ד"ר אהרון כהן: "במרוקו היינו יהודים מלוכלכים וכאן נחשבנו ערבים" - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"במרוקו היינו יהודים מלוכלכים וכאן נחשבנו ערבים"

ד"ר אהרון כהן: "האירופאים נתפשו כעירוניים, משכילים ובעלי מקצועות מתקדמים שצריכים להתיישב בעיר הלבנה, ואילו המזרחים כבורים, נבערים מדעת, שבאו מהביבים, וצריכים לשתוק ולהודות על כך שהמדינה שיפרה את מצבם. חושבים שעכשיו זה אחרת, אבל זה לא נכון"

273תגובות
אהרון כהן
עופר וקנין

ד"ר אהרון (אהרל'ה) כהן, דוקטור בהיסטוריה גיאוגרפית, מכשיר מורים בתוכנית חותם, מלמד במכללת ספיר ובאוניברסיטת בן גוריון. בן 59, נשוי ואב לשלושה, מתגורר בשדרות

ד"ר אהרון כהן, חקרת את תולדות עיירות הפיתוח, איך זה שכמעט רק מזרחים הגיעו אליהן?

הציונות אמנם חלמה על קיבוץ גלויות ועל כור היתוך, אבל בפועל היתה מציאות של הדרה.

מה, הצליחו לשכנע את עולי המזרח לגור באמצע המדבר?

לא הצליחו, אפילו לא ניסו. הם היו חסרי הון, והיו תלויים מבחינה כלכלית בממסד. פשוט לקחו אותם למעברות - בכפייה וברמייה.

בכפייה וברמייה?

כן, העמיסו אותם על משאיות ולא אמרו להם לאן נוסעים. לפעמים כשהם הבינו לאן הגיעו והתלוננו ורצו לברוח, אמרו להם שזה מצב זמני שישתנה, או שזאת עדיין לא ארץ ישראל, אלא רק תחנת מעבר. היו פעמים שעולים לא הסכימו לרדת מהמשאית בשל המראות הקשים שנגלו לעיניהם, והקולטים, בסיוע המשטרה, נאלצו להפעיל כוח. בהמשך נמצא פתרון.

פתרון לחוסר הרצון של העולים לרדת מהמשאית?

כן. פשוט הביאו את העולים באמצע הלילה. בחושך כשהם לא ראו לאן הגיעו, ולכן ההתנגדות לרדת מהמשאית פחתה. למחרת, כשהתבררה האמת, זה כבר היה מאוחר מדי. אחד הסיפורים ששמעתי מבן ציון גלר מקיבוץ רוחמה, שעליו הוטלה המשימה להקים את מעברת האוהלים שבהמשך נהפכה לשדרות, היה על קבוצת העולים הראשונה שהגיעה לשם.

גם אותם הביאו בכוח?

בן ציון סיפר שאמרו לו שעולים יגיעו רק אחרי חג שבועות, אבל כבר לפני פסח הפתיעו אותו. לדבריו, באחד הימים כשהוא היה עסוק בהקמת אוהלים, הוא לפתע שמע רעש של משאית גדולה מתקרבת. עוד לפני שראה את הנהג, הוא שמע צעקה: "מי זה כאן בן ציון גלר?", ומיד אחריה: "בוא תחתום על הסחורה". הוא התקרב ולא הבין באיזו סחורה מדובר, שהרי היתה לו כל הסחורה הנחוצה לבניית האוהלים. ואז הנהג הרים את ארגז המשאית ושפך שלוש משפחות של עולים מכורדיסטן. ממש כמו ששופכים חול.

עליה
זולטן קלוגר / לע"מ

סיפור קשה.

כן, גם אני הייתי בהלם כששמעתי אותו. התקשרתי מיד לפרופ' זאב צחור המנוח, שהנחה אותי בדוקטורט, וסיפרתי לו את הסיפור. גם הוא לא האמין. הערכתי שאף אחד לא יאמין לי, אז חזרתי לבן ציון, הפעם עם טייפ, וביקשתי להקליט אותו. הוא חזר על אותו הסיפור. בהמשך צילמתי אותו לסרט שערכתי, וחשתי שממש היה לו קשה לדבר על זה. זה היה טראומטי עבורו.

בסך הכל היו גם עולים אשכנזים שהגיעו באותם ימים, מה היה אתם?

כבר המפגש הראשון של אשכנזים עם עולים ממרוקו היה טראומטי.

ספר עליו.

ב-1947 יצאו מאלג'יריה שלוש אוניות שלקחו עולים ממרוקו ומתוניסיה. אלה היו דלת העם שחיסלו את המעט שהיה להם כדי לעלות לארץ, ממש בעיניים בורקות. כמו במקרים קודמים של תפיסת אניות עולים מאירופה בדרך לישראל, הבריטים שלחו גם אותם למחנה המעצר בקפריסין. במחנה שהו כבר עשרות אלפי עולים יהודים מאירופה. עד אז היו עושים קבלת פנים יפה עם שירים וריקודים לכל אונייה חדשה שהיתה מגיעה.

ולהם לא עשו?

זאת היתה הפעם הראשונה שלא עשו קבלת פנים. היה שקט. העולים מאירופה ראו מולם אנשים עם גלביות אחרי ימים בלי מקלחת ובלי להחליף בגדים. שמו אותם במחנה נפרד. הפקידים של ארגון ההגנה שהיו במחנה דיווחו לארץ ש"הגיעו יהודי מרוקו, שמדברים בקול רם ומשחקים שש־בש". שם התחיל להתעצב הסטריאוטיפ המרוקאי. גם לא היתה הבנה מי מהעולים משכיל ומי לא. כשקבעו את מדיניות העלייה עשו סלט מכולם.

והיו לא מעט משכילים גם בקרב העולים ממרוקו.

במרוקו היו 93 בתי ספר של רשת אליאנס, חלק גדול מהיהודים שם התחנכו ברמה גבוהה ולמדו צרפתית, עברית וערבית, אבל בעיני האשכנזים והממסד כולם נחשבו כפריים חסרי השכלה. הסטריאוטיפ הזה השפיע על יהודי מרוקו בהמשך. היו הרבה סיפורים שחזרו על עצמם. רוב העולים שנשלחו למעברות לא נשאלו היכן ברצונם להתגורר.

פנחס ספיר
אלדן דוד / לע"מ

היו כאלה שידעו לאן הם רוצים להגיע.

כן, אבל רבים מאלה שביקשו לגור ביעד מסוים או עם קרובי משפחה שהגיעו לפניהם, נשלחו בניגוד לרצונם למעברות. אחד הסיפורים שאני זוכר הוא של קבוצת עולים שהגיעה לנמל חיפה והפקיד שאל אותם לאן הם רוצים להגיע. הם ביקשו לירושלים.

נו, זה עזר?

הוא אמר להם, "אל תדאגו, אשלח אתכם לירושלים. רק שבו פה בשקט ואל תגידו מלה לאף אחד". קבוצה שנייה הגיעה לאותו פקיד וביקשה לתל אביב, וגם להם נאמר לשבת ולחכות ולא לומר מלה לאף אחד. את אותו תהליך עברה קבוצה שלישית שביקשה להגיע לנהריה, כי היו להם קרובי משפחה שם. בסופו של דבר כולם הועלו לאותה משאית.

משאית לאן?

כשהם הגיעו באמצע הלילה למעברת ירוחם, הנהג אמר "מי שביקש לירושלים - לרדת". האנשים של ירושלים ירדו ואז הוא עשה עוד סיבוב של 20 דקות, חזר לאותו מקום ואמר "מי שביקש לתל אביב - לרדת". הבנתם את הנקודה. בסופו של דבר כולם מצאו את עצמם באוהלים באמצע המדבר. תאמינו לי שנלחמתי עם עצמי לא לצאת עם הלכלוך. הלכתי טבולה ראסה, נפגשתי עם אלפים ושאלתי שאלות תם כדי להבין מה היה שם.

וזה בין היתר, מה שיצר את התסכול?

תסכול גדול. במעברות היו תנאים קשים ביותר, אוהלים וצריפים בלי תשתיות, בלי ציוד, בלי חשמל, לא היו גם שירותי דת, בריאות, חינוך ותחבורה, העולים קופחו בכל מקום אפשרי. היה תהליך של הדרה וחוסר תעסוקה. אנשים לא שוכחים את העוני הזה.

וזה לא היה דומה ליחס לעולים מאירופה.

היתה תפישה דיכוטומית בין יהודי אירופה ליהודי המזרח. האירופאים נתפשו כעירוניים, משכילים ובעלי מקצועות מתקדמים שצריכים להתיישב בעיר הלבנה, ואילו המזרחים כבורים, נבערים מדעת, שבאו מהביבים, וצריכים לשתוק ולהודות על כך שהמדינה שיפרה את מצבם. בהנהלת הסוכנות היהודית היה ברור שהעולים מאירופה צריכים לקבל התייחסות מיוחדת. מהתפישה הזו גם נגזרה המדיניות שקבעה שאשכנזים צריכים לגור במרכז המדינה. היה גם פחד בקרב הממסד שאם הם ישלחו פולני לבאר שבע הוא "תיכף יירד מהארץ". ככלל, אשכנזים לא נשלחו לעיירות פיתוח, אלא למקומות כמו אשקלון ובאר שבע. ואם כבר נשלחו אשכנזים לעיירות הפיתוח - אלה היו עולים מרומניה.

מחאת תושבי הרשויות המקומיות
אמיל סלמן

למה דווקא מרומניה?

הם נחשבו בקרב הממסד הישראלי "נחותים" יחסית לשאר יהודי אירופה. יש דוגמאות רבות ליחס כלפי יוצאי רומניה. היו מוכנים למיזוג של יוצאי צפון אפריקה עם יוצאי אירופה רק כשהיה מדובר ביוצאי רומניה ולא ביוצאי אירופה האחרים. באחד הדיונים אמרה גולדה מאיר: "כשבאה אונייה מרומניה מחלקים את החומר האנושי שבה ושולחים קצת רומנים הנה וקצת רומנים הנה". קראתי אלפי פרוטוקולים של הסוכנות היהודית. הם כתבו את כל מה שהם חשבו. היחס השלילי כלפי המזרחים לא הוסתר. במרוקו היינו יהודים מלוכלכים וכאן נחשבנו ערבים. ויש לזה גם השפעה פסיכולוגית.

תן עוד דוגמה ליחס כזה.

אחד מחברי הנהלת הסוכנות אמר בדיון: "את הפולנים אינני יכול לשלוח לשיכונים ולמעברות בדימונה. אין שום אפשרות לעשות זאת, לא רק משום שצורת השיכון גרועה אלא מטעמי האוכלוסיה שמקיפה אותם". או: "אין לדמות את הפולנים למרוקאים, דרגת חייהם גבוהה יותר".

אז הם קיבלו דירות במרכז?

זאת הגישה האירופוצנטרית - האירופאים חשבו שכל מי שהוא לא אירופאי הוא אחר, וגם התנועה הציונית היא אירופית, והם ראו את עצמם במרכז. נבנו עבורם בתים מכספי ציבור במרכז הארץ ובערים הגדולות, ובעיקר בתל אביב שהיתה "עיר של פולנים". אם נסתכל על התפלגות האוכלוסיה בעיירות הפיתוח, ב-1960, 82% היו ממוצא אסיה ואפריקה, 18% יוצאי אירופה ובודדים ממוצא אמריקאי. אנשי הסוכנות הניחו שרמת ההכנסה של עולי צפון אפריקה היתה נמוכה במדינות המוצא שלהם, ולכן הם יכולים להסתדר עם הכנסה נמוכה. קראתי אמירה ש"מרוקאי זקן יכול למכור גזוז בנגב כי הוא יכול לחיות מ–50 לירות בחודש". בעבור האשכנזים, לעומת זאת, הוקמו קואופרטיבים של בעלי מקצועות כמו חייטים וסנדלרים.

תן עוד ציטוטים מישיבות הנהלת הסוכנות היהודית.

"הפולנים לא יכולים לעבוד עבודה פיזית קשה"; "בין יוצאי מדינות אירופה מהעדה האשכנזית לא מקובל כלל שאיש בגיל 45 יתחיל לעבוד בחקלאות".

אז לא הגיעו אשכנזים לעיירות הפיתוח?

הגיעו מעטים, ורבים מהם הצליחו לברוח במהירות.

איך זה עבד?

בכל מיני שיטות. ראש המועצה השני של שדרות, יהונתן יפרח, סיפר לי שהיתה תקופה שבה אמרו להם "אנחנו שולחים לכם פולנים והונגרים". כשהגיעו 50 משפחות, קיבלו אותן יפה במיוחד, עם תזמורת, ונתנו להן אפילו בתי קרקע. אבל כבר למחרת יפרח קיבל טלפון מדוד טוביהו, שהיה ראש העיר באר שבע, שאמר לו שיש שם ליבוביץ' אחד, בן משפחה של אשתו, וביקש להעביר אותו. אחר כך היה עוד טלפון וכך זה נמשך, עד שבסוף נשארו שני פולנים, שהתחתנו עם מרוקאיות. כל מי שעיניו בראשו הצטרף להגירה שלילית מתמדת, והתוצאה היא שהעניין הכלכלי והדמוגרפי הצטרפו יחד.

כלומר, העוזבים היו החזקים והחלשים נשארו.

כן, בעלי ההון ובעלי ההשכלה והתודעה וגם עולים שהיו להם קרובי משפחה בקרב היישוב הישן עברו משם מהר מאוד. כמובן שבמציאות הזאת היה יתרון מובנה לעולים יוצאי אירופה, שהיו בעלי הון והשכלה והיו להם קרובי משפחה בארץ. יש משהו שלא מדברים עליו: הירידה מהארץ של המשכילים ובעלי ההון מקרב המזרחים, שקיבלו מסר שהם לא רצויים ועברו לקנדה או לצרפת. כך המעברות נהפכו לחד־עדתיות וחלשות. אני אמנם לא איש של שנאה, אבל אני יכול להבין את האיבה שמתחילה אי־שם בסלקציה, ובמכלול של מדיניות של חיים תחת אפליה.

למה הכוונה במלה סלקציה?

היה שלב שבו הנהיגו תקנות של סלקציה כדי למנוע מכמה שיותר עולים ממרוקו לבוא. קבעו למשל ש-80% מהעולים יהיו צעירים עד גיל 35, השאר יצטרכו להוכיח שיש להם משפחה שתפרנס אותם, ובריאות טובה. לא אישרו למשפחות עם יותר מחמישה ילדים לעלות, והיו סיפורים נוראיים על אנשים שאיימו "לשחוט שני ילדים כדי לעלות לאונייה". כל התקנות האלה כוונו ליהודי מרוקו, הם עשו את זה בשושו, ושלחו רופאים ישראלים למחנות בקזבלנקה. באותה תקופה היו אירועים קשים נגד יהודי מרוקו.

אבל מדיניות הסלקציה השתנתה בסופו של דבר?

רק ב-1954, כשבישראל היתה מצוקה של יישוב הפריפריה. באותם ימים הונהג כאן מבצע "מן העיר אל הכפר", זה היה מבצע אדיר ממדים להעברת אוכלוסיה מהמרכז. אבל הוא נכשל, ובסופו של דבר הצליחו להעביר רק 230 משפחות. הממסד אמר: האשכנזים מהמרכז לא רוצים לבוא, אז עכשיו זו הזדמנות, כי יש פוגרומים במרוקו. הגמישו את תנאי הסלקציה ופתחו במבצע "מן האונייה אל הכפר". המבצע נמשך מ-1954 עד 1956, השנים שבהן קמו עיירות הפיתוח.

זה גם עניין של תזמון, האשכנזים הגיעו ראשונים ותפסו את המקומות הטובים במרכז.

זה לא בדיוק כך. במבצע שאני מדבר עליו מתוך 90 אלף עולים הגיעו גם 5,000 פולנים. העיקרון היה שאת כולם שולחים לפריפריה. הסתקרנת ובדקתי, והתברר שאת הפולנים שלחו לשיכונים בתל אביב.

ילדי קיבוץ בשנות החמישים
Getty Images

במחקר שלך אתה כותב שבאותה תקופה כולם היו עניים, גם העולים מאירופה וגם הקיבוצים מסביב.

זה נכון, גם הקיבוצים לא היו עשירים גדולים, ולא היה להם מאיפה לתת לעולים ממדינות המזרח. בסך הכל היתה מעורבות קטנה מאוד של הקיבוצניקים במעברה.

הקיבוצים ככלל התנגדו למעברות.

הקיבוצים והמועצות האזוריות התנגדו למעברות וניסו להרחיק או לסגור אותן. הם לא רצו אותן בחצר שלהם. אבל זו לא היתה גזענות. בסיפור הזה אין רשעים וטובים. הוא קצת יותר מורכב, היו גם קיבוצניקים שנתנו את נשמתם למען המעברה וגייסו חברים לסיוע, הדרכות תמיכה ועוד. בתחילת הדרך כולם היו עניים.

אבל זה השתנה.

כן, בשנות ה-60 הכל השתנה. הקיבוצים החלו להתפתח ואילו עיירות הפיתוח לא נהנו מהצמיחה במשק באותה מידה, גם לא היו שם מקורות תעסוקה וגם כשהיה מיתון הן היו הראשונות לסבול. כששר האוצר פנחס ספיר התחיל את התהליך הגדול של תיעוש הפריפריה, הוא הביא מפעלים לעיירות, אבל במקביל הפך את הקיבוצניקים לבעלי הון וקרקעות. המדינה נתנה לקיבוצים הכל, כולל מענקים והלוואות. תושבי שדרות עבדו בקיבוצים או במפעלים האזוריים, לכל קיבוץ היה את המפעל שלו, ועד שנות ה–70 כמעט 80% מתושבי שדרות התפרנסו מהמפעלים האלה. אני איש תנועת העבודה. הבן שלי קרוי על שמו של יגאל אלון, ויצחק רבין היה הסנדק שלו, אבל אני לא יכול להתכחש למה שראיתי ואסור לטייח.

היה גם פער בין העמדות החברתיות של הקיבוצים, שהיו סוציאליסטיים, לבין המציאות שהפכה אותם בתהליך הזה למעסיקים ובעלי ההון.

היו ביניהם גם ויכוחים אם להעסיק את הפועלים ואם ליהנות מזה מבחינה כלכלית, כי זה נגד את התורה של מרקס. יש את הנאום המפורסם "אני בוש ונכלם" של דוד בן גוריון, שתקף את הקיבוצים על כך שהם לא מעוניינים להעסיק את תושבי העיירות.

נניח שהיו מיישבים את עיירות הפיתוח באוכלוסיה מעורבת. זה היה נראה אחרת?

יש לי חבר שגר ביבנה, יש שם 70% אשכנזים. הוא סיפר לי שכשהיה בכיתה א' היו באמת פערים, אבל בסוף כיתה י"ב מי שהיה מוכשר הצליח. בעיני הפתרון הוא עירוי אוכלוסין. אני חוויתי אינטראקציה מאוחרת עם קיבוצניקים כשהייתי בגרעין ביטבתה. זה בריא, יש לי חברים טובים משם ואני שומר אתם על קשר עד היום.

מעברת כיסלון
דוד אלדן / לע"מ

אנחנו מדברים על מדיניות שגויה שננקטה לפני עשרות שנים, והשאלה היא מה למדנו, אם בכלל, ומה השתנה.

התפישה היא שטעינו פעם בשנות ה-50 והיום זה אחרת, אבל זה לא נכון. המדיניות הזו ממשיכה עד היום. אם נקפוץ לשנות ה-90, גם את העולים מבריה"מ שלחו לעיירות הפיתוח. נתיבות ושדרות הוכפלו, הגיעו לשם גם קווקזים ובוכרים. ומה עם הערים העשירות? לא קלטו כלום.

וכך קרה גם עם עולי אתיופיה.

בדיוק. כששולחים 3,000 יהודי אתיופיה לקרית מלאכי, המשמעות היא מוות של 100 שנה לקרית מלאכי. זה לא שרמת השרון קלטה 10%. הנטל הזה הוא נטל כלכלי אדיר. אני משתדל לא להגיד את המלה אפליה, אבל כהיסטוריון צריך לדבר גם על העובדות, והמספרים אומרים שרמת השרון קלטה אפס ושדרות קלטה 100%. זו מדיניות עקבית. ויש גם את עניין התקציבים: אם נשב על תקציב המדינה ונבדוק כמה המדינה מעבירה לתלמיד ברעננה לעומת תלמיד בשדרות - נראה פערים גדולים.

מאשימים את המזרחים בבכיינות, עבר עבר זמן רב מאז העלייה ובכל זאת דברים לא השתנו.

מעולם לא אמרתי "אכלו לנו שתו לנו". העובדות ההיסטוריות מצביעות על צורך בתיקון, על פגם בקבלת ההחלטות, על הטיה ועל הדרה, אלה עובדות היסטוריות. אני כמי שגדל בשדרות, בתקופות מסוימות במצוקות כלכליות במשפחה של 11 נפשות, מעולם לא שמענו בבית תלונות על קיפוח, וגם לא השמעתי את זה לילדים שלי. אותי מעניינת החברה הישראלית, הערכים שמנחים אותי הם שוויון וצדק. אני אומר שיש צורך בתיקון. אני מודאג מהקיטוב המעמדי והכלכלי.

אז מה צריך לעשות?

שינויים כלכליים ודמוגרפים. כיום, בגלל מחירי הדירות הגבוהים, זוגות צעירים שלא יכולים להרשות לעצמם לגור בראשון לציון עוברים לשדרות. זה שינוי. אבל זה צריך להיות בכל התחומים. בחינוך, למשל, התקציב מגיע משלושה מקורות: המדינה, הרשות המקומית וההורים. תלמיד שגר בהרצליה מקבל יותר משלושת המקורות האלה בהשוואה לתלמיד שגר בנתיבות. העובדות צועקות לשמים, קחו כל תקציב שתרצו ובכל פרמטר שתבדקו תגלו פערים.

תן דוגמה.

יש את העניין שנקרא מצ'ינג - המדינה מקציבה כספים בתנאי שהרשות המקומית משווה את התקציב עבור אותו פרויקט. מי נהנה מזה? הרשויות העשירות, כי לרשויות העניות אין כסף, אז גם התקציב המקורי מהמדינה לא מועבר להן. כשעמיר פרץ היה השר להגנת הסביבה הוא גילה מיליארד שקל שמחייבים מצ'ינג וביטל את העניין. ובכלל, מה הסיכוי של תלמיד באופקים לראות הצגה בהבימה? מה הסיכוי של תלמיד בשלומי לשמוע אופרה? אפס. אני לא מתפרנס מקיפוח ואפליה, אבל אני חרד לחברה הישראלית.

מחאת תושבי הרשויות המקומיות
אמיל סלמן

איך הגעת לשדרות?

נולדתי בכפר אוטאט אלחאג' במרוקו, שאפילו המרוקאים לא יודעים איפה הוא. זכיתי להתחנך אצל אבא שלי שהיה מורה ובגיל 4 וחצי למדתי קרוא וכתוב. בהמשך למדתי באליאנס כמה חודשים עד שעלינו ארצה. זה היה ב-1963, כשהייתי בן 6. נשלחנו לירוחם, אבל שנה אחר כך דוד שלי, שהיה מפא"יניק, עשה לנו "פרוטקציה" והעביר אותנו לשדרות.

היה צריך פרוטקציה בשביל להגיע לשדרות?

אני צוחק. הרי זה לא שהעבירו אותנו לרמת השרון, דוד שלי רצה שנהיה ליד המשפחה. היתה לי ילדות שלווה במרוקו, אמא שלי אומרת ששם מצבה היה טוב - היו לה שתי משרתות - ובישראל היא עבדה קשה. אבא שלי היה מורה, שוחט ורב בקהילה, וכשעלינו ארצה שאלו אותו איפה הדיפלומה, ולא היתה לו. אז הוא הלך ללמוד במדרשה למורים, ובכל זאת לא קיבלו אותו לעבודה.

אז מה הוא עשה?

הוא עבד כמטאטא רחובות בשדרות, השתכר מעט מאוד ובמקביל כתב מזוזות. אבל הוא היה צנוע ואף פעם לא התלונן. הוא נהג להגיד ש"זכה לטאטא את עפר ארץ הקודש". אמא שלי היתה אנאלפביתית, ועבדה בארבע עבודות במקביל. זכיתי לשטוף אתה רצפות ולקטוף אתה גזר בקיבוץ. היא מעולם לא אמרה את המלה קיפוח, היא היתה אש ודחפה אותנו קדימה, המסר שלה לנו היה שצריך להצליח ואנחנו לא סתם תשעה אחים אקדמאים. אני בוגר כיתה י' בשלושה מקומות. זרקו אותי שלוש פעמים ומעולם לא זכיתי לסיים י"א.

ובכל זאת הגעת עד דוקטורט.

את הבגרות השלמתי רק בגיל 25. היתה לי מורה שקראו לה נעומי וגנר, הקדשתי לה ולבעלה יגאל את הספר שלי, על זה שפתחו לי צוהר להשכלה. אז כבר היה לי ברור שאני ממשיך עד הדוקטורט עם כל הקשיים של לעשות בגרות תשע שנים אחרי כיתה י'. אבל היתה לי אמביציה ללמוד ולהצליח. אני לא יכול להגיד שזה רק מהחינוך של ההורים שלי, אלא כי גם כי פגשתי אוכלוסיות אחרות. מרוקו היא לא הדוגמה שלי.

מה עשית בתקופת התיכון במקום ללמוד?

הייתי מדריך בנוער העובד. בהמשך התגייסתי לגולני. אחרי הצבא היתה תופעה בשדרות שבוגרי הקן חוזרים להדריך. הקמתי ארגון של צעירים בשדרות, בהתחלה זה היה בשביל עצמנו, ואחר כך זה נהפך לפוליטיקה. הצטרפתי לתנועת העבודה ויחד עם עמיר פרץ כבשנו את העיר - ניצחנו את המפד"ל. עמיר חייב לי על זה עד היום. היתה תקופה קצרה שבה טעמתי את טעמה של הפוליטיקה המקומית, הייתי סגן ראש העיר.

אהרון כהן
עופר וקנין

אולי פוליטיקה היא מפתח לשינוי?

עכשיו לוחצים עלי לרוץ לראשות העיר, כי בשדרות נבחר ראש עיר מהגרעין התורני ויש בציבור תחושה שהוא נותן עדיפות לאוכלוסיות הדתיות. אני פוחד להיכנס לקלחת הזו. באופן אישי זה לא חסר לי, והדבר האחרון שאני רוצה לשמוע מקבלנים זה שהם מוכנים לממן לי את הריצה.

קשה לנצח מעמדה של איש מפלגת העבודה.

הליכוד כבש את עיירות הפיתוח, בין היתר בגלל כל הדברים שדיברנו עליהם. בבחירות האחרונות ממש התביישתי, עליתי על הבמה בכנס בשדרות ואמרתי: "אל תעשו חשבון ליכוד או מערך, תצביעו לעמיר פרץ, הוא עשה בשבילנו הרבה". אבל כשהגיעו התוצאות התברר שרק 7.8% הצביעו למחנה הציוני. זו היתה בושה. בעבר היתה הזדמנות היסטורית לגשר, אבל זה לא קרה.

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם