות בענף ראיית החשבון ומולה הריכוזיות במערכת הפיננסית מגדילות את הסיכון לניגודי עניינים ותמריצים בעייתיים למבקרים. בטקס האוסקר התקלה התגלתה אחרי כמה דקות ותוקנה בלי בעיה. המחדל החשבונאי הגדול שיקרה בעתיד עלול להותיר קבוצות גדולות באוכלוסיה עם בשורה הרבה יותר מפחידה במעטפה שיקבלו מחברת הביטוח, ועתידם הפנסיוני יחזור אל הכרעת הממשלה.

בנק ישראל. דובר בנק ישראל, יואב סופר, העביר לנו השבוע תגובה מפורטת לטור שפירסמנו כאן בשבוע שעבר על התנהלות בנק ישראל בפרשיות ההלוואות לטייקונים. פירסמנו אותה השבוע במהדורה המודפסת ובאתר האינטרנט, ומי שפיספס אותה מוזמן להקליק על הלינק במהדורה האלקטרונית של הטור הזה, לקרוא ולהתרשם בעצמו.

>>>> לקריאת הטור של יואב סופר

ראשית, יש לברך את בנק ישראל. זה שנים אנחנו מצביעים כאן על המחדלים של בנקאות המקורבים בישראל ועל חלקו של הבנק המרכזי בהם - סוף־סוף בבנק המרכזי מרגישים צורך לתת הסברים ונימוקים. אולי משהו בכל זאת השתנה באווירה הציבורית ובנק ישראל מפנים זאת.

שנית, התגובה של בנק ישראל מוכיחה במידה מסוימת את מה שכתבנו כאן בשבוע שעבר: הבנק ממשיך בגישה ש"אנחנו מביני העניין שומרים את המידע אצלנו, ואתם צריכים להניח שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים".

בתגובה השתמש בנק ישראל בראיון שנתן נגיד בנק ישראל סטנלי פישר ל–TheMarker על פרשת דני דנקנר ובנק הפועלים. במקום להשיב לגופן של הטענות, הוא השתמש בראיון כהוכחה לכך שהבנק המרכזי פעל נגד בנקאות המקורבים.

אבל זאת תשובה חלשה: הראיון התפרסם לפני שבע שנים, ובתקופה שחלפה מאז התרחשו הרבה אירועים דרמטיים במערכת הבנקאות ונחשף מידע רב על בנקאות המקורבים של העשור האחרון. האירוע האחרון הוא פשיטת הרגל של אליעזר פישמן והטענות של המנהל המיוחד שמונה על ידי בית המשפט לנכסיו, שפישמן הוא פושט רגל כבר יותר מעשור ושהבנקים המשיכו לגלגל לו את ההלוואות.

קרנית פלוג
אוליבייה פיטוסי

מה שמטריד יותר בתגובה של דובר בנק ישראל הוא שהבנק ממשיך להסתיר את המידע המלא שיש בידיו לגבי ההלוואות הסודיות הפרטיות שהעמיד אחד הלווים הגדולים במערכת הבנקאות בישראל (נוחי דנקנר וקבוצת אי.די.בי שהיתה בשליטתו) ליו"ר בנק הפועלים, בן דודו דני דנקנר. הבנק לא חושף את פרטי ההלוואות האלה, לא מסביר מדוע לא נפתחו הליכים פליליים בגינן, לא מסביר כיצד בכלל ייתכן שבנק ישראל יאשר את מינויו של יו"ר בנק כאשר יש חשד שהוא נמצא בקשיים כלכליים עם הלוואות אישיות ובנקאיות גדולות - וכיצד בכלל יו"ר בנק יכול לקחת הלוואות פרטיות סודיות מלקוח של הבנק. על כל השאלות האלה בנק ישראל לא ענה עד היום וגם לא התייחס בתגובתו השבוע.

בכיר במערכת הבנקאות אמר השבוע שהוא נדהם מהתנהלות של בנק ישראל בשבועות האחרונים, אחרי שהיקף ההלוואות של פישמן ומצבו הפיננסי בעשור האחרון נחשפו בבית המשפט. אם עד היום כל המספרים והנתונים האלה היו חסויים, הרי שכיום הכל נמצא בחוץ. "זאת היתה הזדמנות חסרת תקדים לערוך חקירות עומק בבנקים, להבין מה היתה מערכת היחסים בין ראשי הבנקים לבין הלווים הגדולים וכיצד תיפקדו מחלקות האשראי. זאת היה הזדמנות לנקות סוף־סוף את המערכת - ובנק ישראל מפספס אותה", אומר הבכיר.

אולי במקום לנסח תגובות ולהסביר כמה בנק ישראל על הכיפאק, יחשוף הבנק המרכזי את המידע שיש לו על כל פרשיות השחיתות וההלוואות לטייקונים או שיפתח בחקירה שלהם. את הסיפור על סודיות בנקאית ויציבות מערכת הבנקאות אף אחד לא קונה.

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם