רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"אני נראה מובס כי אני מובס": הלוחם שגילה באיחור שהמשחק מכור

קייל באס ניסה להקים עסק שמרוויח מהמלחמה בחברות התרופות. ואז קרה משהו מאוד מעניין

49תגובות

"האם אני נראה לך מובס?", שואל אותי קייל באס, לא ממתין שאענה ומיד ממשיך: ״אתה צודק, אני מובס״.

קייל באס
Mike Fuentes

באס אינו מהטיפוסים שאוהבים להודות בתבוסה. הוא נמנה עם קבוצה קטנה ומפורסמת של כוכבים מוול סטריט שב–2005, רגע לפני פרוץ המשבר הפיננסי, ביצע את ההימור של המאה - נגד שוק הסאבפריים האמריקאי. כאשר שוק הנדל״ן, המשכנתאות שאוגחו והבנקים קרסו יחדיו, ההימור הזה הפך את באס למולטי־מיליונר ולאחד ממנהלי קרנות הגידור המפורסמים בעולם - עוד לפני שמלאו לו 40.

בשנים האחרונות לא הצליח באס לשחזר את ההצלחה הראשונית הגדולה באף אחת מהשקעותיו. אבל מאז אותו הימור מוצלח הוא מתעקש להמשיך לשחות נגד הזרם ולבחור השקעות לא קונוונציונליות, לעתים קרובות בכיוון הפוך מרוב עמיתיו.

לפני כשנתיים עלה רעיון משונה במיוחד בראשיהם של באס ושותפיו. כמו רבים הוא קרא ושמע שוב ושוב על מחירי התרופות המטורפים בארה״ב, על הכוח הפוליטי האדיר שיש ללובי של חברות הפארמה הענקיות ועל הדרך שבה הן הצליחו לדחוף את הרגולציה בשוק לשרת את האינטרסים שלהן.

באס, בסיוע יועצים שעבדו בתוך תעשיית התרופות והכירו מקרוב את השיטות בענף, החליט לגייס מיליארד דולר לקרן השקעות חדשה, להמר נגד המניות של חברות תרופות (למכור בחסר את מניותיהן) שנהנות מרגולציה נוחה - ואז לקום ולעשות מעשה מאוד לא מקובל בענף ההשקעות: לפתוח בקמפיין ציבורי ומשפטי לשינוי הרגולציות המיטיבות עם אותן חברות תרופות.

כאשר שוחחתי בקיץ שעבר עם באס ויועציו, הם נשמעו נלהבים. האסטרטגיה נראתה מנצחת: הציבור שונא את מחיריהן הגבוהים של התרופות, איש לא ניסה עד היום לייצר כוח נגדי ללובי החזק של חברות התרופות, וכל שנדרש הוא מישהו שיבוא ויפתח במלחמה. רובין הוד של החולים, המבוטחים ומשלמי המסים. רובין הוד בגרסה הקפיטליסטית - כזה שגם רוצה להתעשר.

בסתיו נראה שבאס רוכב על הגל הנכון, כאשר הילרי קלינטון צייצה בטוויטר שהיא מתכוונת להילחם בחברות התרופות, וכמה שבועות לאחר מכן נעצר מרטין שקרלי, מנכ״ל חברת תרופות קטנטנה שהעלה את מחיר אחת התרופות שלו באלפי אחוזים, נעצר ותפס כותרות גדולות בעיתונות. באס היה על הגל. ״אם לא היה מרטין שקרלי, הייתי צריך להמציא אותו״, הוא אמר לי.

בריאות תרופות סל התרופות
תומר אפלבאום

אבל בחודש שעבר נאלץ באס להודות שהתוכנית נכשלה - אם לא סופית אז לפחות זמנית. הוא החזיר את רוב הכסף למשקיעים והתחיל לסכם את הפרשה: הוא הבין טוב יותר בשנה האחרונה איך עובדת הפוליטיקה האמריקאית, איך עובדת הרגולציה האמריקאית, איך עובדות כל זרועות השלטון. במקרה של חברות התרופות, השבי של הרגולציה, המחוקקים והפקידים הוא כמעט מוחלט, בכל הרמות.

לחברות התרופות האמריקאיות יש שורה ארוכה של דרכים חוקיות, חוקיות למחצה ולעתים לא חוקיות, לגרוף רווחי ענק על חשבון החולים ומשלמי המסים. את אחת הדרכים הפשוטות ביותר ניסה באס לתקוף: השימוש המופרז, יש הטוענים מניפולטיבי, שעושות חברות רבות בהגנות על הפטנטים שלהן.

באס זיהה שורה ארוכה של תרופות מקור שהפטנטים שלהן פגו, אבל חברות התרופות הצליחו להאריך את תוקף הפטנט באמצעות שינויים קלים שהכניסו בתרופה. לפעמים די היה בשינוי באריזה, במינון, בשילוב עם תרופה אחרת, כדי לתת לחברות הגנה נוספת לשנים ארוכות מתחרות - אף ש״הפטנט״ בתרופה המוגנת מפוקפק מאוד.

באס פנה לבית המשפט האמריקאי המיוחד לפטנטים והגיש ערעורים על תקפותם של שורה ארוכה של פטנטים שנתנו הגנה לתרופות שלא היה בהן שום חידוש של ממש. הפטנט שירת בעיקר את חברת התרופות, שיכולה למנוע תחרות ולגבות מחירים גדלים והולכים על התרופה. רווח נקי לשורה התחתונה על חשבון החולים או הכיס הציבורי. בזה אחר זה דחה בית המשפט את הערעורים של באס והוא מצא עצמו לבד במערכה.

שוחד חוקי מחברות התרופות

האינפלציה יורדת - המחירים עולים
2009- 0% אינפלציה, 
שינוי במחיר התרופות - 8%
2011
שינוי במחיר התרופות 12%
3% שינוי באינפלציה

לבאס אין ספק מדוע הוא נכשל ומדוע מחירי התרופות בארה״ב הם הגבוהים בעולם - כפולים בממוצע ולפעמים משולשים ומרובעים מרמתם ברוב מדינות המערב: חברות התרופות הן הענף מספר אחת בהוצאה שלו על לוביסטים ועל תרומות לפוליטיקאים, החל במתמודדים לנשיאות, עבור בחברי קונגרס וסנאט וכלה בפוליטיקאים ברמה הארצית במדינות שבהן יש לחברות התרופות אינטרסים מקומיים.

חברות התרופות מעסיקות את רוב משרדי עורכי הדין הגדולים בארה״ב, ומספר עצום של עורכי דין ומומחים בתחום הרפואה והפטנטים. "איפה לדעתך הולכים לעבוד השופטים בבית הדין המיוחד לפטנטים אחרי שהם מסיימים את עבודתם?״, שואל באס ועונה: "גיליתי שרבים מהם הולכים לעבוד במספר קטן של פירמות גדולות שמייצגות את חברות התרופות".

ייתכן שבאס נכשל בהכנת שיעורי הבית שלו, ייתכן שהוא הגיע מוקדם מדי. כאשר הוא ויועציו ערכו את המחקר, עמדו לפניהם עשרות ומאות עדויות, מסמכים ונתונים על השיטה שבה חברות התרופות משחדות בצורה חוקית זה עשרות שנים את כל מוסדות השלטון והדמוקרטיה בארה״ב.

אחד היועצים של באס, שעבד שנים רבות בהנהלה של אחת מחברות התרופות הגדולות, אמר לי ש״הציבור תופש את חברות התרופות כתאבות בצע, אבל עדיין קונה את הסיפור שתאוות הבצע הזאת נדרשת כדי לייצר תמריצים למחקר ופיתוח. מה שהציבור לא מבין הוא שאצל רוב חברות התרופות המחקר והפיתוח עברו מזמן למושב האחורי. במושב הקדמי יושבים אנשי השיווק, הפרסום, הליטיגציה והלוביסטים. זאת הדרך להביא כסף, להגדיל רווחים, לחלק בונוסים״.

עד לפני כמה שנים הצטיירו החברות הגנריות, אלה שמפתחות העתקים לתרופות מקור, כתרופה למחירי התרופות הגבוהים. אבל עם חלוף השנים התברר שרוב החברות הגנריות הבינו שהורדת מחירים ותחרות הן לא דרך המלך לרווחים: תחרות מביאה עוד תחרות, מורידה מחירים ומסייעת בעיקר ללקוחות. אז החברות הגנריות החלו להיכנס להסכמים עם חברות תרופות המקור, הידועים בשם ״תשלום עבור עיכוב״, Pay for Delay. במקום לחכות שהפטנט של תרופה מקורית יפוג ולהיכנס לשוק עם תרופה גנרית במחיר מופחת, חתמו החברות הגנריות על הסכמים שלפיהן הן מעכבות את התחרות - ובתמורה החברה שפיתחה את תרופת המקור מתחלקת בשלל המונופליסטי עם החברה הגנרית.

לא תיפלו מהכיסא כשתשמעו שאחת החברות שהובילה בתחום העסקות המפוקפקות האלה, שנועדו למנוע תחרות ולדפוק את החולים, היא טבע הישראלית: במאי האחרון היא שילמה 1.2 מיליארד דולר כדי ליישב אישומים שהגישה נגדה רשות המסחר הפדרלית האמריקאית. טבע הואשמה שהחברה הבת שלה, ספלון, סגרה עסקות ״תשלום עבור עיכוב״ עם ארבע חברות גנריות כדי שיעכבו בשש שנים את הכניסה לתחרות בפרוביג'יל, התרופה שלה לטיפול בהפרעות שינה.

הציבור מוכן לבלוע את התרופות המרות האלה, ונהפך אדיש לפרסומים על עשרות הסדרי טיעון כאלה ואחרים בענף התרופות, משום שהנרטיב שלפיו המחירים הגבוהים נדרשים למימון המחקר והפיתוח הוא מפתה וגדודים של יח"צנים ועיתונאים מטפח אותם. או כמו שמסבירים היח"צנים של החברות והכלכלנים שהן מעסיקות: מישהו צריך לשלם על הפיתוח של תרופות לסרטן, ועל כל הניסויים היקרים שנכשלים.

הוצאה על מחקר ופיתוח יורדת 
2005- הכנסות של 140 מיליארד דולר לעומת הוצאת על מחקר ופיתוח של כ-17% מההכנסות.
2012- הכנסות עומדות על קרוב ל-138 מיליארד דולר, ואילו ההוצאות על מחקר ופיתוח מהוות רק 14%

אבל ככל שחופרים עמוק יותר בדו"חות הכספיים של חברות התרופות, מגלים שחלק גדל והולך מההכנסות שלהן זורם להוצאות שיווק ופרסום ולהוצאות משפטיות. שיעור הוצאות המחקר והפיתוח מסך ההכנסות של חברות התרופות יורד ברציפות, וההפרש זורם ישר לתוך שורת הרווחים. מחקרים רבים מצביעים על כך שחלק משמעותי מהמחקר הבסיסי ומפריצות הדרך הגדולות נעשים במילא במימון ממשלתי. רק הרווחים, כאשר הם נוצרים, מוזרמים ברובם לכיסים פרטיים.

מה שאי אפשר לחלץ מתוך הדו"חות הכספיים של החברות הוא את הפעילות הפלילית המקובלת בענף התרופות ואת השוחדים החוקיים שהחברות מספקות לרופאים כדי שירשמו לחולים שלהם תרופות יקרות ככל האפשר, גם כאשר פרמיית המחיר מפוקפקת.

כך סיפר לי בכיר במחלקה המשפטית של אחת משלוש חברות התרופות הגדולות בארה״ב: ״מדי פעם היתה פורצת אצלנו בחברה שערורייה סביב שוחדים רכים שהיינו מעבירים לרופאים. אז הייתי צריך ללכת ׳לראיין׳ את התועמלנים ולבקש מהם הסברים לדו"חות ההוצאות שהם היו מגישים לנו. מה שמאפיין את רוב התועמלנים והתועמלניות שאנחנו מעסיקים הוא שרבים מהם הם בחורים ובחורות אטרקטיבים מבחינה חיצונית עם יכולות חברתיות גבוהות ביותר. זה המטבע היחיד שאתו הם עובדים, בוודאי לא הידע שלהם בפארמקולוגיה״.

והוא ממשיך: ״לתועמלנים ולאנשי המכירות והשיווק שלנו יש ׳תיקים׳ על כל רופא. אנחנו יודעים בדיוק מה הוא אוהב, מה הוא לא אוהב, היכן הוא אוהב לבלות, אם הוא כבר ביקר עם הילדים ביורודיסני ובעיקר כמה לחץ צריך להפעיל כדי שהוא ירשום את התרופות שאנחנו רוצים לקדם. אנחנו מחלקים את הרופאים לכמה קטגוריות. הקטגוריה החשובה ביותר היא הרופאים שגם אוהבים לקבל מאתנו את המתנות, הנסיעות והארוחות ושהם גם טיפוסים דומיננטים בבית החולים או במרפאה, שרופאים אחרים יילכו בעקבותיהם. יש לנו גם קטגוריה לרופאים שלא מוכנים לשחק את המשחק הזה. יש לא מעט כאלה״.

בשנים האחרונות חוקקו חוקים ושופרה הרגולציה בג׳ונגל של תועמלני התרופות בארה״ב, אבל התרבות הארגונית של רוב חברות התרופות לא השתנתה: הן קודם כל חברות שיווק ומכירות, לאחר מכן חברות ליטיגציה ולובי שמשתמשות בכל כלי משפטי ורגולטורי כדי לחסום תחרות ולהעלות מחירים, ולאחר מכן הן חברות מחקר ופיתוח.

מדי כמה שנים נפתח צוהר לתרבות הארגונית של חברות תרופות, כשאחת מהן נתפסת משווקת בפראות תרופות גם לאחר שהצטבר מידע רב בתוך החברה על תופעות לוואי שלפעמים הורגות חולים. כך היה בפרשיית רספירדל, תרופה אנטי־פסיכוטית שג׳ונסון אנד ג׳ונסון שיווקה בצורה אגרסיבית לזקנים ולילדים תוך שהיא מסתירה את תופעות הלוואי הקשות. הפרשייה הזאת תועדה בהרחבה בעיתונות האמריקאית והסתיימה בכך שג׳ונסון אנד ג׳ונסון חתמה על ההסדר טיעון ושילמה לנפגעים 2.2 מיליארד דולר. אלכס גורסקי, המנהל הבכיר שהיה אחראי על השיווק האגרסיבי, קודם למנכ״ל ונהנה משכר של כ–25 מיליון דולר בשנה.

DEM 2016 Clinton
אי־פי

את השיטה הזאת תמצאו בעשור האחרון בענפים רבים במשק האמריקאי: החברות מרמות את הציבור, מרוויחות מיליארדים ובמקרים הבודדים שבהם הן נתפסות, הן סוגרות את הסיפור עם קנס שיוצא הקופה הציבורית - בעוד שהמנהלים נשארים בכיסאותיהם עם משכורות עתק.

אחרי שבשנות ה–90 השתלטו הבנקים על הממשל האמריקאי והצליחו להיפטר משורה של רגולציות שניסו להגן על הצרכנים ועל משלמי המסים, הגיעו בעשור הראשון של המאה ה–21 חברות התרופות עם פנקסי צ׳קים ענקיים והתחילו לקנות חברי קונגרס וסנאט ורגולטורים לשעבר. ככל שגדלו רווחיהם כך היו להן משאבים גדולים יותר להזרים לעולם המדע והאקדמיה כדי לוודא שיותר ויותר כלכלנים, מומחים לפטנטים ולהגבלים, חוקרים, מדענים ורופאים יהיו מיושרים עם האינטרסים שלהן. החברות מזרימות כל שנה מיליארדי דולרים במישרין ובעקיפין לכל מי שיכול לקדם את האינטרסים שלהן, באמצעות שוחדים רכים או סיוע בכתיבה ופרסום של מאמרים אקדמיים הנדרשים לקידום ולמוניטין של הרופאים והמדענים.

רגע מכונן אחרון בהיסטוריה של השחתת השלטון והדמוקרטיה בידי חברות התרופות התרחש בנובמבר 2003, כאשר ממשל בוש דחף את מה שזכה מאוחר יותר לכינוי Part D of the Medicare Program - חוק שכתבו לוביסטים של חברות התרופות וקבע תנאים שיזרימו מאות מיליארדי דולרים לרכש תרופות יקרות מכספי משלם המסים.

לממשל לא היה רוב בקונגרס להעביר את החוק הזה, ובצעד חסר תקדים הוארכה ההצבעה עליו עד 5:00 לפנות בוקר, כאשר מאות הלוביסטים של חברות התרופות עוברים בין חברי בקונגרס בזה אחר זה ומשכנעים אותם לשנות את הצבעתם עד שהגיעו לרוב. חברות התרופות ניצחו והחוק עבר.

כאשר ברק אובמה ניהל את הקמפיין שלו לנשיאות ב–2007, הוא הכריז שיילחם במחירי התרופות ובשוחד החוקי שבאמצעותו קונות החברות את השלטון. בין השאר, הוא פירסם סרטון שבו הוא נראה מספר לקבוצה של בוחרים פוטנציאלים שאחד מחברי הקונגרס שעזרו לחברות התרופות עבר לעבוד אצלן כלוביסט בשכר שנתי של 2 מיליון דולר. הוא התכוון לבילי טאוזין, שהיה במשך 25 שנה חבר קונגרס מטעם לואיזיאנה, שעבד כסוס טרויאני של חברות התרופות ומיד לאחר שסיים את תפקידו הציבורי מונה למנכ״ל ״פארמה״ - ארגון הלובי של חברות התרופות האמריקאיות. שותפו לחלק מהמהלכים האלה, טום סקאלי, שהיה אחראי על תוכניות ביטוח הבריאות הממשלתיות מטעם בוש הבן, עבר לאחר חקיקת החוק למשרד עורכי הדין שייצג חברות תרופות וקרנות פרייווט אקוויטי שהשקיעו בחברות תרופות, ציוד רפואי ושירותי בריאות, שמקבלות מיליארדים של כסף ממשלי והגנה מתחרות הודות לרגולציה האמריקאית.

אובמה נואם

ומה עשה אובמה כאשר הגיע לבית הלבן? כלום. מהר מאוד הוא הגיע למסקנה שאם הוא רוצה להטביע את חותמו ולהעביר את הרפורמה במערכת הבריאות, הוא צריך להיכנע לכל קבוצות האינטרס הגדולות בענף. תוכנית אובמה־קייר אמנם הגדילה את הכיסוי הרפואי למיליוני אמריקאים, צעד היסטורי בפני עצמו, אבל לא התמודדה עם השחיתות החוקית, הבזבוז והניפוח ברוב מערכת הבריאות האמריקאית. הלוביסטים של חברות התרופות, הציוד הרפואי, איגוד הרופאים האמריקאים, איגוד בתי החולים, איגוד חברות הביטוח ועורכי הדין - כולם לקחו חלק בכתיבת הרפורמה של אובמה ובאישורה.מאות מיליוני הדולרים של חברות התרופות המשיכו לזרום ללוביסטים ולתרומות לפוליטיקאים לכל אורך הקדנציה של אובמה.

כמו אובמה בשעתו, קלינטון מאמצת את הרטוריקה נגד חברות התרופות, אבל היא ובעלה לקחו במישרין או בעקיפין לקרן שלהם מיליוני דולרים מחברות התרופות ושאר קבוצות האינטרס במערכת הבריאות. מי שמצפה שקלינטון תעביר רפורמה נגד חברות התרופות, הבנקים או כל קבוצה חזקה אחרת בוול סטריט, מתעקש להתעלם מהנתונים, מהמספרים או מטבע האדם.

אם הסיפורים על חברי קונגרס, סנאט, ממשל, רגולטורים, עורכי דין, מדענים ורופאים שהבאתי למעלה נראים לכם כאנקדוטות, כתפוחים רקובים, יש לי חדשות בשבילכם: יש מאות, אולי אלפי, סיפורים כאלה שהיו יכולים למלא את גיליונות TheMarker - דוגמאות לאנשי ממשל, רגולציה, חוק, מדע, עורכי כתבי עת מקצועיים ששירתו אינטרסים של חברות תרופות תמורת כסף שקיבלו במישרין או בעקיפין. ככל שחופרים יותר בסיפורים על חברות התרופות, הציוד הרפואי ושאר קבוצות האינטרס במערכת הבריאות האמריקאית, מתחזקת התחושה שהבנקאים או חברות הנפט יצאו קצת טמבלים בעשורים האחרונים, כשנהפכו לסמל השחיתות התאגידית החוקית בארה״ב.

ארה"ב שנתניהו מעריץ 
בדרך לפלוטוקרטיה

לסיום נחזור לידידנו קייל באס. ההיסטוריה הכלכלית של ארה״ב, כמו גם של ישראל ושל רוב הדמוקרטיות הקפיטליסטיות בעשורים האחרונים, לימדה אותנו שהסיכוי של הציבור הרחב והמפוזר להתמודד עם קבוצות האינטרס החזקות, הן במגזר הפרטי והן במגזר הציבורי, הוא קטן. הדמוקרטיה לא עובדת ברוב המקומות. כמעט כל המועמדים, מהשמאל, מהימין, השמרנים, הליברלים, אלה שבעד הפלות ואלה שנגד הפלות, לוקחים כסף מקבוצות האינטרס הגדולות או שבויים בידי רגולטורים, מומחים, אקדמאים, חוקרים ועיתונאים שמקבלים טובות הנאה, מקלות וגזרים מאותן קבוצות.

הסיבה מתמטית ופשוטה: בעוד שהציבור הרחב נהנה מקיומה של תחרות שמורידה מחירים או יעילות שמורידה את נטל המס ומפנה מקורות לשירותים ציבוריים ולרשתות הגנה חברתיות חזקות, הרי שרק לקבוצות האינטרס הקטנות וההומוגניות יש יכולת להתארגן, ללמוד, לגייס משאבים ולעשות לובי לקידום החוקים והתקנות שמשרתים אותן. אין אצלן ״טרמפיסטים״ - ההתארגנות כדאית.

USA-ELECTION/TRUMP
רויטרס

לעומת זאת, לאף אזרח, משלם מסים וצרכן שעשוי ליהנות מתחרות, מיעילות או מיושרה ברגולציה או בניהול עסקי המדינה אין מספיק תמריץ כלכלי להשקיע בלובי נגד אותן קבוצות. הפירות של מערכת חוקית רקובה שמונעת תחרות או שופכת כספים על ענף או חברה מסוימת מחולקים למעטים, ואילו הפירות של רפורמה פוטנציאלית למען הציבור הרחב יחולקו בין מיליוני אנשים.

באס ומלחמתו בחברות התרופות האמריקאיות היה ניסוי מרתק בשאלה אם אפשר לייצר מנגנון פרטי, מנגנון ״שוק״ שיתמודד עם שבי רגולטורי וייצא נגד קבוצות האינטרס; אם אפשר להקים עסק שמרוויח מכך שהוא נלחם בלובי רב עוצמה שמטיל על הציבור מס של מאות מיליארדי דולרים לאורך השנים.

הרעיון מושך: הציבור הרחב לעולם לא יוכל להתארגן, הפוליטיקאים תמיד יעדיפו למצוא שעירים לעזאזל ולהתחלק למחנות של ימין ושמאל. אולי מנגנון השוק ייצר לנו פתרון: מישהו שיהיה לו כדאי להשקיע את מיליוני הדולרים בלובי נגד חברות התרופות, כי אם הוא יצליח לשנות את החוקים - הוא ירוויח הרבה כסף.

רבותי, הניסיון נכשל. כמו שאמר לי באס בחודש שעבר: ״אני נראה מובס כי אני מובס״. היקף הכסף שזורם זה עשורים למערכת הפוליטית בארה״ב, לגיוס רגולטורים לשעבר, לעורכי דין, לאקדמאים, למדענים, בנה חפיר עמוק, חזק ויציב סביב חברות התרופות ורוב קבוצות האינטרס במערכת הבריאות. ככל שהחפיר הזה עמוק יותר, כך השחיתות, חוסר היעילות, הבזבוז והסיאוב בתוך המערכת גדלים ונהפכים בהדרגה לנורמה חברתית מקובלת. חברי קונגרס לא מתביישים שהם לוקחים כסף מחברות ענק, רגולטורים לא מתביישים לעבור בדילוג מהיר מעמדת המפקח למפוקח, ורופאים מכניסים בשמחה את התועמלן למשרד שלהם אף שכולם יודעים שאין לו ידע רפואי אמיתי והוא מספק שירותים אחרים בצורה גלויה או סמויה.

ככל שמתעכב הניתוח הנדרש לניקוז המוגלה, לאוורור המערכות, כך הסיכוי להבריא את המערכת הולך וקטן. את המחיר משלם הציבור הרחב והמפוזר. בעיקר זה שאינו נהנה מחברות בקבוצת אינטרס אחרת.

עכשיו הביטו סביבכם על התעצמות הטייקונים, המונופולים, חברות הביטוח הפרטיות ושורה ארוכה של קבוצות אינטרס שצומחות בפראות בעשור האחרון בישראל. נתונים שהצגנו כאן בשבוע שעבר הראו שנקודת מפנה אפשרית היא 2003, שבה החל לגדול במהירות חלקו של המאיון העליון בעוגת ההכנסות של עצמאים במדינה. בכל יום שבו אנחנו לא מתמודדים עם המבנים הרקובים, עם הריכוזיות, עם ענפים לא תחרותיים, עם קבוצות אינטרס שמחוברות לתקציב המדינה בחוזים ובהסדרים שמקפחים את הציבור, כמו חברות התרופות האמריקאיות - כך הסיכוי שנימלט מהתוואי הזה הולך וקטן.

המערכת תיכנס לנעילה אמריקאית, הנורמות המעווותות יכוסו על ידי הכסף הגדול, טובות ההנאה יעוורו את עיני האנשים הטובים ביותר. ״פתרונות השוק״ כמו של באס ומלחמתו בחברות התרופות האמריקאיות נראים מצוין על הנייר, אבל ברוב המקרים לא מובילים לשינויים מבניים ארוכי טווח.

ישראל אינה ארה"ב. אין לנו את היתרונות המבניים העצומים של היבשת העשירה בעולם - שוק ענק על שטח אדיר שנהנה מיתרונות לגודל שאין לשום כלכלה אחרת בעולם בלי אויבים אמיתיים. מבנה כלכלי וחברתי אמריקאי בישראל יפרק את המדינה ויביא לסיום הפרויקט הציוני. ככל שנמתין יותר, כך הסיכויים שנקבל בישראל אי־שוויון אמריקאי, דונלד טראמפים או נביאי שקר אחרים שיבואו, יבטיחו, יאכזבו ויביאו לאדישות וציניות בקרב המצביעים - רק גדלים. זה בידיים שלנו.

ראש הממשלה שלנו, כמו רוב חבריו בקואליציה וחלק מהאופוזיציה, לא רק מתעלם מכל הסימנים האלה, אלא גרוע מזה: הוא תקוע אי־שם בעבר, חי את ארה"ב של שנות ה–70 וה–80, שהיתה קרובה הרבה יותר לדמוקרטיה מאשר לפלוטוקרטיה. האם זה כי כמה מהחברים הרפובליקאים המיליארדרים שלו הם המוטבים העיקריים מהשיטה הזאת? אגב, החברים המיליארדרים הליברלים של הפוליטיקאים הישראלים מ״תהליך השלום״ אינם שונים - הם באים מאותן תעשיות.

נתניהו
רויטרס

מאין לקחתי לעצמי את העוז וקבעתי שארה"ב היא פלוטוקרטיה? מעשרות פוליטיקאים, כלכלנים ורגולטורים אמריקאים - רובם מהימין, מהמפלגה הרפובליקאית של נתניהו, חלקם מהשמאל - שאמרו את זה בפה מלא בשנים האחרונות. זאת כנראה הסוגיה היחידה שיש סביבה תמימות דעים בין טראמפ, הילרי קלינטון, ברני סנדרס וטד קרוז: המשחק מכור. ולכולם יש קבלות: למעט סנדרס, כולם נתנו או קיבלו שוחד בסכומי עתק בעשור האחרון.

כששאלתי את האיש העשיר בארה"ב, וורן באפט, אם אמנם מדובר בפלוטוקרטיה, הוא לא היסס: ״אנחנו עדיין לא פלוטוקרטיה, אבל אנחנו בדרך לשם". זה היה לפני ארבע שנים. נדמה לי שהגענו.

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם