תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"במשטרה משקרים גם בדו"חות תנועה, הם רוצים את כולם כמה שיותר זמן בכלא"

פרופ' אורן גזל אייל: "המשטרה מנסה להביא להחמרה בענישה במקום ענישה יעילה; העלות של המדיניות הזו עצומה"

35תגובות

פרופ' אורן גזל אייל, סגן דיקן וראש המרכז לחקר משפט פשיעה וחברה באוניברסיטת חיפה. בן 45, נולד וגדל בקרית ביאליק, גרוש ואב לשתי בנות

כמי שחוקר ומרצה במשך שנים על שלטון החוק, אתה יכול לספר לנו אם באופן אישי היתה לך היתקלות עם המשטרה?

משהו קטן שקורה כל הזמן.

ספר בכל זאת.

שוטר תנועה טען שלא נתתי לו זכות קדימה. הוא עמד ברמזור אני יצאתי מרחוב צדדי. התווכחתי אתו ויכוח ארוך, שבסופו הוא רשם זימון למשפט. אלא שגיליתי שבחומר החקירה, במקום שרשומים "דברי הנהג", כתוב שאמרתי: "סליחה, טעות שלי, מצטער, מיהרתי לקחת את הבת שלי".

הודאה.

כן, כתוב שהודיתי. אבל מכיוון שהקלטתי בטלפון את כל הוויכוח הארוך, באגף התנועה הסכימו לבטל לי את הזימון למשפט. עו"ד אדם פיש ז"ל, אדם אידיאליסט ששמע על הסיפור, אמר לי לא לבטל את הזימון אלא לעמוד לדין. הוא דרש שאראה איך זה להיות נאשם בבית משפט. אז הלכתי למשפט. השוטר שיקר בדיון, ואז השמיעו לו את ההקלטה. השוטר התחיל להתפתל. היה זיכוי, כמובן.

עשית עם זה משהו?

לא התלוננתי עליו, אבל אני חבר בוועדות ציבוריות ובאחד הדיונים סיפרתי את הסיפור כדוגמה לתרבות השקר במשטרה. נציגה בכירה מהמשטרה שישבה בוועדה אמרה שזה חמור ושהיא תדאג לטפל בזה. הטיפול בתיק הפשוט הזה שיש בו הקלטה נמשך יותר משנתיים.

פרופסור אורן גזל אייל
רמי שלוש

מה קרה בסוף?

במח"ש החליטו לסגור את התיק כנגד השוטר עם המלצה להעמיד אותו לדין משמעתי. התקשרתי לפני שבוע למחלקת המשמעת, התברר שהמשטרה לא רצתה הליך משמעתי. העבירו את זה להליך פיקודי, שהסתכם בראיון הדרכה שעשתה לשוטר קצינת אגף משאבי אנוש של המחוז. הדרכה. זה מה שהוא קיבל. מדובר בשיבוש הליכי משפט, וזה צריך להיות הליך פלילי, זאת עבירה נורא חמורה, והיא מתרחשת כל הזמן במשטרה.

הוא היה צריך להיכנס לכלא?

לא. הוא עשה מה שהתרבות הארגונית שלו מלמדת אותו. אבל המפכ"ל צריך למגר את תרבות השקר כמו שלפני 20 שנה מיגרו את האלימות בחקירות המשטרה. הרי עמוס ברנס חטף מכות. עזוב את התיק שלי, אני יכול לתת לך דוגמאות לתיקי רצח או פריצה שהשופטים אומרים בהם מפורשות ששוטרים זייפו הודאות, לפעמים בצורה מטופשת, ולא עושים עם זה כלום. ברוב המקרים השוטרים לא נתפסים, ואז זה מוביל להרשעות שווא.

כמו הפרשה של שלום עובדיה, שיושב 22 שנה בכלא על רצח ועכשיו מדברים על משפט חוזר?

בפרשת שלום עובדיה לא זייפו הודאות, אבל גם שם היתה כנראה הרשעת שווא. המאבק של הפרקליטות בניסיונות להשיג משפט חוזר בתיק הזה מלמד עד כמה רחוק הם מוכנים ללכת כדי לא לאפשר משפט חוזר. הסנגוריה רדפה אחרי הפרקליטות שנים על גבי שנים שתיתן את החומר כדי שיהיה אפשר לבדוק, הם סירבו בעקביות.

מה הם אמרו?

למשל, שלאלמנה של הנרצח מגיע שהדיון יסתיים. כשהיא קראה על זה בעיתון היא אמרה: "אל תדברו בשמי, אני רוצה שיישב בכלא רק מי שעשה את זה". גם זה לא עזר. קראתי את החומרים בתיק, זאת הרשעה שגויה, אבל הסיכוי שהיא תתוקן קטן. לי לא ברור מה מקור ההתנגדות. מה יקרה אם תסכימו פעם בשנה למשפט חוזר? הרי יש רק תיקים מעטים שבהם הרבה מומחים, אנשי משפט בכירים וחסרי אינטרס, חושבים שהיתה טעות. אם היו מסכימים לתקן את הטעויות המעטות האלה לא היה נגרם כל נזק למערכת המשפט.

מה קורה עם זה בעולם?

בהמון מדינות יש יחידות בתביעה שיוזמות בדיקות כדי לאתר הרשעות שגויות ולתקן אותן. אני יכול להבין שכשיש הרשעה, קשה פסיכולוגית לפרקליט או שופט להכיר בקיומה של אפשרות לטעות, ולכן קשה לסייע להליך שימצא את הטעות. אבל זה שינוי ארגוני ומנטלי שהם צריכים לעבור כדי שתהיה להם נכונות כנה לבדוק טעויות.

מכאן גם ההתנגדות של הפרקליטות לביקורת שמנהלת אותה השופטת בדימוס הילה גרסטל?

יש להם כמה חששות לגיטימיים, הם חוששים למשל שלפרקליטים לא מוענקות הגנות מספקות. בזה צריך לטפל. אבל במקום להיאבק על כך שהביקורת תתמקד בתקלות ובתיקונים ולא תפגע בפרקליטים, הם התנגדו לכל סוג של ביקורת פרטנית. ארגון הפרקליטים השבית את המערכת, והפר הוראות לשתף פעולה עם הנציבות, ובדרך זו הקים כנגדו קואליציה רחבה מימין ומשמאל, שאליה הצטרף כמעט כל מי שקשור למערכת המשפט. זאת היתה טעות, ואני חושב שכיום גם הם מבינים זאת. לראיה כיום הם מסכימים לביקורת פרטנית. אני מקווה מאוד שההסדר ששרת המשפטים אילת שקד קבעה בנושא ישקיט את המערכת, כי הנזק שגרם המאבק הזה לאמון בפרקליטות הוא עצום.

רוני אלשיך
אוליבייה פיטוסי

אתה מזהה קווי דמיון בין הפרקליטות למשטרה?

בניגוד למשטרה, הפרקליטות היא גוף אמין בסך הכל, אין בה תרבות שקר. המערכת לא מגבה שקרים ולא תומכת בהם כעניין שבשגרה. יש כמובן ליקויים במערכת, כמו בכל גוף, אבל לא מדובר בגוף מושחת. הצורך בנציבות נובע מהכוח האדיר שיש לתביעה הכללית, כוח ייחודי שאין שני לו, שנובע מכך ששיקול הדעת של התביעה את מי להעמיד לדין, אילו אישומים לבחור, איזה חומר לחשוף, הוא עצום וכל ההחלטות מתקבלות בחדרים סגורים, בלי נימוקים ובלי שיש עליהם זכות ערעור אמיתית. לכן הביקורת נחוצה כל כך.

אתה בכלל קורא לצמצם את השימוש בבתי הכלא ולהפחית את מספר כתבי האישום שמוגשים.

כן, ואני לא אומר את זה על בסיס אינטואיציה, אלא על בסיס יותר מ–100 שנות מחקר.

מה אומר המחקר?

בקרב קרימינולוגים יש קונסנזוס כמעט מקיר אל קיר שההשפעה של חומרת העונש על ההרתעה כל כך קטנה שאפילו אי אפשר למדוד אותה. למה אנחנו צריכים לכלוא אדם שהתרשל וגרם למותו של אדם אחר בתאונה? לא עדיף להשקיע את מאות אלפי השקלים שעולה כליאתו בשיפור התשתית ובשיטור? זה האבסורד של חוסר המודעות למחקר.

אבל הפחד להיכנס לכלא לא מייצר הרתעה?

אנשים פוחדים מהכלא, אבל כשהם מבצעים עבירת תנועה הם לא מאמינים שיגרמו לתאונה. אחרת הם לא היו מבצעים את העבירה, כי הם יותר פוחדים להיפגע מאשר להיכנס לכלא. מי שמסמס תוך כדי נהיגה פוחד מהכלא? קודם כל הוא אמור לפחד מהמוות. בתל אביב אני לא חונה בלי להפעיל פנגו כי אני יודע שעובר פקח כל דקה, ולא כי הקנס גבוה. אנשים שאנחנו מכנים נורמטיבים לא נרתעים מחומרת הענישה אלא מהחשש להיתפס, גם כשהעונש קטן יחסית. זה נכון גם לגבי עבריינות קלאסית. אדם שפורץ לבית מאמין פשוט שלא יתפסו אותו, הוא לא מחשב מה יהיה העונש אם יתפסו אותו. ומי שמבצע עבירת אלימות או עבירה שנובעת מהתמכרות, בכלל לא עורך חישובי סיכונים. הוא אולי חושב איך לא להיתפס, אבל הוא בוודאי לא חושב מה יהיה העונש שלו אם ייתפס. זה פשוט לא נמצא בתודעה שלו ברגע ביצוע העבירה.

אז אולי נבטל את עונשי המאסר לגמרי?

אני לא אומר שצריך לבטל את הכלא, אף שיש תנועה כזאת בעולם, אבל אני חושב שאפשר לצמצם בחצי את העונשים של מי שאינו מסוכן בלי שנפגע בהרתעה כלל. את הכסף שנחסוך מצמצום הכליאה נוכל לנצל כדי באמת להילחם בפשיעה ובגורמים שלה. במובן זה אני רוצה לשנות את הכללים.

צריך לקצר גם את המאסר של אהוד אולמרט?

אני לא מציע שום דבר עם אולמרט כי לא צריך לשנות את הכללים בגללו, אבל אני רוצה שאנשים לא מסוכנים יקבלו עונשים אחרים. צריך הרבה פחות כליאה ויותר מאסרים על תנאי, קנסות ועבודות שירות. אנחנו חושבים לפעמים שמאסר זה העונש היחידי. אנשים חושבים שכשבית המשפט העליון הפחית בעונשו של אולמרט משש שנים לשנה וחצי הוא פגע בהרתעה. אבל כשאולמרט שקל אם לקחת כסף משמואל דכנר, הוא לרגע לא אמר לעצמו שצפוי לו עונש של שנה וחצי במאסר ולא שש שנים — ולכן זה כדאי.

אז מה הוא חשב לעצמו?

הוא היה בטוח שהוא לא ייתפס, ושאם כן הוא ימצא הסברים למה זה לגיטימי. הוא בוודאי גם הסביר לעצמו שזה בסדר. תמיד יש הצדקות. לכן המעבר מההחלטה של בית המשפט המחוזי להחלטה של העליון לא משפיע על האולמרטים הבאים כהוא זה. אם יש השפעה היא אפסית.

מה כן משפיע על אנשים כמוהו?

מאסרים קצרים להעברת המסר, וכמובן עצם התפישה. הרי אלה אנשים שחרב עליהם עולמם, הם לעולם לא יוכלו לחזור למעמדם. המקרה של אריה דרעי, שחזר לכנסת, הוא סיפור חריג.

זה תקף בעיקר לעבירות רשלנות וצווארון לבן?

אני מדבר על כל רוחב הגזרה: פורצים, עברייני אלימות, תאונות דרכים — לכל העבריינות הקלאסית — וגם עברייני צווארון לבן ורשלנות. בניגוד לכל האינטואיציות האנושיות, גם כשפורץ שוקל אם לגנוב כדי שיהיה לו כסף לסמים הוא לא חושב על העונש. הוא לא חושב "בשביל עונש של שנה כדאי לי לפרוץ, אבל בשביל שנתיים מאסר לא כדאי לי". רוב העבריינים כלל לא מכירים את רמות הענישה בבתי המשפט, ולא חושבים עליהן בזמן ביצוע עבירות. בוודאי לא בעבירות שאינן מתוכננות כמו עבירות אלימות או מין.

מה חושב עבריין מין?

לרוב הוא חושב שהוא נוהג בסדר, או שהוא בטוח שהיא לא תדווח. כשהיא אומרת "לא" והוא ממשיך, הוא לא חושב לעצמו "אקבל שנתיים ולא ארבע, ובשביל שנתיים כדאי לאנוס". רוב עבירות המין הן עבירות של הזדמנות: למשל אדם יוצא לדייט ומבצע עבירה. זה אסון תרבותי ואסון לנפגעות, וחייבים לשנות את המציאות, רק שההחמרה בענישה היא לא הכלי הנכון. החוק למניעת הטרדה מינית לא גרם לאף אחד להיכנס לכלא.

אבל הוא גרם להמון דברים.

בדיוק, הוא גרם להמון דברים מצוינים, למשל לשינוי במודעות. דברים שפעם היו מקובלים — כיום הם לא. החוק הושרש בחלקים נרחבים של החברה. זה לא שאין הטרדות, אבל הנורמות של רוב האנשים שונות מהנורמות שהיו נהוגות לפני 20 שנה. וכל זה אף על פי שאף אחד לא נכנס לכלא בגלל החוק נגד הטרדה מינית. ניצבים במשטרה פוטרו, הנושא פומפם בתקשורת, נעשתה עבודת הפנמה חשובה במקומות עבודה והובהר למטרידים שהחברה לא מקבלת את ההתנהגות הזו — כל זה שינה התנהגות הרבה יותר מאשר החמרת הכליאה.

אז למה בכלל מכניסים אנשים לכלא? אנחנו רוצים נקמה? זה פרימיטיבי.

במידה מסוימת כן. האווירה הציבורית היא "אלה אנשים רעים ואנחנו רוצים לנקום בהם".

מה זה נורא אם הם יישבו קצת בכלא? זה גם שומר על הציבור, למשל כשיש אנשים אלימים.

אתה צודק, כולאים אנשים גם כדי להגן על הציבור, יש אנשים מסוכנים. פורץ שלא עבר שיקום ימשיך לפרוץ כי הוא צריך את הכסף לסמים, ובזמן שהוא בכלא הוא לא פורץ. הרבה מבצעי עבירות כלל לא מסוכנים או שאפשר לצמצם את המסוכנות שלהם בטיפול מתאים. במקום לפעול בכיוון הזה מפריזים בשימוש בכליאה, והכלא רק מגדיל את המסוכנות שלהם.

איך זה קורה?

קוראים לזה האפקט הקרימינוגני — מי שנכנס לכלא נהפך ליותר עבריין, וככל שהמאסרים ממושכים יותר, הסיכוי של אדם לא להיות עבריין בצאתו הוא קטן יותר. כשאתה נכנס לכלא אתה מאבד לא רק את מקום העבודה אלא גם את היכולת למצוא מקום עבודה אחר, כי אנשים לא אוהבים להעסיק אסירים משוחררים. בנוסף אתה מאבד קשרים, הרבה פעמים אתה מתמכר לסמים אם לא היית מכור לפני כן, שכן בכלא לא חסרים סמים, ובכלל אתה מאמץ דפוסי חשיבה עברייניים.

זה מחיר שהחברה מוכנה לשלם כדי להרחיק פושעים.

אלא שלפעמים זה גורם ליותר עבריינות, במקום לצמצם אותה. ואז יש לנו יותר אנשים שנפגעים מאלימות, עבירות מין, מגניבות ומפריצות. עד לפני 50 שנה השיח התמקד בכליאה ככלי לצמצום עבריינות. חשבו שצריך לכלוא אנשים כדי להגן על הציבור, לשקם עבריינים ולהרתיע. בשנות ה–70 חל שינוי דרמטי. כל המחקרים הראו ששינויים בענישה לא משפיעים על הרתעה וששיקום בכלא לא עובד, ובקיצור היה ייאוש טוטלי משימוש בכליאה או בענישה לצמצום עבריינות. על הרקע הזה כל המדינות בעולם נתנו לעצמן הסבר אחר לשאלה "למה אנחנו מענישות".

שהוא?

גמול. אם לא מענישים כדי לצמצם פשיעה, אז מענישים כדי לגמול. גמול זה דבר מצוין כי אי אפשר למדוד אותו, אז אי אפשר לומר שהוא נכשל. מה שמעניין הוא שהגמול קיבל פרשנות שונה באירופה ובארה"ב. בארה"ב אמרו שעיקרון הגמול מחייב החמרה, עונשים כבדים, ואז החלה התפוצצות אוכלוסין בבתי הכלא, שהביאה אותם למשבר כליאה כלכלי וחברתי נוראי. רק בשנים האחרונות הם מבינים את הנזק ומנסים לצמצם את הכליאה. מנגד באירופה אמרו שהגמול מחייב ענישה אבל פחותה בהרבה. התוצאה שכיום בצפון אירופה יש כ–80 אסירים ל–100 אלף איש כשבארה"ב יש כמעט 800 ל–100 אלף.

זה המון!

כן, כמעט 1% מהאוכלוסיה האמריקאית יושבת בכלא, וזה כולל ילדים, זקנים ונשים. כך שאם אתה מסתכל רק על גברים שחורים שבכלא ומוסיף להם את כל אלה שתחת פיקוח של קצין מבחן או ועדות שחרורים, אתה מקבל קהילות שלמות שבהן כמחצית מהגברים בגיל התעסוקה נמצאים תחת מנגנון פיקוח של מערכת המשפט הפלילית.

זה די נורא. איך זה אצלנו?

פחות מ–300 כלואים ל–100 אלף איש, ואם תוריד את האסירים הביטחוניים זה פחות מ–180.

נו, אז מה אתה רוצה?

זה עדיין יותר מאשר בכל מדינה מערבית אחרת, חוץ מארה"ב. אנחנו במקום השני במערב בשיעור האסירים.

וצריך גם לזכור מי יושב בכלא — יוצאי אתיופיה, ערבים, מזרחים, מהגרים וכו'.

כן, המוחלשים בחברה וכאלה שהיא הזניחה. כשאתה נכנס לתיקים אתה רואה שלחלק גדול מהם יש חוויות חיים קשות, חוויות שאולי היו גורמות גם לי להיות עבריין אם הייתי במקומם. חלק סובלים מהפרעות נפשיות או ממוגבלות שכלית, ולא באמת קיבלו הזדמנות.

אתה אומר דברים הפוכים ממה ששומעים בתקשורת, שלא לדבר על נפגעי העבירות שמתראיינים בדרך כלל וטוענים שהעונש לא מספיק.

מחקרים בכל העולם מראים שהציבור סבור שרמות הענישה נמוכות מדי. זה נכון גם במדינות מחמירות, כמו ארה"ב, וגם במדינות שבהן רמות הענישה מקלות בהרבה. ארגוני הנפגעים תמיד רוצים ענישה חמורה יותר.

אז מה, לא צריך להקשיב להם?

זה יותר מורכב. ברמת המדיניות, להבדיל מהתיק הפרטני, אני מציע לא להקשיב לאווירה הציבורית שקוראת להחמרה, כי היא מבוססת על אמונות שגויות. ברמה הפרטנית, בכל תיק בנפרד, צריך לשמוע את הנפגעים, אבל גם לזכור שנפגעים פעמים רבות ישאפו לעונש קצת יותר חמור ממה שמקובל באותה מערכת. לכן אם נחמיר עם כולם, נקודת המוצא תשתנה ומה שכיום נראה בעיניהם חמור ייראה בעיניהם עונש קל. אם היה חוק עין תחת עין היו דורשים להוציא עין. בדומה אצלנו לא דורשים עונש מוות כי זאת לא אופציה. בטקסס הם מבקשים זאת כי האופציה קיימת. לכן צריך להקשיב להם בתיקים הספציפיים אבל לדאוג שההקשבה הזאת לא תוביל לעלייה ברמות הענישה הכוללות.

מה לגבי רוצחים?

אנדרס בריוויק, שירה ב–77 ילדים בנורווגיה, היה מקבל אצלנו 77 מאסרי עולם, שם הוא קיבל 21 שנה. אחד כזה, מצדי שישב בכלא כל החיים. אבל זה חריג. בעיקרון אני לא חושב שרוצחים צריכים לשבת כל החיים בכלא. אחרי 15–20 שנה אפשר לבחון את רמת המסוכנות שלהם ואת החרטה ולהשיב אותם לחברה.

יגאל עמיר?

אני לא בעד שחרור של יגאל עמיר.

אתי אלון, שהפילה את הבנק למסחר וגנבה רבע מיליארד שקל, לא היתה צריכה לשבת בכלא?

אתי אלון, גם אם היא לא מסוכנת, היתה צריכה לשבת בכלא, אבל 16 שנה בלי שחרור מוקדם?

למה לא הפחיתו לה שליש?

היא עלתה שלוש פעמים לוועדת שחרורים ובכל פעם הפרקליטות טענה שהיא עדיין מסוכנת. אף על פי שהיא מצטערת והיתה אסירה למופת ולמרות שהיא עברה שיקום ורוב חוות הדעת עליה היו חיוביות, הם טוענים שהיא עדיין מסוכנת כי היא עלולה למעול בכספים שוב. אבל איפה היא תמעל בכספים? מי יעסיק אותה בבנק? בדיונים הוצע שהיא תמשיך לעבוד בבית דפוס כשתשתחרר, וזה לא סיפק את בית המשפט. למה? היא תמעל בדיו? בכלל כיום משתחררים רק שליש מהאסירים הפליליים שחרור מוקדם. ולפני 20 שנה המצב היה הפוך — שני־שלישים היו משתחררים.

ועדת שחרור אתי אלון
דודו בכר

השתנתה המדיניות בלי שעידכנו אותנו?

כן, ובלי החלטה מסודרת או חשיבה מערכתית. הפרקליטות פשוט מתנגדת יותר לשחרורים מוקדמים, וועדות השחרורים מאשרות פחות בקשות, ובתי המשפט מקבלים יותר את עמדת הפרקליטות. והעלות של המדיניות הזו עצומה. אסיר עולה 10,000 שקל לחודש למדינה, וזו עלות ישירה, שלא לדבר על עלויות עקיפות.

זה המון כסף.

ובתי הכלא נמצאים בעומס מטורף. יש עתירות צודקות על צפיפות מוגזמת, והתשובה של המדינה לכל העתירות היא הבטחות לבנות עוד בתי כלא ועוד אגפים. האבסורד הכלכלי של המהלך הזה של החמרת הענישה הוא שאיש לא חושב עליו כהחלטה תקציבית.

מה זאת אומרת?

בכל משרד ממשלתי כשמחליטים להוציא כסף על משהו יודעים שצריך לוותר במקום אחר. שר החינוך, למשל, לא יכול להוסיף שעות לימוד בלי להראות מאיפה הוא מביא את הכסף. כאן הפרקליטות, המשטרה ובתי המשפט מחליטים להחמיר אבל אף אחד לא חושב במונחים תקציביים, כי זה לא יוצא מהכיס שלהם. זה המקום היחיד בישראל שבו אפשר לקבל החלטות בלי שיש לך אחריות להשיג את הכסף. הכל נופל על תקציב שירות בתי הסוהר, שמקבל אסירים כגזירת גורל. כל המערכת בנויה בלי חשיבה תקציבית.

אז מה אתה מציע?

אני מציע לחשוב איך דואגים שיהיו פחות אסירים, איך מוצאים חלופות, כולן זולות בהרבה ממאסר. עבודות שירות בקהילה, מעון לגברים מכים שבו עוברים טיפולים מדי יום, מרכזים לטיפול בפדופילים או הוסטלים לנגמלים מסמים. הליכי השיקום האלה אינם הליכים קלים לנאשמים, כך שגם מי שרוצה בעיקר להכאיב לעבריינים צריך לתמוך בחלופות האלו.

נשמע מעולה.

הבעיה היא שהמערכת מתנגדת להליכי שיקום כחלופה, בייחוד אם מדובר בעבריין שאחרת היה נידון למאסר ממושך. באופן כללי יש לחץ של המשטרה שלא להשתמש באפיקים חלופיים אלא אם מדובר במקרים המאוד מאוד קלים, שרובם גם ככה לא היו מסתיימים במאסרים בפועל. לרשות לשיקום האסיר יש תקציב של 30 מיליון שקל, זה כלום.

איפה הרשות נכנסת כאן לתמונה?

כדי להצליח בוועדת שחרורים שמחליטה על ניכוי שליש צריך לבוא עם תוכנית שיקום, אבל בגלל המחסור התקציבי של הרשות, לא מספיקים להכין תוכניות ולא יכולים לפקח על תוכניות השיקום.

אז מה עושים אסירים? פשוט מחכים?

אסירים עם כסף פונים למשקמים פרטיים ולפעמים משתחררים ממאסר עם תוכנית שיקום שהם קנו בכסף. אחרים נשארים בכלא. אם היה תקציב ראוי, היית יכול לצמצם משמעותית את הכליאה. בעלות של פחות מאלף שקל לחודש יכולה הרשות לשיקום האסיר לחסוך מאסרים שעולים 10,000 שקל לחודש.

ומי מתקצב את הרשות לשיקום האסיר?

זאת בדיוק הבעיה. משרד הרווחה החלש והמוחלש שמתקשה להשיג תקציבים. והתוצאה היא שאסירים גם מוחזקים בכלא היקר במקום במוסד שיקומי זול הרבה יותר, גם לא עוברים שיקום וגם כשהם מסיימים לרצות את העונש שלהם יוצאים הרבה יותר מסוכנים.

רגע, מי שלא משוחרר בשליש לא עובר שיקום?

אם הוא לא בוחר זאת מרצונו — אז לא. זה האבסורד. השחרור המוקדם היה יכול להיות כלי נפלא כדי ללחוץ על אסירים לרצות שיקום.

מה לגבי צמצום כתבי אישום?

רק עכשיו, אחרי שנים, נכנס לתוקף גם במשטרה החוק שהצעתי בנוגע לסגירת תיקים בהסדרים מותנים.

הסבר בבקשה.

החוק מאפשר לתובע מהמשטרה או הפרקליטות להציע לחשוד לשלם קנס או לעשות פעילות מסוימת, למשל, לתקן נזק, או לעמוד למבחן ובתמורה התיק נגדו ייסגר. זה נועד לכך שבעבירות היותר קלות, במקום כתבי אישום יסגרו את התיקים מחוץ לבתי המשפט. את היוזמה המקורית לרעיון הצגתי כבר ב–2000 לעדנה ארבל שהיתה פרקליטת המדינה ולאליקים רובינשטיין שהיה היועץ המשפטי לממשלה, ועכשיו כבר 2016 ואני עדיין שקוע בזה.

לא אהבו את החוק?

ארבל ורובינשטיין דווקא מאוד התלהבו. הוקמה ועדה שהיתה צריכה להגיש מסקנות תוך שלושה חודשים. אני מוניתי ליועץ האקדמי שלה. הדיון הראשון בוועדה התקיים רק אחרי חמישה חודשים, ובהמשך הכל התנהל בעצלתיים, עד שהוועדה פשוט מתה. בסופו של דבר כתבתי בעצמי את הצעת החוק ופירסמתי אותה ב–2006. מני מזוז, שהיה היועץ המשפטי לממשלה, הרים את הכפפה וב–2012 החוק עבר. רק עכשיו, אחרי שהפרו את החוק במשך שלוש שנים, המשטרה הולכת להתחיל ליישם אותו.

המשטרה הפרה את החוק? אני לא מאמין.

כן, המשטרה התנגדה לחוק הזה מההתחלה. נפגשתי עם המפכ"ל לשעבר יוחנן דנינו ועם ניצב בדימוס יואב סגלוביץ, ולמעשה עם כל מי שאפשר במשטרה, זה לא עזר, הם התנגדו. אפילו שהשרים שלהם תמיד תמכו. וכשהחוק עבר למרות התנגדותם הם טירפדו אותו.

מה זאת אומרת?

בהתחלה ועדת חוקה נתנה להם ארכה של תשעה חודשים להיערך לכניסת החוק לתוקף. אחר כך הם שיכנעו את היועץ המשפטי לתת להם ארכה נוספת, והוא קבע בהנחיה שלדעתי אינה חוקית שהחוק לא חל על התיקים שמטופלים בתביעה המשטרתית. אחר כך, בעקבות לחץ של הכנסת, הם הבטיחו שעד ספטמבר 2015 הנחיית היועץ תשונה. הגיע ספטמבר וההנחיה כמובן לא שונתה. המפכ"ל כתב לשר שכתב ליועץ שכתב לוועדת חוקה שהם הגיעו לסיכום עם האוצר והם יתחילו לקיים את החוק על שמונה עבירות החל ממארס 2016. הגענו למארס 2016, וכעת הם מבטיחים להתחיל ליישם אותו, אבל בניגוד להתחייבות לוועדת חוקה מיישמים אותו רק על שלוש עבירות ולא על שמונה.

לא הבנתי איך זה קשור לאוצר.

הם רצו כסף תמורת מימוש החוק. הם סיפרו לאוצר שצריך הרבה תקנים כדי ליישם את החוק, והוא הבטיח להם כמות תקנים לא סבירה שתגרום לנזק אדיר למערכת, אבל בינתיים הם לא קיבלו את התקנים

למה הם רוצים עוד תקנים?

כי כולם רוצים תקנים. וחוץ מזה המשטרה לא אהבה את החוק, והדרך שלה להתמודד אתו היתה להגיד שהוא עולה המון כסף, שצריך המון תקנים להמון תובעים.

וזה לא נכון?

זה כמובן שטויות, כי החוק בעצם יכול לחסוך למשטרה המון כסף. במקום הסדרי טיעון בבתי משפט ייערכו הסדרים במשרדי התביעה, בהליך פשוט בהרבה. הבטיחו להם 84 תקנים, שזה המון, זאת תוספת של יותר מ–20% לתביעה המשטרתית. ומה שיקרה עכשיו הוא שבמקום לחסוך הם ינפקו עוד כתבי אישום, ואז יהיה צורך בעוד שופטים ועוד סניגורים ועוד מקומות בבתי הכלא. חבל שלא הבינו את זה באוצר כשהסכימו. זאת ועוד, במשטרה מתכוונים להפעיל את החוק בתיקים שבהם עד היום בכלל לא הוגשו כתבי אישום.

שזה הפוך מהכוונה המקורית?

בדיוק הפוך. הרעיון היה להקטין את מספר כתבי האישום שמוגשים לבתי המשפט ולא להוסיף הליכים.

אבל גם טיפול באירועים כאלה הוא חשוב, לא?

מוגשות כיום כל כך הרבה שטויות לבתי המשפט. כל כלב שנשך אדם מגישים כתב אישום. אשה קראה לשוטר והפינצ'ר שלה נתן לו נשיכה קלה, היא קיבלה כתב אישום על "אי־נקיטת זהירות בחיה". אשה נחרה, בעלה נתן לה דחיפה באזור הראש והיא הזמינה משטרה. מישהו מאיים על מישהו ברחוב, "אני אקרע לך את הצורה". מה אתה חושב, ששולחים אותו לכלא? יש המון תיקים שהיה אפשר לוותר עליהם. מה שאני מציע זה לקחת את כל השטויות האלה שבלאו הכי לא מסתיימות במאסרים ולהמיר אותם בהליך חלופי שיש סיכוי שיעשה משהו.

אז מה רוצה המשטרה?

הם רוצים את כולם כמה שיותר זמן בכלא. המשטרה מנסה כל הזמן להביא להחמרה בענישה במקום להתמקד בענישה יעילה. אתה רואה את זה בהתנגדות שלהם להצעות בוועדת דורנר, שבחנה את מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים.

היה לך תפקיד גם בוועדת דורנר?

כן, הייתי המרכז שלה. המסקנה המחקרית הברורה של הוועדה היתה שמאסרים ארוכים לרוב לא מסייעים לצמצום הפשיעה ולפעמים דווקא מגדילים את הפשיעה. מה שתיסכל אותי זה שהיתה הסכמה על החלקים העקרוניים אבל בחלק המעשי אנשי משרד המשפטים והמשרד לביטחון פנים התנגדו כמעט לכל המלצה פוזיטיבית.

לדוגמה?

אחת ההמלצות היתה לאפשר העברת אסירים לא מסוכנים לבתי מעבר, כמו הוסטל שיקומי גמילתי, שנה לפני שהם יכולים לעלות לוועדות שליש. הרעיון הוא שזה יותר זול, יותר יעיל, יגרום למעבר יותר הדרגתי מהכלא החוצה. משרדי המשפטים וביטחון פנים התנגדו — בניגוד לכל הקרימינולוגים, הפרופסורים וגם נציגי משרדי הרווחה והאוצר.

ואז בא מישהו שיוצא מהכלא מוקדם מדי ורוצח את אשתו.

אני לא אומר שהסיכון יירד לאפס, יהיו מקרים קשים בוודאי, אני רק אומר שבסך הכל זה יוריד את הסיכון של העבריינים, גם מכיוון שהשיקום מחוץ לכלא מצמם את הסיכון וגם מכיוון שהכלא עושה עבודה הפוכה ומגביר את הסיכון של העבריין. ובסוף הרי כל עבריין משוחרר.

אנשים לא פוחדים לחזור לכלא?

בעבירות רבות הפוקוס שונה. אצל פורץ שצריך סם, אדם בעל הפרעות נפשיות או מי שגדל בין פנימייה למשפחת אומנה ונזרק מבית לבית, הפחד מהכלא לא מספיק לו כדי שהוא ישלוט בכעסים או ייגמל מסמים.

למעשה אתה אומר שאנחנו מחרבשים הכל לכל אורך הדרך.

נכון.

נכון?

כן, מערכת המשפט הפלילית מחורבשת. אנחנו משתמשים בכלים לא נכונים יותר מדי פעמים. דרושים כלים של רווחה לצמצום עבריינות, ופחות כלים של ענישה. אנחנו הולכים יותר ויותר לכיוון האמריקאי, והכי מתסכל שאין מישהו שיכול לשנות את זה חוץ ממי שלא רוצה. בתי המשפט לא יכולים לעשות הרבה. הכוח נמצא בידי הפרקליטות, היא זאת שיכולה להחליט על שינוי מדיניות. אבל שם לא מוכנים לשמוע על המחקרים בתחום כדי לחשוב מחדש על המדיניות.

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם