תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ההזדמנות הכי גדולה בעולם שהישראלים מחמיצים

לכתבה
קו הרקיע של מומבאי. מומבאי מורכבת מניגודים. עושר ועוני, קודש וטומאה, ישן וחדש.Dreamstime

הודו, הדמוקרטיה הגדולה והענייה בעולם, מחזרת אחרי הטכנולוגיה הישראלית. עם 680 מיליון משתמשי מובייל, 408 מיליון משתמשי אינטרנט וזינוק של עשרות אחוזים בשנה בשימוש במסחר אלקטרוני ובבנקאות דיגיטלית ■ אז מדוע בכל זאת כבר חמש שנים היקף הסחר בין שתי המדינות אינו צומח?

37תגובות

(מומבאי) בספטמבר האחרון תקפו מחבלים פקיסטנים בסיס של צבא הודו בחבל קשמיר, מצדו ההודי של הגבול, והרגו 19 חיילים. בתגובה הגיב צבא הודו בסדרת "תקיפות כירורגיות", נגד ארגוני המחבלים הפקיסטניים, מצדו הפקיסטני של הגבול. ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, היה גאה מאוד ביכולות המדויקות של צבאו. באוקטובר הוא אמר כי "הגבורה של צבאנו היא שיחת היום בארצנו. התרגלנו לשמוע על יכולות צבאיות כאלה של ישראל. האומה ההודית רואה עתה שהצבא ההודי טוב לא פחות".

דבריו של מודי לא זכו לתשומת הלב הראויה בישראל, וחבל שכך. מדובר באמירה שישראל לא היתה יכולה לברך עליה יותר, משתי סיבות עיקריות. האחת, האמירה של מודי מסמלת את שינוי היחס של הודו לישראל. ישראל, שבמשך שנים היתה מוקצית בהודו, נהפכת למדינה חשובה ופופולרית במיוחד גם בזכות יכולותיה הצבאיות, שזוכות להערצה בהודו, וגם בזכות יכולותיה הטכנולוגיות, שזוכות להערצה לא פחותה. למעשה, בכירים במשרד החוץ של הודו מעריכים כי ברחוב ההודי יש שלוש מדינות שזוכות להערצה — סינגפור, יפן וישראל, שלושתן בזכות היותן מודל לחיקוי של הצלחה כלכלית וטכנולוגית, וכן בשל יחסים ידידותיים ממושכים עם הודו.

הסיבה השנייה לכך שהציטוט של מודי חשוב כל כך היא מודי עצמו. בישראל ממעטים להתעניין בפוליטיקה המזרח־האסייתית, ובכך החמיצו את דריכת כוכבו של ראש הממשלה הנוכחי של הודו. מדובר בכוכב עליון. למעשה, בתוך משבר המנהיגות הכללי הפושה בקרב המדינות הדמוקרטיות, מודי הוא ככל הנראה המנהיג הדמוקרטי החזק והפופולרי ביותר בעולם כיום. מאות מיליוני הודים מעריצים את מי שבמשך 13 שנה ניהל את מדינת גוג'אראט — אחת מ–29 המדינות המקומיות המרכיבות את הפדרציה ההודית, עם 60 מיליון תושבים — והצליח להביא אותה לקצב הצמיחה המהיר ביותר בקרב כל המדינות בהודו. הציבור ההודי מעריץ אותו למרות הכתם בעברו — תחת שלטונו פרצו ב–2002 מהומות גזעניות בגוג'אראט שבמהלכן נטבחו אלפי מוסלמים בידי קיצונים הינדים — ואולי דווקא בגללו.

כלאומן הינדי, תומך נלהב בתפישות של כלכלה חופשית, הפרטה וצמצום חלקה של הממשלה בכלכלה, ורווק מושבע, מודי נהנה ממיתוג נדיר כפול בפוליטיקה ההודית: מנהיג שהצליח לקדם את כלכלת המדינה המקומית שלו, עם קבלות ברורות לכך, ואדם שאינו מושחת באופן אישי. במדינה שבה השחיתות הכלכלית היא נגע פושה, וכמעט כל ממשלות הודו הקודמות התקשו למלא את ימיהן — ובוודאי שלא הצליחו להיבחר מחדש — בשל עננת השחיתות שאפפה אותן, המוניטין הנקי של מודי ממצב אותו כסופרסטאר של ההמונים ההודים. לראשונה זה שנים ארוכות הממשלה המכהנת נהנית מרוב מוחלט בקונגרס, ועוצמתו של מודי כל כך גדולה שמומחים רבים מעזים להסתכן בהערכה כי מודי יעשה את הלא ייאמן, ויצליח להיבחר בבחירות 2019 לכהונה שנייה כראש ממשלה — הצלחה שאף ממשלה הודית קודמת לא זכתה לה בעשורים האחרונים.

ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי
SHAILESH ANDRADE/רויטרס

העדות המוחצת לפופולריות ההמונית של מודי הגיעה בסוף 2016. ב–8 בנובמבר הדהים מודי את ההודים ואת העולם כולו כשהכריז על ביטול 86% מהכסף המזומן. מודי הודיע כי כל השטרות של 500 ו–1,000 רופי (כ–30 ו–60 שקל, בהתאמה), שהיו השטרות העיקריים במחזור, יבוטלו, ויומרו עד סוף 2016 לשטרות חדשים. משמעות ההכרזה היתה כי מזומן בשווי של כ–220 מיליארד דולר צריך היה להיות מוחלף תוך כ–50 יום. התוכנית של מודי נשמרה בסוד, כי עיקר מטרתה היתה לפגוע בכלכלה השחורה ההודית המתנהלת כולה במזומן — 90% מהעסקות בהודו, המהוות 45% מהתוצר הלאומי, נעשות במזומן, 80% מהמשכורות משולמות גם הן במזומן, במדינה שבה ל–40% מהאוכלוסיה אין חשבון בנק.

רק שהסודיות, בצירוף יכולת הביצוע הירודה של הממשלה ההודית, הפכה את התוכנית הגרנדיוזית לכאוס. התברר כי בתי הדפוס של הבנק המרכזי ההודי לא מספיקים להדפיס שטרות חדשים בקצב המדביק את הביקוש. הבנקים ההודיים, שלא שותפו בתוכנית, לא נערכו ולא ידעו מה לעשות עם ההמונים הצובאים על פתחיהם בניסיון נואש לקבל מזומן כשר ליד. מיליוני אנשים עמדו ימים שלמים בתורים כדי להחליף את השטרות הישנים בחדשים. מיליונים רבים נותרו ללא משכורת, לאחר שלמעסיק לא היה די מזומן כדי לשלם להם.

הכלכלה ההודית נעצרה בחריקת בלמים: מכירת מכוניות חדשות צנחה ב–40%, ספרים צנחו ב–20%, חברת קוקה קולה בהודו דיווחה על צניחה של 12% במכירותיה, המסחר הזעיר ספג מפלה בהיעדר יכולת לשלם עבור סחורות, וכמובן — שוק הדיור הגואה של הודו, שהוזן ברובו הגדול בכסף שחור, התרסק עם מפולת של עשרות אחוזים במחירי דירות היוקרה. כל הכלכלנים בהודו מאוחדים בדעתם כי מודי הכניס את כלכלת הודו למיתון, שיימשך שני רבעונים לפחות, ושבמהלכו תאבד כלכלת הודו 1% עד 3% תוצר.

כל הכלכלנים מאוחדים בדעתם שהכלכלה השחורה ספגה מפלה קשה בזכות המהלך — מי שהעלימו הכנסות במזומן נאלצו להמיר את המזומן בבנק, ולשלם עקב כך מס של 50% ויותר. רבים בחרו שלא להתוודות על העלמות הכספים שלהם, ולכן בחרו להחליף את הכסף שבידם דרך השוק השחור בשער של חצי — על כל שטר ישן של 500 רופי הם קיבלו רק 250 רופי חדשים. בהודו התפתח בחודשיים האחרונים שוק שחור של החלפת מזומן, כאשר כנופיות רוכשות מזומן ממעלימי מסים, ומשתמשות לאחר מכן באלפי מפקידים קטנים כדי להלבין את הכסף — בהפקדות קטנות בכל פעם — דרך הבנקים. ההערכה היא שהיו מעלימי מסים שהעדיפו פשוט לשרוף את המזומן שהיה בידיהם, ולא להסתכן בעסקות מפוקפקות עם השוק השחור או בחשיפה כמעלימי מסים.

ובכל זאת, ככל שמעלימי המסים העשירים בהודו ספגו הפסדים כבדים, הכאב שספגה הודו הכפרית היה גדול פי כמה. עובדים יומיים שלא יכלו להמשיך לעבוד, מפני שלמעסיק לא היתה דרך לשלם להם, ורוכלים שלא היו יכולים להמשיך למכור וכך איבדו את מטה לחמם, שילמו מחיר כבד ביותר על היומרות המוניטריות של מודי. חלקם איבדו את יכולתם להתפרנס, באומה שבה השכר הממוצע הוא 300 דולר בחודש — ובלי הכנסה חודשית משפחות עלולות להידרדר לחרפת רעב.

רק שהכאב העצום הזה לא פגע בפופולריות של מודי. מיליונים בהודו הענייה והכפרית בילו ימים בתור להחלפת מזומן, ואיבדו את מקור הפרנסה שלהם, אבל עשו את כל זה בשקט מופתי ותוך הבעת תמיכה מוחצת במודי ובתוכנית שלו. שיעור התמיכה בביטול המזומן של מודי הגיע, על פי חלק מהסקרים, ל–90%, וזה כאשר מדובר בתוכנית שכל הכלכלנים הבכירים קובעים כי היא נוהלה באופן קטסטרופלי, ושכלל לא בטוח שהתועלת שלה — חיסול הכלכלה השחורה בהודו — מצדיק את העלות שלה — פגיעה אנושה בכלכלה ההודית כולה.

מתפרה במומבאי
בלומברג

אז כן, מודי הוא סופרסטאר, ובהיותו לאומן הינדי, שמרן, תומך כלכלה חופשית וביטחוניסט, הוא גם נוטה באופן מובהק לתמוך בישראל. לא בכדי מערכת היחסים שלו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו טובה כל כך, ולא בכדי השנה החולפת עמדה בסימן ביקורים היסטוריים של נשיא הודו בישראל והנשיא ראובן ריבלין בהודו. מודי מחמם את היחסים עם ישראל, בד בבד עם פתיחתה של הודו לעולם.

מאז היבחרו ב–2014 השיק מודי כמה רפורמות כלכליות ענקיות, שכולן מכוונות לדבר אחד: להגדיל את הפתיחות העסקית של הודו, למשוך אליה משקיעים זרים, לצמצם את הביורוקרטיה הממשלתית הידועה לשמצה, להפריט ענפים שלמים, להזניק את הודו המפגרת שנות דור טכנולוגיות. כל התוכניות האלה משיקות היטב עם החוזקות של הכלכלה הישראלית, שההודים מחזרים אחריה עתה במרץ. רק שלא בטוח שהחיזור נושא פירות.

שותפות הגורל של הודו וישראל

פורום ישראל־הודו, פורום של אנשי עסקים בכירים משתי המדינות, בניהולן של אוניברסיטת תל אביב, התאחדות התעשיינים ההודית (CII) והעמותה הפילנתרופית ההודית־אמריקאית Ananta Aspen, נפגש בחודש שעבר במומבאי. זאת פגישתו התשיעית של הפורום, כשהוא זוכה לאירוח ממשלתי בכיר — שר החוץ בפועל של הודו אירח את הפורום — ולהשתתפות של בכירי עולם העסקים בשתי המדינות, לרבות נציגים מהצד ההודי של חברות ענק כמו טאטא ו–Triveni Engineering, נציגים של כמה מהאוניברטאות המובילות בהודו ובישראל, שגריר ישראל בהודו ועוד.

למרות הנציגות הבכירה של אנשי עסקים, פוליטיקאים ואנשי אקדמיה, השאלה שריחפה מעל הדיונים היתה כיצד ייתכן שכבר תשע שנים נפגש הפורום הזה, מלא כוונות טובות והזדמנויות עסקיות, אבל בפועל מערכת היחסים הכלכלית בין שתי המדינות אינה מתרוממת. מאז 2010 היקף הסחר של ישראל והודו הוא 4–5 מיליארד דולר בשנה, קרוב ל–6 מיליארד אם מוסיפים את הסחר הביטחוני, ואינו זז משם. סך היצוא הישראלי להודו ב–2015 היה 2.2 מיליארד דולר, ירידה מ–2.9 מיליארד שכבר הגענו אליה ב–2010. בניכוי יהלומים, שהערך המוסף שלהם נמוך מאוד, היקף היצוא הישראלי להודו בשנה הקודמת היה רק 1.2 מיליארד דולר — בקושי 3% מהיקף היצוא של ישראל.

זאת, בשעה שהודו היא המדינה השנייה בגודלה בעולם, עם 1.25 מיליארד איש (תוך עשור היא צפויה לעקוף את סין, וליהפך למדינה הגדולה בעולם), עם קצב הצמיחה המהיר ביותר בעולם בשנים האחרונות — 7.5% בשנה, ועם היקף משיכת השקעות זרות הגבוה ביותר בעולם ב–2015 — 44 מיליארד דולר, יותר מסין. ולא רק, אלא שזאת בשעה שהודו היא דמוקרטיה משגשגת, שרואה בישראל שותפת גורל — ההודים נוהגים לומר שבין בנגלדש למרקש (מרוקו) יש רק שתי דמוקרטיות ושתי מדינות שאינן מוסלמיות. במקרה מדובר באותן שתיים, ישראל והודו.

מערכת היחסים בין הודו לישראל החלה רשמית ב–1992, אבל נוהלה שנים ארוכות על אש קטנה. למרות היותה דמוקרטיה, הודו היתה שנים ארוכות חלק מגוש המדינות הבלתי מזוהות, כלומר הושפעה מאוד מבריה"מ. ההשפעה הזו גררה מערכת יחסים קרירה עם ארה"ב ועם ישראל, ותמיכה מסורתית בעמדות הפלסטיניות נגדנו. ההשפעה הזו גם מקבלת את ביטויה בכלכלה ההודית, שהיתה ונשארה כלכלה סגורה, בשליטה ממשלתית, עם הגבלות קשות על השקעות זרות.

התפנית החלה עם הסכמי אוסלו, שהביאה ליצירת יחסים דיפלומטיים בין המדינות, וביתר שאת בשל אחד מסכסוכי הגבול האלימים שפרצו עם פקיסטן ב–1999. ההודים נזקקו לסיוע מיידי בנשק, ומשרד הביטחון הישראלי, בתבונה רבה, נחלץ לעזרתם. מאז נשארה מערכת היחסים הביטחונית ההודית־ישראלית קרובה להפליא. למעשה, הסחר היחיד המצליח בין ישראל והודו היה ונשאר הסחר הביטחוני ומערכת היחסים הביטחונית רק הולכת ומתהדקת עם השנים.

הפער בין ההצלחה בסחר הביטחוני לכישלון המתמשך בסחר האזרחי בולט ביתר שאת בשנים האחרונות — כאשר הודו נמצאת בתנופה של פתיחה לעולם, והיא הולכת וממצבת עצמה כאחת מחמש הכלכלות הגדולות בעולם, וכמי ששואפת לקדם את עמה ולהילחם בעוני באמצעות שימוש בטכנולוגית עילית. במידה רבה הכישלון הזה נובע מהבדלי תרבויות, אבל גם ובעיקר מהבדלי צרכים.

משגרים לוויינים לחלל, אבל אין שירותים לעניים

הודו היא ארץ של ניגודים, שההודים יהיו הראשונים להודות בהם. מדובר בדמוקרטיה הגדולה בעולם, ודמוקרטיה פעילה ומשגשגת — שיעורי ההצבעה בהודו גבוהים, וכמעט כל הודי גאה ביכולתו להשפיע באמצעות הקול שלו. יתרה מכך, התרבות הסובלנית ההודית מעודדת שיח, ולכן ההודים מנהלים שיח ציבורי, ביקורתי פתוח ופורה, עם עיתונות חופשית משגשגת.

ההודים גאים בדמוקרטיה שלהם, במיוחד מפני שהיא מתקיימת למרות תנאי פתיחה כמעט בלתי אפשריים: 1.25 מיליארד איש, ב–29 מדינות עצמאיות שונות, עם עשרות מיעוטים בתוכם מיעוט מוסלמי גדול (15%), שדוברים יותר מ–20 שפות, עם מאבק גבול מתמשך עם הפקיסטנים באזור קשמיר — דבר שיוצר גם רגישות רבה מול המיעוט המוסלמי הגדול, ובעיקר עם עוני נורא.

הסחר בין הודו לישראל במיליארדי דולרים

מתוך 1.2 מיליארד הודים, כ–600 מיליון חיים מתחת לקו העוני. המשמעות היא כפרים נידחים בלי מים זורמים (ובוודאי בלי מים נקיים) ובלי חשמל. כך, לפי נתונים שמספק אלי תדהר מפירמת רואי החשבון והייעוץ העסקי דלויט בישראל, 75 מיליון הודים חיים ללא מים זורמים כלל — מדובר באוכלוסיה הגדולה בעולם ללא מים. 400 מיליון הודים עושים את צרכיהם בטבע, שוב מדובר באוכלוסיה הגדולה ביותר בעולם. המביך הוא שממשלת הודו השקיעה הון רב בשנים האחרונות בבניית בתי שימוש בכפרים ההודיים. גם קרן ביל ומלינדה גייטס השקיעה מאמצים ניכרים כדי להפסיק את הנוהג ההודי של עשיית הצרכים בטבע — נוהג שכמובן מזהם את הסביבה, המזון והמים וחושף את הנשים שיוצאות בלילה החוצה למעשי אונס — לרבות תשלום לכפריים, בניית בתי שימוש, ואפילו ניסיונות טכנולוגיים לבנות בתי שימוש ללא מים שדורשים מעט מאוד תחזוקה.

זה לא עזר. ההודים ממשיכים לעשות את צורכיהם בטבע, גם כאלה שגרים בתוך הערים, בשל סלידה מהלכלוך של בתי השימוש, וחוסר רצון לעסוק בניקיון שלהם — עבודה שבאופן מסורתי היתה שייכת לכת הטמאים, הקאסטה הנמוכה ביותר בהודו, אבל עם ההתקדמות החברתית גם הטמאים לא מוכנים יותר לעסוק בה.

הפרדוקס הוא שהודו היא מעצמה טכנולוגית. יש לה כמה מהאוניברסיטאות הטובות בעולם. בעמק הסיליקון יש כמעט יותר מהנדסים הודים מאמריקאים — שתי אוכלוסיות המהנדסים הבולטות בעמק הסיליקון הן ההודים והישראלים. הודו היא גם מעצמה גרעינית ומעצמת חלל — היא אחת המדינות היחידות המשגרות לוויינים לחלל.

באותה שעה הודו לא מסוגלת לספק מים נקיים לאזרחיה, וגם כמעט לא זכויות סוציאליות: בהודו אין ביטוח לאומי, אין פנסיה, ואף שיש חינוך ציבורי ומערכת בריאות ציבורית — מדובר במערכות כושלות. בכפרים הנידחים בתי החולים ריקים מציוד ומרופאים, מאחר שרופאים לא רוצים לעבוד בפריפריה ההודית. בתי הספר חדשים — הממשלות ההודיות בנו כמיליון בתי ספר בשנים האחרונות — אבל בחלק גדול מהם אין חשמל, 60% מהמורים לא מתייצבים לשיעורים ו–70% מהתלמידים נושרים בתום השנה השמינית. הסיבה הרשמית לנשירה ההמונית היא שהם לא מצליחים לעמוד בבחינות הכניסה לבתי הספר התיכוניים, שדורשים רמת בקיאות של כיתה ה'. הסיבה המעשית היא שמרביתם פורשים מאחר שהם חייבים לסייע בפרנסת המשפחה, בכפרים שבהם המשפחות העניות יולדות ילדים רבים, וההורים הם בדרך כלל חקלאים שאינם יודעי קרוא וכתוב, וכל הכנסת המשפחה נסמכת על היבול מהחלקה המשפחתית.

הודו גאה בצמיחה המהירה שלה בשנים האחרונות, הצמיחה הגבוהה בעולם, ובכך שהצליחה להצמיח מעמד בינוני משגשג. אלא שההגדרה "מעמד בינוני" היא מושג חמקמק. ארונאבה גהוש, דוקטור לכלכלה מאוניברסיטת אוקספורד ויועץ של ממשלת הודו בנושאי אנרגיה ושימור סביבה, מצביע על כך שמקובל לקבוע שמעמד הביניים בהודו מכיל כ–300 מיליון איש, אבל כאשר מפרקים את המושג לגורמיו מגלים שלפחות מ–10% מההודים יש מקרר בבית, רק ל-2% יש מכונית, רק 4% משלמים מס הכנסה, ורק ל–15% יש כלי תחבורה שאינו מכונית (לרוב אופנוע), ולמחצית מההודים אין גישה לבית שימוש, פרטי או ציבורי. "אנחנו מצליחים לבנות לוויין, אבל לא לספק מים נקיים", הוא אומר, ומוסיף: "בכל זאת ההישג ההודי עצום: אנחנו הדמוקרטיה הענייה בעולם, ואנחנו מצליחים להישאר דמוקרטים למרות הפערים והעוני".

זאת החידה הגדולה של הודו: כיצד היא מצליחה להישאר דמוקרטיה סובלנית, מכילה ויציבה למרות העוני הנורא. את אותה חידה אפשר לשאול גם הפוך: הכיצד הודו נשארת ענייה כל כך, אף שלאחרון ענייה יש זכות בחירה ולכן בהכרח יש קול ויכולת השפעה. "לאנשים יש זכות לבצע בחירות גרועות", אומר ד"ר גהוש, ומרמז לכך שהדמוקרטיה ההודית משמרת לכל אזרח את זכות הביטוי שלו ואת זכות הבחירה — אבל לא את הזכות לחיות חיים סבירים, עם שוויון הזדמנויות. בהודו אין שוויון הזדמנויות, והמוביליות החברתית נמוכה מאוד. ילד שנולד למשפחה ענייה בכפר מרוחק כמעט בוודאות ימות באותו מקום ובאותו מצב חברתי־כלכלי, בהיעדר מערכת חינוך שמאפשרת לו לשדרג את עצמו.

"ההורים הם בורים בעצמם, ואין להם יכולת לשפוט את מערכת החינוך של ילדיהם", אומר אמיטאב וירמני, פעיל חברתי בתחום החינוך בהודו הכפרית. "הם רואים ספרים, מדים, בניינים חדשים ובעיקר ארוחות חינם. זה מה שמשכנע אותם, ולא איכות ההשכלה שהילדים שלהם מקבלים".

ד"ר קהינבראג' ג'נגיד
מירב ארלוזורוב

בתי הספר החדשים והארוחות החמות הם הפיתוי שבאמצעותו מנסה ממשלת הודו למשוך את הילדים העניים ללימודים. רק שבהיעדר יכולת ניהול — בהודו יש 1.4 מיליון בתי ספר שלממשלה המרכזית בהודו יש מעט מאוד השפעה עליהם — הפיתוי לא מבטיח הזדמנות אמיתית לחיים טובים יותר. ד"ר קהינבראג' ג'נגיד, מרצה ליחסי ישראל־הודו באוניברסיטת ג'ינדל בניו דלהי, נשוי לישראלית, הוא המחשה לכך. ג'נגיד הוא היחיד מהכפר שלו שאי־פעם זכה להגיע להשכלה אקדמית, שלא לדבר על דוקטורט. הוא גם מהמעטים בכפר שדובר אנגלית שוטפת — רק 8% מההודים דוברים אנגלית, וגם ג'נגיד הגיע לתואר הראשון שלו בדלהי כשהוא יודע רק מלים ספורות באנגלית, לאחר שבמשך כל שנות לימודיו זכה לשעה אחת בשבוע של לימודי השפה. הוא הצליח להתגבר על כל הפערים, ולהגיע למעמד של מרצה באוניברסיטה פרטית יוקרתית בדלהי, בזכות כישרון יוצא דופן, אבל גם בזכות מזל: בהיותו בן הזקונים, שמונת אחיו לקחו על עצמם את פרנסת המשפחה הכפרית, ואיפשרו לו להתמקד בלימודים. לולא המיקום שלו במדרג המשפחתי סביר להניח שגם הוא היה צריך לתת כתף ולסייע בפרנסת המשפחה, ואז לעולם הוא לא היה רוכש השכלה ולא היה מצליח לפרוץ את גבולות הכפר.

ג'נגיד מודע לכך ששפר עליו גורלו, ומצביע על הפערים בינו לבין המנקה שלו: היא מפרנסת משפחה בת חמש נפשות משכר של 200 דולר בחודש (400 דולר אם מביאים בחשבון את משכורתו של בעלה מעבודתו כשומר). כל החמישה גרים יחדיו בחדר יחיד, בגודל של 10 מ"ר, שבו גם מבשלים, גם מכבסים וגם ישנים. החדר מבהיק מניקיון, וגם השירותים המשותפים והמקלחת המשותפת לעשר משפחות — המקלחת היא חדר עם דלי — נקיים מאוד. עבור כל זה הם משלמים כ–70 דולר בחודש, ומרגישים בני מזל. בשכונות העוני של מומבאי משלמים עבור הרבה פחות מזה (והרבה יותר מלוכלך מזה) כ–250 דולר בחודש.

בכל מקרה, ג'נגיד מדגיש את חוסר היכולת של המנקה שלו, או של ילדיה, לפרוץ את מעגל העוני — אפילו שהם גרים בדלהי. בית הספר הציבורי לא מאפשר לילדים לרכוש השכלה שתביא אותם לאוניברסיטה, וסביר להניח שהם ינשרו ממנו בשל הצורך לסייע בפרנסת המשפחה. בהיעדר זכויות סוציאליות כלשהן ההורים חייבים להסתמך על הילדים שיפרנסו אותם בזקנתם, ורובם מתפרנסים משכר יומי, מה שאומר שכל יום חופשה או מחלה הוא על חשבונם. לכן הם עובדים 30 ימים בחודש, כדי להגיע לשכר של 250–300 דולר — זאת בשעה שכל ביקור אצל רופא יעלה להם 10 דולרים, בלי עלות התרופות.

רמת המחיה הזו מתקיימת בדלהי, ואותם עובדים משרתים בבתי מעמד הביניים, השולח את ילדיו לאוניברסיטאות פרטיות משובחות, שעולות 6,000 דולר בשנה. האליטה ההודית בדלהי או מומבאי היא מהעשירות והמשכילות בעולם, וילדי העשירים רוכשים השכלה גם בטובות שבאוניברסיטאות בארה"ב או בבריטניה. היכן הסולידריות החברתית של ההודים? זאת כנראה החידה הגדולה ביותר של הדמוקרטיה ההודית: הכיצד יכולים להתקיים פערים אדירים כל כך, ועוני נורא כל כך, במדינה שמקדשת את זכויות האזרח וזכות הבחירה של כל אזרחיה? הכיצד העניים לא משתמשים בקולם כדי לתבוע מהפוליטיקאים ההודים לשפר את מצבם?

השאיפה: להפוך את הודו למעצמת ייצור

התשובה מורכבת. חלקה נובע ככל הנראה מהתפישה התרבותית ההודית של קארמה ושל קאסטות. הריבוד החברתי של החברה ההודית לקאסטות — הגם שהקאסטות אסורות בחוק בפועל הן ממשיכות להתקיים — מביא לכך שאדם שנולד למעמד מסוים משלים עם גורלו שהוא ימות באותו מעמד. אין לו שאיפה לשפר את מצבו, מאחר שמצבו הוא מולד, ולכן הוא לא תובע זכויות נוספות וגם לא מצפה לקבל אותן. זאת גם הסיבה לכך שהאליטה ההודית אדישה לעתים קרובות לעוני הנורא שמקיף אותה, כי אם מדובר בגזירת גורל הרי שאין זה מאחריותם של העשירים לפעול לקידום העניים. ככל הנראה, התפישה הזו מושרשת גם בקרב הדרגים הפוליטיים.

הפעיל החברתי, אמיטאב וירמני
מירב ארלוזורוב

העוני והבערות מקשים על החלשים להגדיר את הדרישות שלהם. פוליטיקאים פופוליסטים קונים את קולות בוחריהם באמצעות הבטחות קלות, בעיקר אינספור סובסידיות ורפורמות אגרריות. הכפריים העניים מקבלים מים וקרקע חינם, ומבחינתם בכך הם שיפרו את מצבם — גם אם בפועל הם לעולם לא יצליחו להרוויח מספיק כדי להיחלץ מהכפר או לרכוש השכלה טובה.

בנוסף, קשה מאוד לנהל את הודו בהיותה דמוקרטיה פעילה ומבורדקת. 29 המדינות נהנות מעצמאות פדרטיבית, והנכונות שלהם לשתף פעולה עם הממשלה המרכזית ההודית תלויה בבריתות פוליטיות. במדינה שבה כל חמש שנים בממוצע מתחלפת ממשלה, קשה מאוד לכרות בריתות כאלה או לבצע תוכניות לטווח ארוך. העוני והיעדר האכיפה מביאים לביורקרטיה מנוונת ולשחיתות איומה — חלק משמעותי מהפקידות ההודית, בעיקר במדינות המקומיות, מתפרנסת מתשלומי שוחד. השחיתות מגיעה גם לרמות הגבוהות ביותר בממשלה המרכזית. ולבסוף, ההקפדה על זכויות האזרח מקשה על ההודים לבצע מהלכים דרמטיים של בינוי תשתיות, כפי שעשו הסינים ב–30 השנים האחרונות.

בכלל, אם יש דבר שמוציא את ההודים השקטים משלוותם זאת השאלה איך ייתכן הכלכלה הסינית גדולה פי חמישה משלהם, אף שלכאורה להודו יתרון יחסי מובנה על סין בהיותה מדינה דמוקרטית, דוברת אנגלית, ועם מערכת בתי משפט המגנים על עריכת חוזים. ההודים שבים ומדגישים שבהיותם דמוקרטיה, הם לא יכולים לתת הוראה לכפרים שלמים להתפנות ממקומם, וגם לא יכולים אפילו להוריד הוראות לממשלות המקומיות.

ד"ר גהוש, לעומת זאת, סבור כי הטיעון הדמוקרטי בא לכסות על החולשה הניהולית של הודו: חוסר הנכונות להשקיע בשיפור ההון האנושי באמצעות בניית מערכות חינוך ובריאות טובות, מאחר שמדובר במהלכים שיישאו פירות רק עוד עשרות שנים ולאף פוליטיקאי אין אינטרס לעשות זאת. גם זהו חלק ממחיר הדמוקרטיה.

עם זאת, אין עוררין על כך שלאט ובטוח מצבה של הודו משתפר. עם צמיחה ממוצעת של 7% בשנה, גם בהיעדר נכונות מצד האוכלוסיה לשלם מסים, הממשלה הפדרלית מקבלת מספיק הכנסות כדי להשקיע יותר בתשתיות פיזיות או אנושיות. כאן גם נכנס לתמונה ראש הממשלה מודי, שמנער את הודו. ביטול המזומן הוא רק אחרון צעדיו, שקדמו לו צעדים ענקיים כמו הגעה להסכמה עם כל המדינות בהודו על מס קנייה (מע"מ) פדרלי אחיד — דבר שאמור להקטין את הביורוקרטיה בסחר ביניהן ולהגדיל את השליטה הפיסקלית של הממשלה המרכזית.

התוכנית הגדולה ביותר שלו נקראת MAKE IN INDIA ונועדה להפוך את הודו, בדומה למה שעשתה סין לפני שני עשורים, למעצמת ייצור עבור החברות הגלובליות — השאיפה היא להכפיל את היקף הייצור התעשייתי מהתוצר לכ–25% תוך עשור. לשם כך פותח מודי את כלכלת הודו להשקעות זרות, באמצעות הפרטות רחבות היקף, הקטנת הרגולציה הממשלתית, מתן הטבות מס להשקעות זרות, חיוב חברות זרות לייצר בהודו כדי להיכנס לשוק ההודי, ובעיקר מתן היתר לחברות זרות להשקיע בחברות הודיות — העבר הסמי־קומוניסטי של הודו הביא לכך שהממשלה שולטת במרבית הכלכלה, והיא מנעה השקעות זרות בחברות הודיות.

ד"ר ארזנאבה גהוש
ceew.in

מדובר במהלך דרמטי ומוצלח ביותר: תוך שנה זינק היקף ההשקעות הזרות בהודו ב–50%, והגיע לשיא של 44 מיליארד דולר ב–2015. לשם כך מוביל מודי תנופת השקעות בתשתית ההודית, כמו בניית ערים חכמות, תחנות כוח, פרישת מערך סיבים אופטיים, הטמעת טכנולוגיות של אנרגיה נקייה ושל חקלאות מתקדמת, בניית מערך אדיר של הכשרות מקצועיות בניסיון לספק תעסוקה ל–100 מיליון צעירים הודים ועוד.

המספרים שבהם מדובר מסחררים: בהודו ייבנו 500 ערים חדשות תוך עשור, רובן במבנה של ערים חכמות. מספר תחנות הכוח שצפוי להיבנות בהודו בעשור וחצי הקרובים כפול מסך כל תחנות הכוח הקיימות בארה"ב כולה. מדי שנה מקימה הודו תחנות כוח בהיקף הגבוה ב–50% מסך ייצור החשמל הקיים בישראל. מכיוון שמודי הוא מאמין אדוק באנרגיה נקייה, חלק גדול מהצמיחה של מערכת החשמל תהיה באמצעות אנרגיות מתחדשות, בעיקר אנרגיה סולארית. על אלה צריך להוסיף את הפרויקט השאפתני של מודי לניקוי נהר הגנגס — הודו היא אחת המדינות הגשומות בעולם, אבל כיום כל מקורות המים העיליים והתת־קרקעיים שלה מזוהמים קשות, ואין להודים ברירה אלא להתבסס על מי גשמים. ההערכה היא שפרויקט של ניקוי מקורות המים, למעשה של בנייה מחדש של כל מערכת הביוב של הודו, היא השקעה שתימשך לפחות 30 שנה.

בנוסף ערך מודי רפורמת בנקאות, כאשר חייב את כל הבנקים בהודו לפתוח חשבונות בנק גם לחסרי הכנסה — כאמצעי לתשלום סובסידיות לעניים ישירות לחשבון הבנק שלהם, וגם כבסיס לצמיחת עסקים זעירים בכפרים. לשם כך כבר עברו מיליארד הודים זיהוי ביומטרי, וכתוצאה מכך הודו היא המדינה עם מערכת הזיהוי הביומטרי הרחבה בעולם.

מספר המשמשים בהודו, במיליונים

במפגש של פורום ישראל־הודו העניין עלה כנקודת מפתח: הודו, שמערכת הבנקאות שלה מפגרת וסובלת מחובות רבים — מרבית הבנקים הם בבעלות ממשלתית, והניהול שלהם גרוע כל כך שחברות הדירוג הרב־לאומיות מאיימות בהורדת דירוג להודו כולה בגלל מצב הבנקים שלה — נמצאת בנקודת זינוק לקפוץ שני דורות בבנקאות אל עבר בנקאות דיגיטלית. אם סין מובילה את העולם בשימוש בארנק אלקטרוני ובתשלומי המובייל, הודו נמצאת בנקודה שבה היא עשויה ליהפך למובילה עולמית בבנקאות דיגיטלית ובשימוש בטכנולוגיות פינטק (פיננסים).

זאת עשויה להיות אחת ההצלחות החשובות והלא מתוכננות של תוכנית החלפת המזומן של מודי. אודיי קוטק, יו"ר בנק Kotak — אחד הבנקים הפרטיים המצליחים בהודו — העריך בפני משתתפי הפורום כי מהרעה החולפת של החלפת המזומן עשויה להיפתח הטובה של עידן בנקאות דיגיטלית חדש. לדברי קוטק, מתוך 220 מיליארד דולר של מזומן שבוטל, כ–180–200 מיליארד דולר הוחלפו בידי הבנקים, ומתוכם כ–75 מיליארד לא הוחלפו, כי אם נשאר בפיקדונות בבנקים (כלומר, היקף המזומן בהודו הצטצמם בכשליש). מדובר בתוספת של הכנסות ריבית להודים של כ–2–3 מיליארד דולר בשנה.

קוטק העריך כי המעבר לכסף שקוף, המופקד בבנקים, יקפיץ את הודו מדרגה מבחינת יכולת גביית המסים העתידית שלה. עם זאת, חשוב יותר הוא ההלם שגרם המהלך להודים, הלם שגם שידר את רצינות כוונותיו של מודי — שלא היסס לבצע מהלך קשה ולא פופולרי במטרה לזעזע את הכלכלה השחורה ולהגדיל את תקבולי המסים — וגם הבהיר כי ההודים חייבים להיסמך פחות על מזומן ויותר על אמצעי תשלום מתקדמים יותר. כתוצאה מכך היקף השימוש בכרטיסי חיוב זינק פי 2.5 תוך חודש יחיד.

אתרי תשלום, שמשתמשים בטכנולוגיות פינטק, זכו לרוח גבית — אחד הגדולים שבהם דיווח על גיוס לקוחות בקצב של 600 אלף איש ביום בחודשיים האחרונים. השימוש בטכנולוגיות הפינטק נהנה בהודו מיתרון יחסי, בגלל הזיהוי הביומטרי של האוכלוסיה כולה — כך שאין בעיה לפתוח חשבונות דיגיטליים — ובגלל השימוש הנפוץ ב–UPI, ארכיטקטורה פתוחה שמאפשרת מעבר חשבונות בין בנקים, באופן דיגיטלי, מבלי שלבנקים יש אפשרות למנוע זאת. אין מדינה נוספת שבה יש ארכיטקטורה פתוחה מחייבת כזו. "הודו הולכת להיות בפסגת הפינטק העולמית", מעריך קוטק. "בסין ראינו את פריצת הארנק הדיגיטלי, בהודו נראה את מהפכת הבנקאות הדיגיטלית".

ביורוקרטיה לא חסרה - גם בישראל

ההערכה הזו מחדדת את שאלת פוטנציאל יחסי הסחר בין ישראל להודו. אין ספק שפוטנציאל הסחר מבטיח במיוחד, ולו במישור התרבותי: ההודים הם עם חם, פתוח וסובלני, והישראלים חשים באופן טבעי נוח עמם (להבדיל ממערכת היחסים עם הסינים הנוקשים והקרירים). הקרבה הגיאוגרפית והאינטרסים הביטחוניים החופפים — שתי המדינות נמצאות בעימות עם מדינות מוסלמיות המקיפות אותן — יוצרים זהות אינטרסים טבעית. שתי המדינות מתגאות במערכת השכלה גבוהה מתקדמת ובהון אנושי משובח. ולבסוף, ההודים משוועים לטכנולוגיה מתקדמת שתסייע להם לבצע את קפיצת המדרגה הנדרשת להם בתחומי המים, החקלאות, האנרגיה המתחדשת, הבנקאות, הביוטק, הננוטק, חומרים מתקדמים ועוד.

מספר המשתמשים בהודו, במיליונים

למרות זאת, המסחר מגמגם. יש לכך כמה סיבות. ראשית, הביורוקרטיה ההודית, שמלווה לעתים קרובות בשחיתות, מקשה מאוד על ביצוע עסקים בהודו. כדי להתגבר על כך ההשקעות בהודו חייבות להיעשות בשיתוף פעולה עם שותף הודי או עם מתווך הודי, ולעתים קרובות השותפויות האלה עולות על שרטון (יש סיפורי אימים על מתווכים הודים, שבלי להסס גנבו את הטכנולוגיה שהם ייצגו כדי לפתוח עסק עצמאי משלהם). למעשה, כדי להצליח לחדור לשוק ההודי צריך הרבה מאוד סבלנות והשקעה של כמה שנים בבניית מערכת הקשרים לפני שניתן לקטוף את הפירות. למרבית הישראלים אצה הדרך, והם לא מוכנים לבצע את ההשקעה הנדרשת בבניית תשתית היחסים.

ביורוקרטיה מנוונת יש גם מהצד הישראלי. ההודים מתלוננים מרה על הקושי לקבל ויזת עסקים לישראל ועל הבידוק הביטחוני המשפיל בנתב"ג. העובדה שההודים כהי עור, וחלקם נושאים שמות מוסלמיים, הופכת אתם למושא להתעמרות של אנשי הביטחון הישראלים — וגם טייקונים הודים, שהונם מוערך במיליארדי דולרים, מוצאים עצמם מושפלים בידי אנשי ביטחון ישראלים צעירים — מה שממש לא מוסיף לרצון של ההודים לעשות עסקים עם ישראל.

תלמידות בית ספר בהודו
© Andrew Aitchison/In Pictures/

שנית, הצרכים ההודיים שונים במידה רבה ממה שיש לישראל להציע. הישראלים נמצאים בחזית הידע, ומפתחים את הטכנולוגיה המתקדמת והיקרה ביותר. ההודים צריכים טכנולוגיה זולה, פשוטה וזמינה, שאפשר לפרוש בהיקפי ענק באזורים הכפריים העניים. "האם תוכלו להציע לנו את אותה הטכנולוגיה אבל בשליש המחיר?", שואל ג'יימס אברהם, משקיע הודי בתחום האנרגיה הסולארית. "אם התשובה היא בוודאי שלא, אז כדאי שתזכרו שאצלנו אתם יכולים להגיע לפי 30 בהיקף המכירות ממה שתיכננתם".

האתגר הזה, התאמת הטכנולוגיה הישראלית למחיר נמוך אבל בהיקפים אדירים, זר לדנ"א הישראלי, ובמידה רבה הישראלים גם מתנשאים על מי שחושב אחרת. "אנחנו בונים טכנולוגיה שיכולה להביא אותנו לירח", מודה אהרון מניקובסקי, מהשותפים בקרן ההון סיכון פיטנגו, "ואם הלקוח לא רואה את הגאונות בטכנולוגיה, אנחנו נוטים לבטל אותו כטיפש". ההודים, כמובן, אינם טיפשים. הם פשוט צריכים פתרונות אחרים.

הבדל הצרכים מתבטא גם בתחומי עיסוק אחרים. הודו צריכה פרישת תשתיות של סיבים אופטיים, תחנות כוח, תחנות סולאריות ותחבורה בהיקפים אדירים. את זה לישראל בוודאי שאין להציע. גם בתחומים שקרובים לעיסוק הישראלי, כמו טכנולוגיות חקלאות ומים, ישראל היא מעצמה קטנה מכפי שהיא רוצה להציג עצמה — מספר הסטארט־אפים בישראל בתחומי המים האגרוטק אינו גדול, ואת היתרונות של פיתוחו של מרכז כמו מכון וולקני עוד לא למדנו למנף. ההודים, אגב, מזמינים את הישראלים להצטרף אליהם למסע של פיתוח טכנולוגיות חקלאות ומים זמינות וזולות, ומזכירים שפרט לצרכים האדירים של השוק ההודי בתחומים האלה, השוק הבא שיצטרך את אותם פתרונות הוא אפריקה.

ברשות החדשנות (לשעבר המדען הראשי) זיהו את הפוטנציאל של השוק ההודי עבור חברות היי־טק ישראליות, ולכן מקיימים שתי תוכניות לעידוד שיתופי הפעולה העסקיים. תוכנית אחת היא בשיתוף רשות החדשנות ההודית, GITA, שבמסגרתה מקצות שתי המדינות מימון לשיתופי פעולה עסקיים בין חברות הודיות וישראליות. עם זאת, ברשות החדשנות מודים כי למרות הכוונות הטובות, התוכנית הזו מתקשה לצאת אל הפועל: הביורוקרטיה ההודית הכבדה מביאה לכך שעד היום כמעט לא הצליחו לקבל מימון מממשלת הודו, גם עבור שיתופי פעולה שקיבלו אישור משני הצדדים.

התוכנית האחרת נועדה להתגבר על הפער בין הצרכים — העובדה שההיי־טק הישראלי עוסק בעיקר בטכנולוגיה עילית, בעוד ההודים זקוקים לטכנולוגיה זמינה וזולה. לשם כך קיימת תוכנית להתאמת מוצרים, שמעניקה מימון — ישראלי בלבד, בלי הצורך באישור ההודי — לחברות שיש להן מוצר קיים, והן צריכות לבצע בו שינויים כדי שיתאים לדרישות ההודיות. מאחר שמדובר בהתאמת מוצרים, ולא בפיתוח מוצרים חדשים, הסיוע שניתן הוא בדרך כלל בסכומים קטנים, אבל גם ודאיים — גם מי שאין לו שותף הודי יוכל להגיש בקשה, וסיכויי הבקשה שלו להתקבל הם גבוהים. למעשה, גם בתוכנית הזו יש בעיה, הפעם מהצד הישראלי — מעט מדי אנשי עסקים ישראלים מודעים לקיומה, ולכן הוגשו לה עד היום בקשות מועטות, וזאת אף שסיכויי האישור של הבקשות הם גבוהים יחסית.

בנוסף, על רקע הצמיחה הגואה בהודו, ברשות החדשנות עובדים על התגברות קשיי שיתוף הפעולה עם GITA ההודית. לשם כך נבחן הרעיון של הקמת קרן השקעות משותפת לשתי המדינות, שממנה אפשר יהיה לקבל תקציב בתהליך אישורים קצר יותר ללא התלות המכבידה של הביורוקרטיה הממשלתית ההודית. ברשות החדשנות מקווים כי קרן כזו תוקם כבר בחודשים הקרובים.

תחנת כוח בניו דלהי
בלומברג

נראה שהחסם המשמעותי ביותר הוא היעדר מודעות. התעשייה הישראלית, בעיקר התעשייה הטכנולוגית, לא מודעת לקיומו של שוק הודי ענק, שצומח בקצבים מעוררי השתאות, ולכן אין כל התכווננות לפיתוח שיתאים לצרכים ההודיים, ולפיתוח מערכת קשרים עסקית ארוכת טווח. תומר צור מחברת בוסטון קונסלטינג בישראל, מציין בניתוח שערך עבור פורום ישראל־הודו את היעדר המודעות כאחד החסמים הבעייתיים ביותר. "הישראלים לא מכירים את הפוטנציאל ההודי, וברגע שהם שומעים את המספרים — הראש שלהם מסתחרר".

המספרים אכן מסחררים. הניתוח של צור התמקד ב–100 מיליון משקי בית הודיים, כמיליארד איש, המשתכרים כיום 2–4 דולרים לאדם ביום (פחות מ–100 דולר לחודש לאדם). למרות העוני, מדובר באוכלוסיה צומחת גם בהיקף המספרי שלה וגם בצריכה שלה: הם רוכשים מוצרים בתחומי החקלאות, הבריאות והאנרגיה, והם צרכנים הולכים וגוברים של טכנולוגיה. זהו הדור שמדלג אל מחוץ לגבולות הכפר שלו באמצעות שימוש באינטרנט במכשיר הסלולרי שלו, לשם ביצוע מסחר אלקטרוני וגם בנקאות דיגיטלית.

היקפי הצמיחה בתחומים האלה מעוררי השתאות: מספר מחזיקי כרטיסי חיוב בקרב האוכלוסיה ההודית הענייה ביותר זינק ב–47% תוך ארבע שנים (ועדיין החדירה של כרטיסי חיוב היא של 11% בלבד, ושל חשבונות בנק של 44% בלבד). מספר משתמשי האינטרנט זינק ב–30% תוך שלוש שנים, והגיע ל–408 מיליון משתמשים. וזה עדיין רק שליש מהאוכלוסיה. השימוש בסלולר זינק ב–10% תוך שש שנים והגיע ל–680 מיליון משתמשים, עדיין רק מחצית האוכלוסיה. הסחר האלקטרוני זינק ב–55% תוך עשור. בתוך זה, המסחר דרך המובייל זינק ב–30% תוך שלוש שנים, אבל הוא עדיין לא מגרד את הפוטנציאל עם הכנסות של 350 מיליון דולר בלבד.

המסקנה של בוסטון קונסלטינג היא שלישראל יש הזדמנות נדירה להשתלב בצמיחת שוק האינטרנט והמובייל בהודו, בעיקר בתחומי התקשורת, המסחר האלקטרוני והפינטק, לצד התחומים המסורתיים יותר של טכנולוגיות מים, חקלאות ואנרגיות מתחדשות. אלא שכדי למצות את ההזדמנות הזו, שהיא הגדולה ביותר בעולם כיום, השוק הישראלי חייב להיות ער להזדמנות ההודית, וחייב לדעת להתמודד עם הקשיים שכרוכים בה — התאמת הטכנולוגיות כך שיהיו זולות ופשוטות יותר, והתאמת קשרי המסחר תוך יצירת שותפויות לטווח ארוך, גם אם משך הזמן שלוקח לבנות שותפויות כאלה משתרע על פני מספר שנים לא מועט. בשלב זה שני הצדדים מתקשים עדיין לגשר על הבדלי הצרכים והתרבויות ביניהם.

הכותבת היתה אורחת עמותת Ananta Aspen

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות