רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה הבעיה עם בגדים שנמכרים בזול?

מיכל ארבל- לוי: "המספרים מדהימים. אחד מתוך שישה אנשים בעולם עובד בחוליה כלשהי של תעשיית האופנה, זה שוק ששווה אולי 2 טריליון דולר"

86תגובות

מיכל ארבל־לוי, היית כתבת אופנה ב"ידיעות אחרונות" במשך ארבע שנים, ואז עזבת.

זה היה כשהייתי בת 28, גיל צעיר מבחינת מה שידעתי על העולם.

מיכל ארבל-לוי
עופר וקנין

ומה קרה?

זה היה תהליך. סיקור אופנה הוא תחום שצורך המון תשוקה, והרגשתי שזאת כבר לא האמת שלי. בואו נגיד שיצאתי מתצוגת אופנה של קסטרו ולא היה לי צורך עז לרוץ ולספר לקוראים על הבשורה. הרגשתי שאני כבר לא מייצגת את הקול שאני רוצה לייצג, שהחיבור שלי כבר לא אותנטי.

אבל מה נודע לך פתאום על העולם, שהביא אותך לעבור לצד השני של הכביש ולהתחיל לבקר את תעשיית האופנה?

פשוט התחלתי לחשוב ולהסתכל גם על הצד השני של התעשייה, על אחורי הקלעים. בניגוד לתרבות האינסטגרם המהיר, הכאן ועכשיו של ה"איזה יופי הצטלמתי באאוטפיט חדש, העליתי לרשת ויש לי מיליון לייקים". משהו בריקנות הזו לא קנה אותי יותר.

מה, אין לך חשבון אינסטגרם?

הפסקתי לתפעל אותו.

היום היית עושה דברים אחרת?

לגמרי. ללא ספק. כי מי שאתה משפיע על מה שאתה מייצר לעיתון.

הסיקור של האופנה בעיתונות לקוי? בעייתי? ככתבת סיפקת לקוראים סחורה מעוותת?

לא מעוותת, חלילה. זה גם לא חד־משמעי, יש המון רבדים. זה כמו לסקר בשר: אפשר לכתוב על החלק השלילי - של התעללות בבעלי חיים - אבל יש בזה גם כיף, אני מניחה. אנשים שאוכלים סטייקים חווים הנאה.

ארון בגדים ובו קולבים עם בגדים תלויים ומדפים ועליהם בגדים

אז עברת לצד של הצמחונים.

כיום אני חוקרת את הנזקים הסביבתיים ואת המחיר האמיתי של האופנה שאנחנו צורכים. זה תחום שעדיין קשה לחקור בישראל, כי החיבור של אופנה וקיימות נמצא ממש בצעדיו הראשונים. לכו לחנויות יד שנייה ותראו את השינוי שעברנו. פעם היו בגדים איכותיים שהחזיקו, היום האנושות נאלצת להתמודד עם מסות של ביגוד זול ולא איכותי שמיוצר ככה בכוונה - כדי שנצטרך לקנות חדש.

העיתונאי האמריקאי מייקל לואיס עבד כבנקאי השקעות בוול סטריט, ואז עבר צד וכתב, בין היתר, את הספר "פוקר שקרנים", שמבקר באופן חריף ביותר את תעשיית הכסף הגדול בארה"ב.

אני מניחה שאפשר לראות את זה ככה, כי עברתי מסיקור של האופנה הכי מסחרית והכי פופולרית לעיסוק בחקר נזקי האופנה. זה בטח היה פוטוגני ומצטלם טוב, אולי אפילו כותרת מעולה, אבל אני עדיין לא שם. אני לא מהסגפנים שחיים במערה, מתבודדים ונמנעים מכל סוג של קפיטליזם וצרכנות. אבל נכון שאני לא מתחברת יותר לשפע ולעומס של טירוף האופנה.

אז מהו המחיר האמיתי של האופנה שאנחנו צורכים?

לכיס של הצרכן המחיר נמוך, כביכול, כי הוא קונה בזול.

מה הבעיה עם זה שהבגדים זולים?

המחיר הנמוך שאנחנו משלמים על בגד מלמד על ניתוק משרשרת ייצור. כשחולצה עולה 10 שקלים, מישהו משלם עליה מחיר כבד. לא הצרכן הוא זה שסופג את העלות האמיתית של הבגד.

מי?

הסביבה, העובדים והאנושות כולה. המספרים מדהימים. ההערכה כיום היא שאחד מתוך שישה אנשים בעולם עובד בחולייה כלשהי של תעשיית האופנה, זה שוק ששווה אולי 2 טריליון דולר.

חנות זארה בהונג קונג
בלומברג

למה את מצפה מאדם שיש לו תקציב מוגבל וזמן קצר? ברור שהוא מחפש זול.

גם לי יש תקציב מוגבל ואפס זמן, אין קשר. אני מצפה ממנו לחשוב, לקנות חכם, לקנות פחות ורק כשצריך, לקנות איכותי, לא להיות שבוי בתכתיבים של רשתות האופנה - יש סייל, לסוף העונה או ליום האשה - אז אני אקנה. אל תגיב לסייל, אלא לצרכים שלך. אל תקנה סמרטוטים שאתה מעיף אחרי כמה לבישות, כי הבגד המועף נהפך לבעיה של מישהו אחר. זה שהבגד לא אצלי בארון הוא עדיין בעיה שמישהו צריך להתמודד ולפתור אותה. זה דבר שאף אחד לא חושב עליו.

הרבה אנשים לא זורקים, אלא שמים ליד הפח - אולי מישהו צריך.

בדיוק. זה מזעזע נדבות הספסלים האלה. המצפון שלי נקי, תרמתי, בסתר, לא סתם, אבל מי ירצה את הבגד המעופש הזה? ועכשיו העירייה צריכה לפתור את הבעיה של כל הבגדים האלה, שאף אחד לא רוצה. אם כבר עדיף למחזר - לשים במכל מיחזור או לנסוע לביגודית של ויצו או של איזושהי עמותה אחרת. כשעבדתי בביגודית נחשפתי לכמויות האדירות שנאספות, ולסוג הבגדים שנזרק.

יש פער בין מה שאוספים בהרצליה פיתוח לבין מה שאוספים, למשל, בחולון?

כן, בוודאי. בהרצליה זורקים לפעמים תיקי מותגים ודברי יוקרה.

מה בכלל עושים עם הבגדים שאוספים?

תלוי. הרעיון של העמותות הוא לאסוף את הביגוד מהקהילה ולמכור אותו בחזרה לקהילה, ובכסף לממן פרויקטים. ויצו, למשל, מממנים סיוע לילדים בסיכון, נשים מוכות ועוד. מכלי המיחזור שמפוזרים בערים שייכים לתאגידי מיחזור שממיינים ומפרידים בין ביגוד שאינו שמיש - ועובר לייצור סמרטוטים לתעשייה או למיחזור טקסטיל - לבין ביגוד שמיש, שנמכר למדינות עולם שלישי, בעיקר לאפריקה.

וזה גם עוזר לעירייה לנקות את הספסלים ולחסוך בעלויות הטמנת פסולת. אולי זה בעצם הפתרון - להעביר לאפריקה?

לאנשים המוחלשים, שהרבה פעמים הם אלה שייצרו את הבגדים מלכתחילה? נוצר כאן עולם מעוות לחלוטין: אנשים עניים במדינות מתפתחות מייצרים את הביגוד הזול הזה בשכר נמוך, אנחנו במערב קונים אותו ללא הכרה, משתמשים קצת ואז מעיפים - וזה חוזר לאוכלוסיות חסרות אמצעים דרך תאגידי המיחזור. באפריקה זה יצר תופעה שנקראת "מיטומבה", שמבטאת את השיבוש התרבותי הזה שכולם קונים את הבגדים האלה, כולם, עניים ועשירים לובשים את אותן החולצות עם הלוגו של נייקי.

זה נורא?

מתפרה בבנגלדש שעלתה באש
אי־פי

יש כאן גם הרס טוטאלי של ייצור הבגדים המקומי במדינות האלה. תעשיות טקסטיל שלמות נמחקות כי לא משתלם לייצר שם יותר בגדים, וגם הידע המקומי והייצור המסורתי הולכים לאיבוד. זה גם כרוך בבזבוז דלק ובזיהום אוויר, כי הכל מועבר במטוסים. אין פה שום חשיבה על סביבתיות. אף על פי שהתאגידים האלה מצטיירים בתור מושיעי הסביבה הלאומיים וחוסכים כסף לרשויות - כי הם אוספים ביגוד משומש וגואלים אותנו מחולצות הטי שכבר לא בא לנו לראות בארון.

מדובר בכמויות גדולות?

אדירות. עמותות יד שנייה טובעות בבגדים, כי אנחנו קונים מלא ונפטרים מהר. ארגון הצדקה האמריקאי גוד וויל (Goodwill) דיווח שהוא יכול למכור רק מחצית מכל מה שהוא מקבל. ב–2014 השווי של הביגוד הזה היה כמעט 4 מיליארד דולר. אלה כמויות בלתי נתפשות. לא מזמן קראתי מאמר של מישהי שאבא שלה מת, ולקח לה חצי שנה עד שהרגישה בנוח לפנות את הבית שלו. היא אספה את הבגדים, אספה את עצמה והצליחה לנסוע לגוד וויל לתת להם את השקיות. בעוד היא חוזרת לאוטו ומתארגנת לתזוזה, היא רואה עובד מהחנות יוצא החוצה ומעיף את כל מה שהיא הביאה לפח האשפה. אחרי חצי שעה, כשהיא נרגעה, היא שלפה את השקיות שלה מהפח וחזרה אתן הביתה.

בסך הכל נשמע כמו התנהגות מחפירה של גוד וויל.

כן אבל השפע שאנחנו שוחים בו מאלץ אותם להתנהג ככה. זה הרי לא כוון ספציפית כלפיה. פשוט אין ביקוש לדברים האלה. לעולם אין מה לעשות עם כל הבגדים שהוא מייצר. מארי קונדו, יפנית שנחשבת גורו לארגון הבית והוכתרה לאחת הנשים המשפיעות בעולם, כתבה רב מכר שמלמד אנשים לסדר את הארון ולארגן את הבית. תחשבו מה קורה אתנו, שאנחנו מתלהבים מזה. וואו איזו גאונות, איזו הברקה, לסדר את הדברים. עגום. גם היוזמה החדשה שמכונה Give Back Box, שהיא לכאורה חיובית, צורמת לי.

במה מדובר?

אחרי שהזמנת נעליים או בגדים, אתה ממלא פרטים באינטרנט ומדפיס מדבקה מקודדת. כל מה שאתה צריך זה לשים את הנעליים הישנות בקופסה של החדשות, להדביק את המדבקה ולשים אותה מחוץ לבית - משם כבר יאספו את הקופסה ויעבירו לתרומה.

זה תורם ליעילות המיחזור. מה הבעיה עם זה?

כי זה שוב עניין הפחתת האחריות. אל תרגיש אחריות על הנעליים האלה שאתה זורק, אל תדאג, אנחנו נתמודד. זה גם בחינם. זה מדרבן אותך להרגיש טוב כשאתה קונה דברים חדשים - אתה אפילו לא צריך להגיע לפח המיחזור. מחקר מקיף בבריטניה הראה ששליש מהביגוד שאנשים קונים בשנה, בשווי מאות מיליוני דולרים, מאות אלפי טונות, הולך לאשפה. זה מטורף. יש לזה משמעות גדולה לכדור הארץ. תחשבו כמה משאבים נדרשים כדי לייצר את הבגדים שאף אחד לא לובש יותר.

אבל אם לא לובשים ולא זורקים או תורמים, זה נשאר בארון. זה גם בזבוז.

נכון, זה כסף שעומד בארון הבגדים שלנו ולא מנוצל. ויש כאן עוד השפעות - ייצור ארונות גדולים יותר, ארונות מיותרים, שמצריכים בית יותר גדול ובסוף אני צריכה מישהו שיבוא ויסדר לי את הבית או לפחות לקנות רב מכר של איזו גורו שתגיד לי איך לסדר וממה להיפטר. בגדים ברשתות מעוצבים, מתוכננים ומיועדים ללבישה של כעשר פעמים בלבד. בבריטניה יש תוכנית בשם Love Your Clothes, שהראתה שאם תאריך את חיי הבגד בתשעה חודשים - פשוט תלבש אותו קצת יותר - זה יחסוך לכלכלה הבריטית 5 מיליארד ליש"ט בשנה.

חנות בגדים יד שנייה
דודו בכר

אז להשתמש עוד קצת בכל בגד?

כן, הרי אם אני מעיפה בגדים, פתאום הארון נקי, חסר לי משהו ואז אני אלך ואמלא אותו מחדש. יש גם יוזמות מדליקות. למשל, בדנמרק יש אתר של בגדי ילדים אורגניים, נטולי כימיקלים, נקיים. שיטת העבודה היא שאתה מקבל מהם בגדים בהשאלה, תמורת תשלום חודשי. כשהילד גדל אתה מחזיר את הבגדים ומקבל גדולים יותר. זה הדבר הבא מבחינת הקיימות: אתה צורך את השירות, לא את המוצר. כמו קאר טו גו, או תל אופן. כדי להגיע ממקום למקום אני לא חייבת לרכוש אופניים, אני יכולה לשכור אותם זמנית. זה סוג של בשורה. מחליפים את הבעלות לטובת השירותיות. אומרים לך: תיפטר מהקונספט של בעלות, שחרר את זה, אתה רק צריך לצרוך את המוצר ולהחזיר בסיומו. המחקרים מראים שאנחנו לובשים מעט בגדים ושאנחנו לא צריכים את כל ארון הבגדים שלנו. ב"וול סטריט ג'ורנל" כתבו שב–80% מהזמן אנחנו לובשים רק 20% מהבגדים שלנו.

ומה עם כל השאר?

נשארים בארון ועוברים אתנו מבית לבית. הם ערכו מיפוי של מה שיש לאדם ממוצע בארון הבגדים, כולל נעליים וז'קטים, והגיעו למספר קומבינציות אפשריות שהוא בלתי הגיוני - 211 אלף אפשרויות לבוש. הבעיה היא שיש לנו 4 דקות בבוקר להחליט מה ללבוש, ולכן רובנו מושפעים מהטיות קוגניטיביות של מה הולך עם מה, ולכן מגיעים למעט הרכבי לבוש. יש גם עניין של נגישות - הארון מבולגן ואני בכלל לא רואה חלק מהבגדים. בסוף אנחנו לובשים את אותם בגדים וזה גורם לתחושת שיעמום וזה שוב דוחף אותנו לקנות חדש. הבעיה היא שכשאתה מסדר את הארון, העתיד או העבר מכריעים ואז אתה שוב נשאר עם הבגדים.

כלומר?

"אני אוהב את הבגד הזה כי הוא מזכיר לי חוויות"; או "אולי פעם, בעונה הבאה, בחורף הבא, אלבש אותו, אולי אוריד כמה ק"ג". חסר חיבור של חוויה להווה - לעכשיו.

מבחינתך העולם האידיאלי הוא בלי תצוגות אופנה, בלי חידושים, בלי צבעים, רק בגדים ישנים, יקרים ולא טרנדיים?

ממש לא. אני לא פוסלת את עולם האופנה כי בכל זאת צריך קצת להתאוורר מהמציאות, לברוח ולראות צבעים. אבל לפעמים אפשר להסתובב בחנויות בלי לקנות, לחוות את החוויה ולקבל רעיונות. לפעמים אני רואה משהו נורא יפה ואז מוצאת בארון קומבינציה דומה, זה כיף ומרגש ומחמיאים לי על זה. דווקא זו חגיגה של יצירתיות ואמנות. אני פשוט מתקשה לפרגן ולקבל את עולם האופנה המהירה. אני נגד ללכת לקניון לבילוי של אחר הצהריים. לכו לפארק, לכו לסרט, לחוויה.

גם ללבוש בגד חדש זו חוויה.

נכון, אני נזהרת מלהיות עוכרת השמחות, כי זה גם כיף ופאן של התחדשות בקניית בגד. יש לי תינוקת, אז לפעמים אמא שלי אומרת לי "מה, את לא רוצה גם חדש? גם חדש זה כיף". וזה נכון, חדש זה כיף, אבל קשה לי לחיות עם אפס אחריות. האופנה מהירה ומשתנה בפולסים נורא קצרים, בתרגום של דברים שראינו על המסלול, בטרנדים למשהו חדיש, לביש וזול. באקדמיה קוראים לזה "דיספוזל פשן" או "פרימרק אפקט" כלומר אופנה זולה מאוד, מהירה מאוד. תוך שלושה־ארבעה שבועות 70% מהתכולה של חנות ברשת ביגוד תשתנה וכבר לא תהיה אותו דבר.

אם לא נקנה עכשיו זה ייעלם?

זה נקרא Here Today, Gone Tommorow, הכל כל כך ארעי. השמלה פה היום והיא מתאימה לך והיא מהממת, אבל את לא יודעת מה יהיה מחר. האופנה הזולה טיפלה גם בתחושת האשם: אני לא מרגישה אשמה, כי השמלה עלתה לי רק 99.9 שקל, אז גם לא נורא אם לא אלבש אותה. יש אפס אחריות של הצרכן, כי זה עלה כלום כסף. רק שוכחים שמישהו משלם על הבגד הזול הזה, המלא בכימיקלים, מלא בצבעים, הדפסים, שיטות שהן כל כך מזיקות.

מה עשו הרכישות באינטרנט לכל זה?

הקנייה באינטרנט היא תופעה קשה ביותר - מינוס אחריות, אפילו לא אפס. אני אפילו לא צריכה להתלבש ולצאת מהבית כדי לקנות בגדים. לא צריך כלום. כל העלי אקספרס והדיל אקסטרים שבאים לפה מסין באיכות נוראית במכולות, בזיהום אוויר מטורף של מטוסים, וכל הגישה של "מה אכפת לי, זה עולה גרושים, ומקסימום אם לא אלבש - אגלגל את זה כבר למישהו". ועד שזה מגיע זה "לא בדיוק" ואולי בכלל כבר שכחת שהזמנת. אנחנו מתפתים כי זה זול וזה אטרקטיבי, ואז זה מגיע ולא בא לי ללבוש משהו שהוא "בערך", בא לי להיראות סבבה. וזה פשוט בזבוז של המון כסף ומשאבים.

אז את לא קונה באינטרנט, אבל איפה כן, אם בכלל?

אני הולכת לבוטיקים בסוף עונה, כשהמחיר נגיש יותר, וקונה את הפריטים הטובים. אני מעדיפה חולצה אחת טובה ב–250 שקל במקום חמישה פריטים ב–49.9 שקל לאחד. אני מחפשת דברים קלאסיים ואיכותיים שיישארו עוד כמה עונות. גם אני רוצה לקנות בזול, אבל בצורה הוגנת וחכמה.

זה לא מנקה לך קצת את היצירתיות ופוגע במגוון?

להפך, זה משחרר אותי, זה מקל עלי. כי אין לי מיליון דברים שאני צריכה כל היום להעביר ממקום למקום ולסדר אותם.

הקטנת את הארון שלך?

אני מצמצמת את הארון שלי. נפטרת, נותנת, אני כבר לא קונה הרבה ואם אני קונה זה בעיקר דברים בסיסיים, לא צעקניים, בצבעים של כחול או ירוק, שיהיו לי נוחים ונעימים.

ואם קונים לך בגדים במתנה?

אני אומרת תודה. לפעמים אני מגלגלת הלאה.

הבנות שלי צחקו עלי שאי אפשר ללכת עם אותו ג'ינס יום אחרי יום. מה דעתך?

בטח שאפשר. אין שום בעיה. רצוי אפילו.

אבל יש קודים. אולי חושבים שאתה מלוכלך? כי הרי אנשים לא מכבסים כל יום את הג'ינס.

נקודה מעניינת. 60% מצריכת האנרגיה הכוללת שיוצאת על בגד מהרגע שגידלו את הכותנה עבור ייצורו עד לרגע שבו הוא מושמד קורית דווקא אחרי רכישתו. צריך לעשות פחות כביסות, או לכבס בטמפרטורה נמוכה, כי זה צורך פחות אנרגיה ומשפיע גם על ההתחממות הגלובלית. עניין הכביסה נעדר מהשיח הציבורי בכל צורה אפשרית, לא מדברים על זה, אף על פי שנתונים מראים שהמון כסף והמון משאבים הולכים לשם.

התינוקת שלך לובשת ורוד?

היא לובשת מה שנותנים, כי אני כבר לא קונה. גם צבעים שנחשבים של בנים, כי זה מה שאחותי - שהבנים שלה גדלו - הביאה לי. היום אפור זה הכי ויש המון דברים אפורים. אני גם אוהבת אפור באופן אישי וזה מה שנעים לי להסתכל עליו. אבל היא רק בת שבעה חודשים, לכן עוד לא נחשפתי לכל הצרות, וגם עוד אין לה רצונות משלה. מה יהיה עוד שנתיים? שאלה טובה.

את אומרת לקנות יקר, אבל אף אחד לא מבטיח שהכסף העודף הולך לעובדים ולתהליכי הייצור.

נכון. אף אחד לא מבטיח שחולצה ב–400 שקל בהכרח יוצרה בצורה נאותה יותר, אבל הרבה פעמים מותג כזה יבקר את היצרן, וזה גם התפקיד שלנו כצרכנים.

מה עלינו לעשות?

אני ממליצה להסתכל מי עשה את הבגד ומאיפה הוא הגיע. איך מייצרים? איך העובדים מתנהלים שם? אילו תנאים סוציאליים יש להם? אפשר לעבוד עם מפעלים קצת יותר מסודרים והגונים. מותג כמו גאפ, למשל, מקיים ביקורי פתע בשרשרת הייצור. וזה גם התפקיד שלכם ככלי תקשורת, לחשוף חברות - למשל, להגיד שהחברה הזאת והזאת מייצרת בסין והיא לא עומדת בכללים. ב–2013 קרס בניין מסחרי בבנגלדש ואלפי עובדי טקסטיל נהרגו. בבנגלדש עובדים כ–4 מיליון איש בתעשיית האופנה, בכ–5,000 מפעלים. כ–85% מהם נשים. יום לפני הקריסה נשלחו אזהרות לשאר העסקים ששכנו בבניין, אבל המעסיקים בתחום הטקסטיל התעלמו. אמרו לעובדים שאם הם לא יגיעו לעבודה - הם לא יקבלו משכורת. רק אחרי האסון קמו התאגדויות וארגונים, וכל מיני חברות שהשם שלהן נקשר בפרשה הזו התחילו לחתום על מסמכים שמבטיחים את תנאי הבטיחות של העובד ופינוי בשעת חירום. עבודת הגמר שלי בתואר השני התמקדה בתקן חדשני של מותגי אופנה שמחייב מוצרים טהורים ולא פוגעניים כלפי האנושות, הסביבה והכלכלה.

אבל זה גם בטח הרבה יותר יקר לצרכן.

זה יקר, אבל זאת תפישה אחרת. זה מתאים למי שמוכן לשלם את המחיר ולצרוך בגדים שהם לא חד־פעמיים ולא בהכרח טרנדיים, אלא בגדים שנשארים אתך ואתה יודע שמי שייצר אותם תוגמל כראוי, עבד בתנאים הומניים. אלה דברים חשובים בעיני.

זה ריאלי לכל הענף?

לא. כרגע זה לא ריאלי, אבל בכל זאת יש דברים שאפשר לשנות, בעיקר במחשבה.

מה את עושה בסיורים שאת מדריכה?

יצרתי עם חברה סיור שנקרא "קניוניזם תרבות - את לא צריכה". לקחנו אנשים לסיור בדיזנגוף סנטר ועברנו לסניף של הביגודית בקינג ג'ורג'. אנחנו מראות שם איך הרשתות בקלות גורמות לנו להתפתות ולקנות. יש המון גימיקים שיווקיים שאף אחד לא היה חושב עליהם.

כמו מה?

לשים את הפריטים היפים, הצבעוניים והחדשים בכניסה, שנראה אותם ונראה את המחיר הגבוה יחסית שלהם. מכאן ואילך כל מה שנראה בהמשך יהיה זול יותר. אז נשווה את זה ונגיד "אה, יש פה משהו דומה וזול יותר". יש כל מיני אסטרטגיות שדואגות שהדרך בחנות לא תהיה חלקה, יהיו לך מלא "באמפרים", ממש כמו בכביש, בחנות יש לך המון סטנדים בדרך, דברים שגורמים לנו לעצור. התאורה תהיה נורא מחמיאה ותהיה לך תחושה של ניתוק - החנות כל כך מבודדת וסגורה, היא עולם בפני עצמה. לא רואים מה קורה בחוץ, מה השעה, אם כבר החשיך, האם זה בוקר או לילה. זארה או כל חנות בדיזנגוף סנטר זה מין קוסמוס שמנתק אותך ממה שקורה בחוץ. אתה בעולם מבודד, במין בועה, ואתה מתמסר לחוויה שסוחפת צרכנים. ואז אפשר להבין למה הם נסחפו.

לא רק תעשיית האופנה היא כזאת. מה עם הבלופים והבזבוז בתעשיית המזון, במסעדנות, שלא לדבר על תעשיית הפרחים? את מסתכלת על פרח יומיים ואז הוא נובל. אולי גם פרחים זה מיותר?

טוב, אנחנו לא יכולים לעשות רציונליזציה לכל הדברים בעולם, אחרת נהיה בלי רגשות ונתנהג בצורה רציונלית כלפי כל דבר, וזאת לא השאיפה. אתה שם משקפיים שהם נורא שחורים אם אתה רואה ככה את הכל. אני לא אומרת "תסגרו את תעשיית האופנה". זה נעים וכיף לקבל פרחים מאהובי. צריך למתוח את הגבול איפשהו ובכל זאת להיות יצור רגשי, חברתי ונעים ולא לחיות בעימות כל הזמן. אי אפשר להגיד על כל דבר "מה קנית לי, בטח ייצר את זה סיני מסכן שהתאבד אחרי יום עבודה". אבל זה נכון שנהייתי קצת יצור קשה לבריות, זה משהו שאני מתמודדת אתו.

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם