תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הזנחה עצמית, דיכאון, מריבות בין אחים: דור הסנדוויץ' משלם את מחיר העלייה בתוחלת החיים

דור הולך וגדל של ישראלים נאלץ לשאת בנטל הכרוך בטיפול בהורים קשישים סיעודיים, בדרך כלל תוך כדי עבודה פעילה וניהול חיי משפחה ■ הגידול בתוחלת החיים, לצד אוזלת יד ממשלתית, מכניסה עוד ועוד משפחות למערבולת רגשית וכלכלית

89תגובות
אורית גלייזנר ואביה הסיעודי
אילן אסייג

כבר 15 שנה האחים משה וצביקה ליבנה מטפלים בהוריהם הסיעודיים. "אבא שלי היה הראשון. הסימפטומים הגיעו די מהר והאבחנה של המחלה לא הותירה ספק. אמא שלי לא היתה יכולה לטפל בו, ואחרי כמה שנים הבנו שגם היא לקתה באלצהיימר", מספר צביקה. מאז, הם מנהלים באהבה ובמסירות את מה שהם קוראים לו בינם לבין עצמם באירוניה "העסק" — אחריות בלתי פוסקת, 24/7, על הטיפול באמם הסיעודית. לאחים, שאביהם נפטר ב–2004, יש אח נוסף, שגר בחו"ל ומגיע לבקר את אמו פעמיים בשנה.

משה, האח הצעיר שגר בקרבת האם, הוא המטפל העיקרי: "יש המון שלבים בטיפול בהורה סיעודי", הוא מספר. "ובכל פעם נתקלים בשלב אחר ובקושי אחר. בהתחלה זה היה הכי קשה. השנים הראשונות היו פשוט קטסטרופה, תקופה מסוימת הייתי במצב שלא יכולתי לתפקד. כתוצאה מהעומס הנפשי והפיזי הגעתי לתשישות שפגעה בתפקוד שלי בבית ובעבודה. נעדרתי הרבה מהעבודה בגלל צורך לטפל בהורים והקטע הביורוקרטי — להבין איזה סיוע לקבל, ממי ואיך.

משה ליבנה ואמא שלו
תומר אפלבאום

"זאת התעסקות אינסופית: קופת חולים, אגף הרווחה בעירייה, ביטוח לאומי, היתר העסקה לעובד זר, ויזה עבורו. אמא היא ניצולת שואה, אז צריך להתנהל מול הרשות לניצולי שואה, קרן השואה ועוד. אחר כך צריך כל הזמן לדאוג שהכל בסדר, שהמטפלת נמצאת, כשהיא בחופש להביא לה מחליפה, לדאוג לאמא לתרופות, לאוכל, לתוספי מזון, ביקור רופא ואחות, בדיקות, כיסא גלגלים, מיטה חשמלית, מנוף שמסייע לה לעלות על המיטה, חיתולים ומוצרי ספיגה, משחות, פתרונות נגד פצעי לחץ — אין סוף למשימות ולמאבקים בביורוקרטיה.

"יש לי אשה ושלושה ילדים, שלאורך השנים גם הם חלק מהדבר הזה. בכל שישי־שבת אני הולך לאמי, ועוד פעמיים־שלוש בשבוע. כשיש בעיה עם המטפלת אני חייב להיות שם, במקומה. חופשות אני חייב לתאם עם אחי כדי שיהיה בארץ ויטפל באמא, וגם וכשאני כבר נוסע אני כל הזמן בחרדות. בחודש שעבר הייתי שבועיים בחו"ל ואחי החליף אותי. כשהייתי במקומות בלי קליטה סלולרית דאגתי שיקרה משהו, ומה יהיה ואיך זה יסתדר. אתה כל הזמן חושב על זה. זה מאוד נוכח".

גם חייה של אורית גלייזנר, 57, התהפכו לגמרי בעקבות הפיכת אביה לסיעודי: לפני שנתיים היא נאלצה בלית ברירה לעקור עם משפחתה הקטנה — בן זוגה ובתה — מגבעתיים לאשקלון, עיר מגוריו של אביה. זה קרה לאחר תקופה ארוכה שבה לא הצליחה למצוא מטפלים ראויים לאביה, שחייב ליווי מלא 24 שעות ביממה.

גלייזנר, בת יחידה, מתמודדת כבר שנים רבות עם הטיפול בהורים סיעודיים. אמה היתה סיעודית במשך 17 שנה עד שנפטרה לפני חמש שנים, אביה סיעודי כבר כמה שנים, ובשנים האחרונות הוא לא יוצא מהבית כלל בשל חרדות ופחדים. בשנים האלה היא עברה אינספור אירועים ותהפוכות שקשורים בטיפול בהוריה: "אבי, שהיה מותש מעול הטיפול באמי הסיעודית, החליט שהוא רוצה לעבור לבית אבות. הוא מכר דירה בת חמישה חדרים, ועבר לבית האבות, אבל אחרי חודשיים הרגיש שם כמו ארי בסוגר, וביקש לחזור לביתו. בינתיים הוא הפסיד המון כסף כי מחירי הדירות עלו ובית האבות דרש ממנו קנס עצום על הפרת חוזה".

ואולם הקושי הגדול ביותר שאתו התמודדה קשור במציאת מטפלת לאביה: פעם אחת, היא מספרת, "רצה אחריי שכנה וסיפרה שהמטפלת יוצאת לבלות בערבים ומשאירה את אבי לבד". במקרה אחר, כאשר אביה היה מאושפז בבית חולים במרכז הארץ, המטפלת פגשה משפחה שהציעה לה מגורים במרכז הארץ ויותר כסף — "והיא פשוט עזבה. הלכה להפקיד את המשכורת שלה ולא חזרה. בדיעבד גילינו שכשאבי היה בבית החולים היא כבר דאגה להוציא מהבית שלו את כל חפציה". מטפלת שלישית התגלתה כאלכוהוליסטית, "והתברר שהיא עבדה קודם באשדוד ופוטרה כי גילו שהיא שותה", רביעית לא תיקשרה עם האב, ועוד ועוד. בחמש שנים התחלפו כמעט עשר מטפלות, מספרת גלייזנר, מה ששיבש לחלוטין את שגרת חייה. "מי שמביא את המטפלות הסיעודיות הן חברות כוח אדם, תאגידים פרטיים שכל עניינם הוא לעשות כסף. הם אוספים אנשים ממדינות העולם השלישי שמוכנים לשלם להם כ–8,000 דולר דמי תיווך עבור הבאתם לארץ. זה עסק כלכלי מכוער. בסופו של דבר שני הצדדים חסרי ישע — המטופלים והמטפלים. ובאמצע יש גוזרי קופון".

"לפני פחות משנה החלפתי מטפלת אחרי שהמטפלת הקודמת פשוט התעייפה", מספר משה ליבנה. "פניתי לכמה חברות סיעוד בו־זמנית ובאו אלי כמעט 10 מטפלות שונות, אבל הן בררניות — באות, רואות את המצב של אמא, והולכות. אין סנטימנטים. היתה אפילו מישהי שבאה לביקור פעם־פעמיים והסכימה להתחיל לעבוד, אך כשהגיע יום תחילת העבודה, אחרי חצי שעה היא אמרה שהיא הולכת והשאירה אותנו באוויר".

מה עושים בכל פעם שדבר כזה קורה?

גלייזנר: "במקרים כאלה אני צריכה לעזוב הכל. זה זעזוע, החיים נעצרים. אני לא יכולה לעשות שום דבר חוץ מלדאוג לאבי ולטפל בו, חייבת להתייצב אצלו עד שתהיה מטפלת חדשה. לעתים קרובות כשמגיעה מטפלת חדשה מתברר שהיא חסרת ניסיון, לא מכירה את המקצוע, ואני את צריכה ללמד הכל מחדש אדם שמעולם לא טיפל במישהו".

צביקה ומשה לבנה ואימם מרים
באדיבות המשפחה

לאחר שהבינה שהיא לא יכולה להמשיך לנהל את הטיפול באביה בשלט רחוק, ניסתה גלייזנר לעבור יחד עם אביה לפתח תקוה, לגור בדירות סמוכות. "כבר מצאתי לו דירה שכורה, אבל כשאמרתי לו שיבוא לראות אותה הוא נכנס לחרדות ולחץ הדם שלו החל לקפוץ. מומחה שהתייעצתי אתו אמר לי שזו תגובה רגשית לשינוי וייעץ לי לא להוציא אותו מאשקלון".

נשמע מייאש. מבוי סתום.

"אכן. בשלב הזה הבנתי שאין לי ברירה — אני צריכה לעבור לגור באשקלון, כי אני לא יכולה להמשיך לנהל את זה מרחוק, אף על פי שאהבנו לגור בגבעתיים, ואף שבן זוגי צלם טלוויזיה שעובד רוב השבוע בתל אביב, ירושלים וחיפה. אבל אבי כבר הידרדר מבחינה רגשית ונפשית, ואין באופק מטפלת טובה שתיתן לו ביטחון ותצליח לטפל בו. במקביל אני עם ילדה קטנה שאני צריכה להכניס למערכת החינוך. איך אכניס אותה לגן כשכל פעם אני נוסעת לשלושה ימים לאשקלון?"

במרחק של שנתיים — התרגלתם לחיים באשקלון?

"אני לא יכולה להגיד שהסתגלתי. בגבעתיים יש לי חברות ויכולתי לרדת מהבית לטייל בין חנויות ובתי קפה. האווירה אחרת. פה אין לי אף אחד חוץ מאבא שלי. אבל כל יום אחר הצהריים אנחנו הולכים לשבת אתו לפחות שעה. הוא איש מקסים, חברותי מאוד. יש לו מתנדב שבא אחת לשבוע לשבת ולדבר אתו, עובדת סוציאלית מארגון עמך אחת לשבוע, ואותי. אני העמוד הזה שמחזיק אותו מבחינה נפשית כי שום מטפלת לא היתה יכולה לתת לו ביטחון שהיא שם אתו ובשבילו".

למי מספיקות 22 שעות מהביטוח הלאומי?

התיאורים האלה, של שגרת היום־יום של ילדיהם של קשישים חולים וסיעודיים, הם מקרים מייצגים למדי של מה שעובר על בני דור הסנדוויץ' — דור הולך וגדל של ישראלים הנושאים בנטל העצום הכרוך בטיפול בהורים קשישים שנהפכו לסיעודיים, בדרך כלל תוך כדי עבודה פעילה וכמובן ניהול משפחה ודאגה לילדיהם שלהם.

למעשה, רוב הטיפול בקשישים בחברה הישראלית נופל על המערכת הלא פורמלית, או במלים אחרות: בני משפחתו של הקשיש, לרוב ילדיו. הם אחראים למגוון רחב ביותר של תחומי טיפול: החל בטיפול אישי כמו רחצה, הלבשה, האכלה וניידות בבית, ניהול משק הבית, הכולל ניקיון ובישול, ועד ליווי לרופא, עזרה בקניות, עזרה בסידורים, רכישת וחלוקת תרופות ועוד ועוד — וכמובן סיוע בנטל הכלכלי הכבד המוטל על קשישים סיעודיים.

העול האדיר שמוטל על הדור הזה כמעט נפקד מהשיח הציבורי: כשמדברים על מגמות ההזדקנות והתארכות תוחלת החיים מרבים לדבר על אתגרי הפנסיה, מערכת הבריאות והסיעוד שקשורים לכך. נושא הטיפול המתמשך בהורים ובני זוג קשישים, חולים או סיעודיים, והמחירים האדירים שבהם הוא כרוך — משפחתיים, כלכליים ונפשיים — כמעט לא מדובר.

בישראל חיים כיום כ–200 אלף קשישים סיעודיים, מספר שיגדל במהירות בשנים הקרובות: ישראל מזדקנת בקצב מהיר בשנים האחרונות ועומדת בפני גל גדול של הזדקנות מואצת, כאשר מספר בני ה–75 ומעלה יגדל ב–20–30 אלף מדי שנה. כבר כיום ההוצאה הלאומית על סיעוד היא כ–12.9 מיליארד שקל בשנה, ומתוך ההוצאה הזו משקי הבית (הקשישים ובני משפחותיהם) משלמים 44%, שהם 5.7 מיליארד שקל.

נתונים המופיעים בכתבה

הזכויות הנוכחיות בסיעוד עלובות: המקרה הסיעודי הקשה ביותר — מי שמוגדר "תלוי לחלוטין בעזרת הזולת" — יקבל 22 שעות של עזרה סיעודית בביתו (לרוב יקבל הרבה פחות, אם בכלל — ראו מסגרת), ואת כל שאר השעות, והוצאות נוספות הכרוכות בסיעוד, נדרשת המשפחה להשלים — בעלות של אלפי שקלים בחודש. במקרה של אשפוז סיעודי, המדינה בודקת את היכולת הכלכלית של בני המשפחה ("מבחני ההכנסה" הידועים לשמצה) ודורשת מהם להשתתף בעלות האשפוז — מה שגורם פעמים רבות למתחים רבים בין אחים ובין בני זוג. ההוצאה הממוצעת של משפחה באשפוז סיעודי היא יותר מ–3,000 שקל בחודש.

הישראלים שמודעים לקטסטרופה הכלכלית הכרוכה בהגעה למצב סיעודי נוהרים לביטוחים הפרטיים: 5.3 מיליון ישראלים מחזיקים כיום ביטוח סיעודי פרטי, מתוכם 4 מיליון בביטוח הסיעודי הקבוצתי שנעשה דרך קופות החולים, והשאר ישירות בחברות הביטוח. ההוצאה של הישראלים על ביטוחים סיעודיים מגיעה ל–3.2 מיליארד שקל בשנה. במשרד הבריאות מתכננים רפורמה בסיעוד שתהיה מורכבת משלוש רגליים מרכזיות: הגדלת מספר שעות הסיעוד בבית, ביטול מבחני ההכנסה לילדי הקשיש והקלה על הביורוקרטיה העצומה וריבוי הגופים שאחראיים לטיפול בקשישים. כרגע, הרפורמה הזו לא מתקדמת לשום מקום.

באגודה לזכויות האזרח סימנו את הרפורמה כאחד הדגלים המרכזיים של הארגון לתקופה הקרובה: "אנחנו חושבים שזו אחת הרפורמות החשובות ביותר בתחום הבריאות", אומר עו"ד גיל גן מור, מנהל היחידה לזכויות חברתיות־כלכליות באגודה. "גם מתוך הסתכלות על השינויים הדמוגרפים והעלייה החדה במספר הזקנים באוכלוסיה, כולל מספר הסיעודיים, וגם כי יש פה פגיעה בזכויות יסוד — בזכות של הזקן להזדקן בכבוד, גם בזכויות של בני המשפחה שסועדים אותו, וגם בזכות לשוויון, כי יוצרים מצב שבו גורלו של הזקן הסיעודי נקבע במידה רבה מאוד על פי היכולת הכלכלית של בני המשפחה שלו".

רחל לדאני
חן-רביב צילום

אחרי שבעלה של רחל לדאני, 49, חלה בסרטן והחלים, היא החליטה להפוך את החוויה האישית שלה כמי שטיפלה בחולה מורכב למפעל חיים: "כשנכנסנו לשגרה והיתה בשורה טובה שבעלי החלים עזבתי את מקום העבודה וצללתי ללמידה של נושא ה–Caregivers, בני משפחה מטפלים", היא מספרת. "למדתי את הנושא בחו"ל ובארץ, הקמתי את עמותת Caregivers עם צוות של אנשים מתחומי עניין שונים, לטובת בני משפחה המטפלים בקשיש סיעודי או בן זוג חולה. זה מעמד או תפקיד לא פורמלי, שאין לו הגדרה סטטוטורית או חוקית. אפילו אין לזה שם בעברית, אף שלפי הסטטיסטיקות יש בישראל 1.3–1.5 מיליון שאנשים שמטפלים בקרוב משפחה עם מוגבלות — זקן או חולה".

התופעה של דור הסנדוויץ', שנדרש לטפל בהורים קשישים וסיעודיים ובמקביל גם בילדים מתבגרים ובוגרים לאורך שנים ארוכות, חדשה יחסית, אומר פרופ' ישראל (איסי) דורון, ראש החוג לגרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה. "בעשורים הראשונים לקום המדינה לחלק גדול מהישראלים לא היו סבים וסבתות, ולכן לא היה דור של הורים המבוגרים שצריך לדאוג להם", הוא אומר. "לחלק משמעותי מהחברה הישראלית זו תופעה חדשה שמתרחשת בשניים־שלושה עשורים אחרונים".

בנוסף, הוא מציין כי "בעבר דור הסנדוויץ' היה מורכב מאנשים בשנות ה–40 או ה–50 לחייהם, שטיפלו בהורים בני 60 ו–70 שלא האריכו ימים. לכן הנטל גם היה קל וקצר יותר. המצב הזה משתנה דרמטית עם העלייה בתוחלת החיים: הגילים של בני דור הסנדוויץ' נודדים למעלה, לאנשים בשנות ה–50 וה–60 לחייהם, ולפעמים אף יותר, שמתמודדים עם נטל הטיפול בהוריהם המזדקנים. גם תקופת הסיעוד מתארכת: הרבה פעמים אלה כבר לא שנתיים־שלוש של סיעוד, אלא הרבה יותר. רבים מהמטפלים המרכזיים מתמודדים לא רק מול מקום העבודה שלהם, אלא לפעמים גם עם הנטל של סיוע לילדים המתבגרים שלהם, ולפעמים גם עם הנטל של הסבאות שלהם בעצמם".

סבתא שמטפלת בסבתא רבתא?

פרופ' איסי דורון
רמי שלוש

"בהחלט. אנחנו נתקלים בתופעות מעניינות של גברים ונשים בני 60 ומשהו, סבים וסבתות לנכדים צעירים. הילדים מצפים לקבל עזרה בטיפול בנכדים, לפעמים הם עדיין עובדים במקומות עבודה בשיא הקריירה, ובמקביל צריכים להתמודד עם הצרכים של הורים המזדקנים שבעצמם בשנות ה–80 וה–90 לחייהם. כך שזו בהחלט תופעה גדלה והולכת, והאתגרים שלה נהפכים למשמעותיים. לעתים האנשים האלה גם מתמודדים עם האתגרים של עצמם — מחלות, יתר לחץ דם, התקף לב, ירידה ביכולות הפיסיות הכי פשוטות, כמו כמה שעות אני יכול לנסוע, כמה אני יכול להיות ער, ירידה ביכולות ועוד".

למדינה זה נוח: "אין ספק שמבחינה כלכלית המדינה והחברה בונה על מערך הטיפול הלא פורמלי של המשפחה", אומר דורון. "קחי לדוגמה, אשה בת 62 שיוצאת ממקום העבודה ומקדישה בכל יום שעה־שעתיים להוריה — אף אחד לא מכמת את זה בכסף, אף שזה שווה כסף. אם היא לא היתה עושה את זה, המדינה או המשפחה היו צריכות לשלם למטפלת בשכר. נחסכות פה עלויות כלכליות אדירות למדינה או לחברה".

אתה מדבר הרבה בלשון נקבה.

"כן. רוב מי שבפועל נושא בעיקר הנטל הם הילדים הבוגרים, אבל יש נתונים שמלמדים שבדרך כלל המטפל העיקרי תהיה אחת הבנות, וגם אם הבנים או הגברים משתפים בנטל, הנשים ייקחו על עצמן את ההיבטים היותר טיפוליים ואינטימיים — רחצה, החלפת בגדים, חיתולים — ולעומת זאת הגברים יתמכו בהיבטים האינסטרומנטליים — מאבק בביורוקרטיה, מסמכים, אחזקת הבית. זאת מעמסה משמעותית יותר על נשים, שעל כתפיהן לא נופל רק נטל הטיפול בבני הזוג ובילדים, אלא גם הטיפול בהורים".

ואכן, לפי מחקר שנערך במרכז לחקר הזקנה במאיירס ג'וינט ומכון ברוקדייל, הגיל הממוצע של התומך העיקרי הוא 55, אך טווח הגילים רחב: שליש בגילי הביניים (45–59), שליש מעל גיל 60, וכחמישית עד שליש צעירים מ–44. לראשונה בהיסטוריה, בעקבות הארכת תוחלת החיים והירידה בשיעורי הילודה, לזוג נשוי ממוצע עשוים להיות יותר הורים מאשר ילדים, אומרים בברוקדייל. התומך העיקרי הוא בדרך כלל אחד מילדיו של הקשיש (ולעתים נדירות יותר בן או בת זוגו), כשברוב המקרים (שני־שלישים) מדובר באשה. בדרך כלל המטפל העיקרי גר עם הקשיש או בקרבת מקום, ומצבו הבריאותי נוטה להיות רעוע: כמחצית מהמטפלים העיקריים מגדירים את מצב בריאותם כלא טוב, ושליש מדווחים שהם עצמם סובלים מבעיות תפקודיות.

בנוסף, במחקר שבוצע במכון ברוקדייל בשנה שעברה בקרב בני משפחה שסעדו קשישים עם דמנציה, נמצא כי יותר משליש מהנחקרים (36%) היו בסיכון לחוות דיכאון. בנוסף, חלק גדול מבני המשפחה דיווחו כי מוטל עליהם עומס כבד או כבד מאוד כתוצאה מהטיפול בחולה, ו–43% דיווחו שהטיפול בזקנים הוא נטל כספי כבד או כבד מאוד.

לדברי לדאני, "ההשפעה על בני המשפחה מגיעה מכל הכיוונים: בריאותם נפגעת כי אין הסתכלות על עצמך ועל בריאות שלך. כשאתה מטפל במישהו אתה מזניח את עצמך — דוחה בדיקות, ניתוחים. בהיבט הרגשי הם נוטים יותר לדיכאונות ובהיבט התעסוקתי שיעור עצום מהמטפלים נפגע במקום העבודה מבחינת תפקוד וקידום".

י', בת 62 מתל אביב, מטפלת כבר תשע שנים בהוריה החולים כמעט לבדה: היא רווקה, ואחיה היחיד חי בחו"ל. אביה של י' נפטר לפני שנה וחצי, לאחר שבע שנים שבהן היה חולה באלצהיימר ובפרקינסון, ובהדרגה נהפך לסיעודי. "כשהמטפלת כבר לא היתה מסוגלת להרים אותו, העברנו אותו למוסד", היא מספרת. אמה הקשישה לא מוגדרת פורמלית כסיעודית, אך הטיפול בה אינטנסיבי מאוד. "הגעתי למצב שלא היה לי אפילו זמן לקנות בגדים, הזנחתי את הבריאות שלי והתרכזתי שנים בטיפול בהוריי", היא מספרת. "לפני שנתיים הגעתי לאפיסת כוחות ואושפזתי בבית חולים עם זיהום חמור. למרות הכל אני מתייחסת לטיפול בהוריי כזכות ולא כנטל. אבל אני מותשת".

"ההורים מתביישים ופגועים"

הביורוקרטיה הקשה שכרוכה בטיפול בהורים סיעודיים היא סוגיה שחוזרת שוב ושוב בראיונות עם ילדיהם של קשישים שמטפלים בהם. "למדתי הרבה דברים ואני די בקי בתחום, אבל לעתים יש דברים כמו המאבק בקופת החולים על אישורים של תרופות או טיפולי בית, שבהם אני מרים ידיים ומוותר. פשוט משלם באופן פרטי אלפי שקלים בשנה. למדתי לשמור את הכוחות שלי למלחמות שאני יכול להצליח בהן", מספר משה ליבנה. "כיום אני עובד בזה. צברתי הרבה ניסיון ואני גם מייעץ לאחרים, כי יש המון חוסר ידע וצריך גם לדעת מה לבקש ומה הזכויות".

מטבע הדברים, כשמתמודדים עם קשיים כאלה צצים מתחים משפחתיים: "רוב המתיחות בתוך משפחות היא על חלוקת הנטל", אומרת לדאני. "אח אחד מתחשבן עם האחים, ואחר עם ההורים. לטפל בקרוב חולה זה סיפור שמשפיע על כל המשפחה. דור הביניים הוא הסובל — מתעסק גם בגידול הילדים וגם בטיפול בהורים. אנחנו מקבלים המון פניות שרובן סביב ההתארגנות המשפחתית, ההתארגנות הביורוקרטית, אנשים לא יודעים מה לעשות, לאן ללכת, למי לפנות. אנחנו מקבלים פניות כמו 'אמא שלי אושפזה עכשיו כי היא שברה את האגן — אנחנו אמורים להשתחרר מבית החולים בעוד שבועיים ולא יודעים מה לעשות, לאן ללכת, איך מכינים את הבית, מה מגיע לה, מה הכי טוב'. פתאום צריך לתמרן בין ביטוח לאומי, משרד הבריאות, קופת חולים, רשות מקומית. אותו אדם יכול להיות מטופל דרך כל כך הרבה רשויות, ואתה כבן משפחה צריך להיות המתאם. זה קשה מאוד".

כמובן שגם הנושא הכלכלי משפיע: למשפחות יש הוצאות שוטפות אדירות בכל חודש על בן משפחה סיעודי. גם כאשר משפחה שוכרת את שירותיה של עובדת זרה היא נדרשת להשלים מכיסה אלפי שקלים בחודש מעבר להחזר מהביטוח הלאומי, וכל זאת לפני ההוצאות השוטפות על תרופות, חיתולים, מזון ועוד.

"אחת הביקורות על המצב הקיים במדינת ישראל הוא שאם אתה רוצה לקבל סיוע מהמדינה במוסד סיעודי, המדינה מתנה זאת במבחן הכנסות של הילדים", אומר פרופ' דורון. "כשאתה פונה לתא משפחתי ופתאום מתחיל לעשות מבחני הכנסות ולחייב ילדים בהשתתפות עצמית בטיפול של ההורים, זה יוצר שני סוגי מתחים: הראשון הוא בין ההורים לילדים — ההורים מתביישים ופגועים מכך שהילדים צריכים לממן אותם. מבחינת הילדים אכן יש פה פגיעה ישירה כשפתאום חלק מההכנסות שלהם צריך לממן את ההורים, במקום לממן את התא המשפחתי שלהם. וזה המצב אף שההורים שילמו כל החיים ביטוח לאומי ומס בריאות.

דוד ביטון עם אשתו
אילן אסייג

"המתח השני הוא מתח פנים־משפחתי: בהרבה משפחות יש שניים, שלושה וארבעה ילדים, ברמות כלכליות שונות, ופתאום אחד האחים צריך לשלם יותר ואחר פחות. ברור שזה כר לסכסוכים בסגנון 'למה אני ככה ואתה ככה'. זה מציף קונפליקטים משפחתיים ומציב את התא המשפחתי בסיטואציות קונפליקטואליות שמושתתות על מי שווה יותר ומי אוהב יותר".

וזה בטח מחלחל גם לענייני ירושה.

"בוודאי. אז מתחילים לחצים של לעשות צוואה ומי יקבל יותר ולמה. לפעמים זה יכול להביא לפירוק משפחתי ממש, לקונפליקטים וסכסוכים. ומי שהכי סובל זה ההורים הזקנים, כי הדבר האחרון שההורים רוצים זה שהילדים יריבו בגללם, אבל אין להם שליטה על זה".

ויש גם מחיר תעסוקתי כבד: בסקר החברתי של הלמ"ס, שנערך ב–2006, נמצא כי 30% מהעובדים בישראל נושאים גם בתפקיד של מטפלים בבני משפחה, בדרך כלל בהורה קשיש. בנוסף, יותר ממחצית מהמטפלים העיקריים (58%) הם עובדים פעילים. כמעט מחצית מהמטפלים העיקריים, 42% מהמשיבים, אמרו כי הם חשים תחושת "עומס כבד או כבד מאוד", ורבים מהם דיווחו על פגיעה בעבודה: 87% דיווחו על פגיעה והפרעה לסדר היום בעבודה, 80% הפסידו ימי עבודה במסגרת הטיפול, 18% שקלו שינוי בתעסוקה ו–13% ויתרו על קידום.

"'למזלנו' יש לאמא שלי אחוזי נכות כניצולת שואה", אומר צביקה ליבנה בכאב. "היא גם אלמנה ומקבלת קצבת שארים, והיא מקבלת גם מקסימום שעות הסיעוד של ביטוח לאומי. רק בזכות הכספים האלה אנחנו מצליחים לכסות את מרבית ההוצאות התפעוליות של הטיפול בה". לדבריו, הוריו שדחו כל חייהם את הכסף הגרמני, נאלצים להיעזר בו כיום כדי לשרוד: "אני זוכר כילד את אבי שהיה אחד מאלה שהפגינו נגד השילומים מגרמניה בלהט גדול. הוא לא היה מוכן לקבל כסף גרמני. בסופו של דבר לפני כ–15 שנה, כשהבנו שמצבו מתחיל להיות קשה וידענו שיש קצבה של משרד האוצר לניצולי שואה, הצלחנו לשכנע אותו שזה לא מגרמניה, זאת מדינת ישראל שמכירה בך כניצול שואה. היינו צריכים להסתיר את האמת מאבי כדי שיסכים לקבל את הכסף. זה עצוב מאוד. אני חושב על משפחות שאין להן את זה ואני לא יודע איך מסתדרים. מה יעשו הבנות שלי אם אני אחלה באלצהיימר? איך הן יתמודדו עם זה? אלה מחשבות שלא מרפות. האם אנחנו צריכים עוד איזו שואה כדי שלילדים שלנו יהיה איך לממן אותנו כשנהיה סיעודיים?"

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם