רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"בית הספר הטוב בארץ" - והמקום שבו לא תמצאו ילדים "שמתחרפנים משיעמום"

איתי בנוביץ', מנהל בית הספר למדעים ואמנויות בירושלים: "כל ילד שמגיע ביום הראשון ללימודים לכיתה א' רוצה ללמוד, ואתה רואה תהליך כזה שבו לאט־לאט מצמצמים את המקום הזה של הסקרנות — וזה עצוב"

51תגובות

איתי בנוביץ', כמנהל בית הספר למדעים ואמנויות בירושלים, תיכון סלקטיבי ואליטיסטי, בטח יש לך חיים קלים.

המון אנשים אומרים לי את זה, אבל ממש לא מדובר בבית ספר מפונפן ואלטיסטי. נכון שמגיעים אלינו תלמידים שרוצים ללמוד, אבל זה לא אומר שקל לנו יותר. למעשה, זה קשה בצורה בלתי רגילה.

מה כל כך קשה? אלה בני נוער עם יכולות מדהימות, ממושמעים, סקרנים, חכמים.

איתי בנוביץ'
אמיל סלמן

האתגר שונה. התלמידים שלנו ביקורתיים. הם שואלים שאלות קשות. בנוסף, אנחנו מקבלים תלמידים שמערכת החינוך הזניחה.

מה זאת אומרת "הזניחה"?

כי הם היו טובים מדי. חלקם מגיעים כשהם לא יודעים לכתוב עבודה, להתכונן למבחן או לעשות שיעורי בית.

מורים דווקא אוהבים תלמידים חזקים.

זאת בדיוק הבעיה. המערכת אוהבת תלמידים כאלה, כי הם שקטים וצריך פחות להשקיע ולהתייחס אליהם. ישבתי בכמה שיעורים בחטיבות ביניים רגילות, וראיתי שהנטייה הטבעית של מורים היא להסתכל בעיקר על המתקשים. אלה שמנסים ללמוד מקבלים פחות מהשאר. הם יושבים בשיעורים ומשתעממים כי הם קלטו את החומר בפעם הראשונה או השנייה, וכמה מהם מתחרפנים מזה. הם ממש ילדים טעוני טיפוח. 

את זה עוד לא שמענו.

בנוסף, יש להם קשיים ייחודיים. יש הרבה תלמידים שמכיוון שהם מוכשרים, הם לא יודעים להתמודד עם כישלון או לעבוד בצוות, או שבכלל מתקשים לפתח כישורים חברתיים.

ואחרים יודעים איך להתכונן ולהכין שיעורי בית?

יש תלמידים שיודעים לעשות את זה טוב יותר.

בסדר, אז פה ושם יש קשיים, אבל "טעוני טיפוח"? נו, באמת.

צריך להפסיק להתעלם מהם ולהתחיל להסתכל עליהם ברצינות. יש להם צרכים מיוחדים בהשוואה לתלמידים אחרים, גם ברמה הקוגניטיבית וגם ברמה הרגשית. הם תלמידי חינוך מיוחד.

והפתרון עבור התלמידים המחוננים והמצטיינים האלה הוא תיכון פרטי?
בית ספר רגיל יכול לתת להם מענה מסוים, אבל אנחנו מציעים מענה בסדר גודל אחר. התלמידים אצלנו נמצאים תמיד בקהילה, הם משתתפים בפעילות התנדבותית פעם בשבוע, אנחנו מאתגרים אותם והם מרגישים לראשונה בחייהם בנוח עם מי שהם.

למה הכוונה?

יש ילדים שאמרו לי שהם התביישו שיראו אותם קוראים ספרים או משחקים שחמט. אצלנו יש לוח שחמט בלובי בית הספר, ואף אחד לא מתבייש לקרוא ספר. אחד התלמידים אמר לי שבפעם הראשונה הוא מרגיש בנוח ללכת באמצע המסדרון ולא בצד. כמעט נפלתי כששמעתי את זה.

ממה עוד הם מתביישים?

יש כאלה שלא מרגישים בנוח עם תחומי העניין שלהם או אפילו עם נושאים שקשורים לנטייה מינית. אצלנו הם מרגישים שהם יכולים לנגן בכינור ולשחק כדורגל בלי להתנצל על כלום.

כינור אנחנו מבינים, אבל דווקא לשחק כדורגל ילדים בדרך כלל לא מתביישים.

תתפלאו. בכלל, הם פוגשים כאן דמויות שהן מודל לחיקוי עבורם, והם מרגישים בנוח להיות מי שהם בכל המובנים. ואם זה אומר שאני קצת מוזר אז זה בסדר, כי גם המורים קצת מוזרים.

מי הם אותם מורים מוזרים?

המורים לא מגיעים ממכללות להוראה, אלא מהאקדמיה או מתחום האמנות. אחד הדברים שהכי מדליקים את התלמידים הוא לדעת שהמקצוע של המורה שלך הוא לא הוראה, ושהוא בעצם מלמד את המקצוע שלו. אני ביולוג שמלמד ביולוגיה, ויש מוזיקאים שמלמדים מוזיקה. זה הקטע.

נשמע שהם יכולים להיות מרוצים.

אחרי תשע שנים שבהן הם נמצאים במערכת החינוך, כשהתלמידים האלה מגיעים אלינו אתה ממש רואה את הרווחה על פניהם. ההרגשה היא שכאילו היתה עליהם מועקה מטורפת במערכת הציבורית, והמועקה הזאת משתחררת עכשיו.

מה הכישורים שאתם רוצים להקנות להם?

מיומנויות מחקר, עבודת צוות, חשיבה ביקורתית ויצירתית, תאוות דעת, ללמוד לשם השכלה ולפתח אמפתיה כלפי אחרים.

ולא עובדים על כישורים כאלה בשאר בתי הספר?

יש מקומות שעושים דברים מדהימים, אבל אני יכול להגיד שאני רואה יותר ויותר תלמידים שמגיעים אלינו כשהם כבויים ובלי יצר סקרנות. זה קורה הרבה פעמים בגלל חוסר מעוף של המערכת ומורים עייפים. הרי כל ילד שמגיע ביום הראשון ללימודים לכיתה א' רוצה ללמוד, ואתה רואה תהליך כזה שבו לאט־לאט מצמצמים את המקום הזה של הסקרנות — וזה עצוב.

ספר בכמה מלים על התיכון למדעים ואמנויות.

בית הספר נמצא בבעלות עמותה שנקראת המרכז הישראלי למצוינות בחינוך, אבל אנחנו מתוקצבים גם על ידי המדינה. העמותה הוקמה על ידי איש החינוך הישראלי המנוח רפי עמרם וזוג מקסים בשם בוב ומרי ג'יין מארה"ב. המנכ"לית היא פרופ' נאוה בן צבי, שהיתה נשיאת מכללת הדסה בירושלים. יש לנו קרוב ל–100% גיוס לצה"ל, ו–31% מהבוגרים ו–15% מהבוגרות יוצאים לקצונה.

וכמה עולה ללמוד אצלכם?

שכר הלימוד המלא הוא 2,500 שקל בחודש.

יקר!

כן, אבל רק שיעור קטן משלמים אותו. הרוב מקבלים הנחות ומשלמים בין 700 ל–2,000 שקל בחודש, תלוי בהחלטת ועדת המלגות שלנו. יש תלמידים שמקבלים מאתנו דמי כיס במזומן של כמה מאות שקלים בחודש, שאמורים לשמש אותם לרכישת בגדים, נסיעות ובילויים.

בכל מקרה זה שכר לימוד גבוה יותר מבאוניברסיטה, כמו במכללה פרטית.

באוניברסיטה אתה אוכל וישן? גם לגדל ילד בבית זה יקר. צריך לדאוג למזון, להסעות ולחוגים. עשינו פעם חשבון שילד עולה 1,500 שקל בחודש. אצלנו התלמידים מקבלים שבע ארוחות ביום, הם גרים כאן ויש הוצאות על חשמל ומים.

מרגישים את הפערים ביניהם לבין הילדים העשירים?

מעט יחסית, כי אנחנו לא מאשרים להגיע עם מכוניות וגם לא להציב טלוויזיות בחדרים. ירושלמים יכולים ללון בבית ובמקרה כזה הם משלמים פחות, אבל מחצית מהם בוחרים בכל זאת להישאר בפנימייה ולשלם יותר.

כי הם אוהבים את המקום?

כן, רבים מהתלמידים שלנו נשארים בפנימייה גם בסופי השבוע כשהם יכולים לנסוע הביתה. השבתות אצלנו כיפיות ויש פעילויות. השבוע, למשל, יש פעילות שקשורה להארי פוטר.

אפיין את התלמידים שלכם.

אלה תלמידים מצטיינים — כ–40% מהתלמידים מגיעים ממרכזי מחוננים — שלא מקבלים את המענה הראוי לצרכים שלהם במקום שבו הם גרים. ככה לפחות הם מרגישים.

מאיפה הם באים?

מכל הארץ. יש בבית הספר 270 תלמידים מ–100 יישובים ומכל המגזרים בחברה. דתיים, חילונים, יהודים, מוסלמים ונוצרים. לפני שלוש שנים היתה לי כיתה עם תלמידים מירושלים, תלמיד מקיבוץ דתי, תלמידה ממטולה ותלמידה מיפו.

זה נשמע טוב, אבל לפריפריה ולמיעוטים יש אצלכם ייצוג דומה לזה שבאוכלוסיה?

היינו רוצים לשפר את זה. כיום יש לנו עשרה תלמידים ערבים, הסופר ואיש "הארץ" סייד קשוע הוא בוגר המחזור הראשון של בית הספר. כ–30 תלמידים הם דתיים. אין לנו תלמידים מתל אביב, למעשה כמעט אין תלמידים מגוש דן. כ–30% מהתלמידים הם מהצפון, 30% מהמרכז והשפלה, 30% מאזור ירושלים ו–10% מהתלמידים הם מהדרום.

תלמידים שלכם הגיעו לתפקידים בכירים?

הבוגר הכי מבוגר שלנו הוא רק בן 41, ככה שיש עוד זמן, אבל יש לנו בוגרים באקדמיה. 25% הם בעלי תואר שלישי. יש בוגרים באמנות, במוזיקה ובהיי־טק.

כל אחד יכול להתקבל?

לא, את תלמידי כיתה ט' שמבקשים להתקבל אנחנו מעבירים תהליך שמבוסס על סדנה בת שלושה ימים בתנאי פנימייה, שבעצם מדמה את החיים בבית הספר. הסדנה כוללת לימודים ופעילויות חברתיות. תלמידי כיתה י"א שלנו שותפים לזה, והם כותבים חוות דעת לאחר הסדנה.

לא מוזר לבקש מתלמיד לכתוב חוות דעת על תלמיד אחר?

הם לא קובעים, אבל הם שותפים לתהליך.

כמה מהמועמדים מתקבלים לבסוף?

מתוך 250–300 מועמדים, מדי שנה מתקבלים כ–100.

אז הרוב לא עוברים את האודישן.

נכון, אבל זה אודישן גם לנו. אנחנו מראים להם מי אנחנו והם בוחרים אם הם רוצים ללמוד אצלנו לא פחות מהאופן שבו אנחנו בוחרים אותם. יש כאלה שבסיום הסדנה מחליטים לא להירשם, וזה בסדר גמור.

אילו תכונות אתם מחפשים?

קודם כל מוטיווציה ללימודים. יש לנו ארבע מגמות לימוד: מדעים, מוזיקה, אמנות ומדעי הרוח. צריכה להיות להם מידה מסוימת של כישרון או יכולת באחד מתחומי הלימוד האלה. בראש ובראשונה אנחנו מחפשים חבר'ה שזה מעניין אותם באמת, כאלה שתופשים את התחום כחלק משמעותי מהזהות שלהם, משהו על גבול התשוקה. תלמידים אצלנו כבר מגדירים את עצמם כפיזיקאים או מוזיקאים ואני חושב שזה די מיוחד. תלמיד שרוצה, למשל, ללמוד במגמת מוזיקה צריך לדעת לנגן. קיבלנו כבר כאלה שלא קוראים תווים, אבל היתה להם תשוקה. בכל אופן אנחנו מסתכלים על הילד ואם אנחנו חושבים שיהיה לו טוב אצלנו והוא יוכל להפיק יותר ממה שאנחנו מציעים לו — אז הולכים על זה.

משרד החינוך אוסר על מיונים בבית הספר. לדוגמה, הוא מנהל בזמן האחרון מאבק בבית הספר לטבע בתל אביב.

יש הבדל גדול בין התיכון שלנו לבין המאבק של המשרד בתל אביב, בין לקחת ילדים בגן ולהעביר אותם במסננת כמו המקרה שאתם מזכירים לבין לקחת ילדים בוגרים בכיתה ט', ולעשות אתם תיאום ציפיות. זה לא הליך קבלה.

בוודאי יש אצלכם תלמידים שהם "בנים של".

אני מניח שכן, אבל אין פרוטקציה. ההורים הם לא חלק מתהליך הקבלה.

אבל אתם יודעים מי ההורים.

זה לא פקטור. זה לא מעסיק אותנו.

התלמידים שלא מתקבלים מתאכזבים?

זה קורה, אבל כשאנחנו אומרים לתלמיד "לא" אנחנו עושים את זה מתוך הנחה שלא יהיה לו טוב אצלנו. שאנחנו לא מתאימים לו.

זה נשמע כמו תירוץ בשביל לסנן ולהמשיך הלאה.

אני מניח שהוא רוצה ללמוד אצלנו, אבל לא בטוח שהוא יודע מה המשמעות. בעיקרון אני לא עושה לילדים 'שופוני'. אני מראה להם תמונה אותנטית של מה שהם עומדים לפגוש בבית הספר, והמסגרת הזאת לא מתאימה לכל הילדים.

מי רוצה יותר — התלמידים או ההורים שדוחפים?

זה בדרך כלל מגיע מהילדים. רובם סוחבים את ההורים שלהם ליום הפתוח, ורק כשההורים רואים איך הילד שלהם משתלב במקום, הם מבינים את החשיבות.
יכול להיות שההישגים של בית הספר גבוהים פשוט בגלל הליך המיון הזה?
אנחנו במצב טוב מבחינת שיעור הזכאות לבגרות, אם כי הציונים פחות מעניינים אותי. אנחנו בכלל לא מלמדים במיוחד לבגרות. בשיעורים שלי לומדים ביולוגיה ולא ביולוגיה לבגרות. האמת היא שהתלמידים שלנו לא צריכים אותנו בשביל להוציא ציונים טובים בבגרות. אולי להפך. יכול להיות שהציונים שלהם אפילו נפגעים ביחס למה שהיה יכול להיות להם, כי הם ילמדו הרבה דברים שלא קשורים לבגרות רק כי אנחנו חושבים שצריך ללמד אותם. תלמיד למדעים אצלנו ילמד גם אתיקה ופילוסופיה של המדע. זה לא לבגרות וזה בלי קרדיט ואולי יהיה להם קצת פחות זמן להשקיע לבגרות, אבל יהיה להם ידע שלא לומדים בשום פקולטה למדעי הטבע.

בערב יש כיבוי אורות?

אין כיבוי אורות, ואנחנו לא משכיבים את התלמידים לישון ולא מעירים אותם בבוקר, אבל יש שעת כניסה לחדרים לפי גילים — מ–22:30 לחבר'ה של כיתה י', עד 23:30 לתלמידי י"ב. הם אמורים להגיע לשיעורים בבוקר בזמן. אם מישהו לא מגיע, אחות בית הספר בודקת שהוא מרגיש טוב.

ואם הוא מרגיש טוב ובכל זאת לא הגיע?

אז הוא יישא בתוצאות כמו בכל מקום, וגם יצטרך להשלים את החומר.

מותר לתלמידים לצאת מהחדר בלילה?

לא, יש צוות מדריכים שגר בפנימייה ויש מדריך תורן שעובר ובודק שהכל בסדר ושכולם בחדרים.

יש מגורים נפרדים לבנים ולבנות?

יש חדרים נפרדים, ואחרי זמן הכניסה לחדרים בלילה אסור להם להיות יחד באותו חדר. יש תלמידים שמנסים ולפעמים תופסים אותם, ואז אנחנו מדברים אתם.

למה זה מפריע לכם?

כי כדי לתפקד כמו שצריך למחרת הם צריכים לישון, וחשוב לנו שכל תלמיד ירגיש בנוח בחדר שלו.

מה לגבי הצרות הרגילות? מעשנים אצלכם?

יש לנו תלמידים בודדים שמעשנים, ורק אחרי שהודענו וקיבלנו אישור מההורים שלהם. במקרה כזה הם יכולים לעשן, אבל רק מחוץ לבית הספר.

מה לגבי אלכוהול?

אנחנו אוסרים על צריכת אלכוהול, גם בפנימייה וגם כשהם יוצאים לטיולים. אנחנו מתייחסים למקרים כאלה בחומרה.

ותופעות של אלימות?

כשאנחנו נתקלים באלימות מילולית, פיזית או אינטרנטית, אנחנו מתייחסים לזה באפס סובלנות. לא נחמדים ולא מכילים את זה, עד כדי הרחקה מבית הספר, אבל זה כמעט לא קורה.

מה אתם עושים שבתי ספר אחרים לא עושים?

אלה תלמידים שאני יכול לעשות אתם דברים שלא תמיד אפשר לעשות בכל בית ספר. למשל, באמצע השנה יש לנו תקופה של שבוע וחצי שבה מפסיקים ללמוד בשיעורים וכל תלמיד בוחר פרויקט וחוקר אותו. יש לנו כבר 25 שנה פרויקט התנדבות כחלק מהזכאות לבגרות שמשרד החינוך התחיל ליישם בכל המערכת בשנה שעברה. כתבנו גם תוכנית לימודים במדעי הרוח שהוכרה כייחודית על ידי משרד החינוך, ועכשיו היא מאומצת על ידי בתי ספר אחרים. עכשיו אנחנו מפתחים תוכנית לימודים בינתחומית שתחליף את מקצועות הליבה.

מה לא בסדר במתכונת הקיימת של לימודי הליבה?

היא לא הגיונית. תראו לי עוד מקום שבו אתה מתעסק במשהו במשך שעתיים ואחר כך מחליף מורה ונושא, ואז אחרי עוד שעתיים שוב. אנחנו רוצים לייצר תוכנית לימודים שתאפשר ללמוד את המקצועות מנקודת מבט אחרת. למשל, אפשר ללמוד את מגילת העצמאות גם בהקשר ספרותי והיסטורי. בסופו של דבר השיטה הנוכחית של הבגרויות לא מקנה לתלמידים את המיומנויות המתאימות לחיים, ואי אפשר לייצר בה לימודים משמעותיים. תלמיד ממוצע שרוצה להצליח בבגרות ילמד לקראת המבחן, יתקתק אותו וישכח את החומר. אם ניקח את כל שעות הלימודים שיש לנו ונבנה מהם משהו רציני ומשמעותי, התלמידים ייצאו מבית הספר עם ערך מוסף הרבה יותר גדול. אנחנו שואפים שהתלמידים שלנו ייבחנו בבגרות ייחודית ולא בשאלונים הרגילים של משרד החינוך.

איזה מסר חשוב לך להעביר למורים ולמנהלים בארץ?

תלמיד צריך להבין שיש קשר בין המאמץ שלו לפידבק שהוא מקבל. ברגע שאין קשר כזה, הוא יתקשה ללמוד. אם תלמיד מחונן מקבל ציון 90 בלי ללמוד, הוא לא יודע מה הוא עשה נכון ומה לא. מנגד, אם תלמיד שמתקשה השקיע וקיבל בסוף ציון נכשל — הוא צריך לקבל פידבק גם על המאמץ, גם אם זה לא מתבטא במספר ורק בטפיחה על השכם.

המורים כל כך עסוקים עם המון תלמידים ומשימות על הראש, יש להם אפשרות בכלל לדעת מי השקיע ומי לא?

אני לא מקבל את האמירה הזאת. המורים עושים המון מאמצים. אשתי עובדת בבית ספר לנוער בסיכון של משרד הכלכלה, ואני חושב שהוא בית הספר הטוב בארץ.

אתה ואשתך בשני הקצוות של מערכת החינוך, היית מתחלף עמה בעבודה?

לא. אם הייתי נאלץ להתמודד עם בעיות משמעת הייתי עושה עבודה גרועה. אבל אני יודע ללמד ביולוגיה ממש טוב.

והיא היתה מתחלפת אתך?

בחיים לא. יש לנו שלוש בנות. כשהיא באה עם הבנות לעבודה שלה הן ישר משתלבות והולכות עם התלמידים לשיעורים. כשאני בא עם הבנות לבית הספר יש יותר ריחוק. אני חושב שזה קשור גם למיומנויות הבין־אישיות של החבר'ה בבית הספר.

אם היית יכול להשפיע על המערכת כולה, נניח שהיית שר החינוך ליום אחד, מה היית עושה?

הייתי נותן הרבה יותר אוטונומיה למורים. הייתי רוצה שלמורים תהיה יותר אפשרות לבחור איך הם מלמדים ומה הם מלמדים. ברגע שמורה לוקח בעלות על החומר, הוא מלמד אותו יותר בתשוקה ומקבל אחריות. לא צריך לפחד מזה.

אבל במקרה כזה משרד החינוך יחשוש שהמורים ילמדו את התלמידים את "גדר חיה" או משהו "מוקצה" כזה.

בסופו של דבר תפקיד המורים הוא לעודד חשיבה ביקורתית ולהציף גם את הדברים האלה. אני מצפה מהמורים לספרות בבית הספר שלנו לדבר על "גדר חיה" ומה יש בו שבגללו פסלו אותו, ולעורר דיון על הגבולות של מעורבות המדינה בתכנים. לי ברור שבבחינת הבגרות באזרחות צריכה להיות שאלה על זה.

איך אתה מתרשם משר החינוך נפתלי בנט?

בנט הגיע אלינו לביקור פתע. בדיוק הייתי מחוץ לעיר, כשהמורים הודיעו לי בווטסאפ שהוא בבית הספר אפילו קצת נלחצתי. הוא הגיע בלי פמליה ובלי תקשורת, נכנס לשיעור תנ"ך ודיבר עם המורים והתלמידים בגובה העיניים. בסך הכל התרשמתי ממנו לטובה.

למה ביטלתם את המסעות לפולין?

זה היה ב–2008, כשחלה עלייה גדולה במחיר ההשתתפות והיתה לנו תחושה לא נוחה להוציא רק חלק מהתלמידים. רבים לא יצאו.

כלומר, מדובר בשיקול כלכלי.

הדיון התחיל בגלל העלות הכספית, אבל גם בגלל תחושה שהמסע נהפך לעוד שלב בשרשרת החיול של התלמידים, עוד חותמת בהיותם ישראלים, ואנחנו בחרנו לא לשתף פעולה עם ההליך האוטומטי הזה. הרבה פעמים האג'נדה של המסעות מבטאת פחות ערכים אוניברסליים ויותר ערכים לאומיים. זה לא מתאים לכולם וזו היתה הבחירה שלנו. יש משהו בכל הסיפור הזה של תיעוש המסעות שקשה לנו לשתף אתו פעולה. אנחנו מעדיפים לקחת אותם למוזיאון בקיבוץ לוחמי הגיטאות, להיפגש עם ניצולים ולשמוע את הסיפור שלהם.

זה במקום?

כן, אצלנו כל תלמידי י"ב יוצאים יחד למסע של שבוע בישראל, שמתמקד בתגובה הישראלית לשואה וביחס המדינה לניצולי השואה. זה כולל מפגשים עם ניצולים וסיורים במוזיאונים. הם נחשפים לסיטואציה שעברה ועוברת על הניצולים. הם מקבלים ככה מושג על המורכבות והמקום המשמעותי שהשואה תופסת בשיח הציבורי הישראלי, וקצת פרספקטיבה על משמעות השואה לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל.

אבל יש תחליף למסע לפולין? זאת חוויה רגשית מטלטלת.

נכון, אבל בכל זאת בחרנו שלא לחשוף את כל התלמידים לחוויה המטלטלת הזאת. לפעמים זה גם קצת גובל בחוסר אחריות כלפי חלק מהתלמידים שמתקשים להתמודד עם ההצפה הרגשית הזאת. במקום זה אנחנו חושפים אותם לצדדים אחרים, ואני מרגיש שזה טיפול אחראי יותר בנושא הזה.

עכשיו זה נשמע כמו התרסה או התנשאות.

ממש לא. ברגע שאנחנו מרגישים שמשהו נעשה באוטומט, ואף אחד לא שואל את השאלות הקשות, זה סימן שצריך לבדוק מה קורה לעומק. אז עצרנו ושאלנו שאלות כמו למה בכלל אנחנו נוסעים, מה המטרה של המסע והאם אנחנו מצליחים להשיג את המטרה הזאת. ברגע שאתה יוצא עם חצי מהשכבה משיקולי עלות  ורק הם עוברים את החוויה — זה בעייתי. וזה גם היה מרכיב משמעותי בהחלטה שלנו. זה לא נראה לי בכלל כמו התנשאות וזה לא מגיע מהמקום הזה, אלא ממקום של חשיבה על טובת התלמידים מבלי לחשוש על מה כולם יגידו.

באמצעות שלילת סיורי פולין, אתה בעצם מראש משדר לתלמידים מסר ביקורתי על התגובה הישראלית לשואה.

לא חשבתי על זה. אנחנו מדברים עם התלמידים על איך התייחסו לאורך השנים לשואה ולניצולים, על הביטוי של השואה בתרבות וההשפעה על הדור השני לשואה.

ונניח שהביקור בפולין היה בחינם?

אז ייתכן שהיינו בכל זאת מוציאים משלחת, אבל רק מי שאנחנו חושבים שזה יעשה לו טוב.

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם